האב השכול שיצא לחפש את בנו בחולות סיני

ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים נהרג נועם דביר, מ"פ בשריון, יחד עם חבריו ב"טנק הקצינים". לאחר המלחמה החל אביו, עמוס דביר, במסע ארוך – תחילה כדי למצוא את שרידי בנו ואחר כך כדי לספר את סיפור הגבורה שגילה בקרב השנוי במחלוקת. התחקיר, שהפך לתכלית חייו של האב, לא הושלם מעולם. עיון במאות העמודים שהותיר אחריו מספק הצצה מרתקת לאישיותו של אדם שלא הפסיק לחיות את מות בנו

דליה קרפל
צילום: ינאי יחיאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דליה קרפל
צילום: ינאי יחיאל

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה עמוס דביר בן 46 וגויס לשירות מילואים. הוא ניהל אז את בית הספר היסודי רמים בגבעתיים, ששימש במשך המלחמה נקודת מפגש ליחידת מילואים של השריון. לא נסתר מן העין שדביר היה גאה בשני בניו. הבכור נועם, סֶגֶן, היה מפקד פלוגת טנקים בשירות קבע בתעלה, ועירא, סג"מ בשירות חובה, שירת ברמה. ביום פרוץ הקרבות, 6 באוקטובר 1973, מלאו לנועם דביר 23 שנים. לימים סיפרו חבריו לאב עמוס, שהם היו "כמו ילדים קטנים שמצפים למלחמה, אבל היו ביניהם שחששו ש'הפעם לא ננצח', ונועם דביר נכנס במלוא הכריזמה לתוך הוויכוח... והבטיח ש'כל צה"ל עומד מאחוריכם... ותוך שלושה ימים נצבע את הפירמידות בשחור־ירוק (צבעו של השריון הישראלי)'". נועם המ"פ היה דמות נערצת על פקודיו ונודע כקצין חייכן, חם ובלתי אמצעי, אך גם כפרפקציוניסט בעל דרישות גבוהות שהקפיד להשלים מטלות בזמן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ