מה נשאר לי חוץ מלהפגין ולאכול פחמימות

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

זה כבר כמה שבועות שאופפת אותי מין תחושה של אבל, בזמן שאני מהלכת ברחובות תל אביב. אולי זה סוג האבל שחשים אנשים דתיים בתשעה באב, או אותה תחושה שהיתה נוחתת עליי בתקופתי הירושלמית בכל יום שישי, כמה דקות לפני הצפירה שהיתה מעוררת בי יראה כשהיתה נשמעת, מכריזה על כניסת השבת. לא יראת שמים, המנגנון הנפשי שלי איננו מאפשר לי לחוש יראה מסוג זה, אלא יראה דומה מאוד לפחד מוות. כאילו בעוד רגע ימות הכל מסביבי, הרחובות יתרוקנו מאנשים, תריסי החנויות כבר מוגפים, רק מכוניות מעטות ינועו בכבישים ורק משפחות בבגדי חג יהלכו על המדרכות בדרכן לבתי הכנסת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ