למה נזכרתי פתאום בסלבה קורילוב שנמלט בשחיה מברה"מ

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

בשבועות האחרונים, במיוחד מאז ראש השנה האחרון, שמתי לב לעובדה שאני חושבת הרבה על סלבה קורילוב. זה קצת מוזר משום שמעולם לא חשבתי עליו לפני פברואר 2009 וגם לא מאז אמצע פברואר 2009, אחרי שכתבתי עליו במוסף זה. אני חושבת שמה שעורר בי מחשבות על קורילוב היה הניגוד המכעיס בין האיסור לשהות בחוף הים או לשכשך במים לבין הקירבה המופלאה של דירתי החדשה אל הים. דווקא הקירבה אל המרחבים העצומים הפתוחים הדגישה את הטיפשות האכזרית שבאיסור ליהנות מהם. פעם, כשעוד התגוררתי בירושלים, האמנתי, כמו היוונים הקדמונים, שאנשי ההרים נוטים למחשבות עמוקות והם קשים ומסוגרים בגלל תנאי הקרקע שעליה הם מתגוררים, ואילו אנשי החופים הם שטחיים, פתוחים ועליזים משום שהקירבה לים מאפשרת להם לפחות לפנטז על אפשרויות של חופש. התיאוריה הזאת התאימה במדויק למה שחשבתי שהוא ההבדל הגדול בין ירושלמים לתל־אביבים. הראשונים נצורים על ההר כדי להיאבק כמעט לבדם בכל צרות האומה, מול מוסדות ממשלה מושחתים ושלטון אכזר, ואילו האחרונים עושים חיים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ