למה התעצבנתי שוב על הרבנות

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

ביקרתי השבוע בבית הדין הרבני בתל אביב. צעדתי לשם, מרחק קילומטר וחצי מביתי, ובלבי חשש מסוים. כל מה שקשור להתעסקות עם מוסדות הדת מעורר אצלי אי־נוחות מעורבת בתחושת אשם על כך שהשתמשתי בהם בעבר, על אף התנגדותי לעצם קיומם. כי הרי התחתנתי והתגרשתי ולא פעם אחת ברבנות. הפרדת דת ומדינה נראית לי כמו ערך חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית, כמו זו שהיתה אמורה להתקיים כאן, אלא שבמקומה קמה כאן מדינה מוכת כפייה דתית. מדינה כזאת שגם החילונים שבה, שעדיין הם הרוב, נאלצים להישמע לחוקים דתיים שחלקם חוקקו לפני יותר מ–500 שנה וההשקפה שעומדת בבסיסם זרה לעולם האמונות והדעות של החילונים, ולרבים מהם, ואני ביניהם, נראית חשוכה כמעט כמו אמונה תפלה. הרבנות הראשית ובפרט בית הדין הרבני נראים לי כמו מצבת העוון של הכפייה הדתית, שורש הרוח הרעה והעכורה שמאיימת להפוך לתיאוקרטיה את המדינה שפעם היתה אמורה להיות כזאת שאינה מפלה אנשים על פי דת, מין וגזע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ