נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

אני לא יודעת מה הסיבה לכך שמעולם לא התעורר אצלי רצון מיוחד לנסוע ולטייל בכבישים, בשבילים ובנופים של ארץ ישראל. זה לא שלא ראיתי מקומות יפים בארץ ואפילו לפינות חמד נסתרות הגעתי. הייתי בכל מקום מאילת (עיר שחשיבותה היחידה בעיניי היא תחנת ביקורת הדרכונים בדרך לסיני) ועד קצרין, מן הים ועד השטחים. היו מקומות שמצאו חן בעיניי, אבל באורח מאוד בלתי בודהיסטי מצדי, הדרך לשם אף פעם לא ריגשה אותי. זה לא שטחו עיניי מראות יופי כשמצביעים עליו בלוויית קריאות התלהבות, גם קרה לי פה ושם שבלי להתכוון ראיתי לפתע נוף יפה (בדרך כלל מדובר ברצועות חוף, מקווי מים או בניינים יפים), אבל איכשהו כשמדובר בנסיעות בתוך הארץ תמיד הייתי עסוקה יותר בניסיונות לאתר בית קפה או מסעדה או שירותים בדרך מאשר בהתבוננות בנוף שמתחלף מבעד לחלונות המכונית שבה אני מוסעת (תמיד מוסעת, משום שאינני נוהגת).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ