חסימת מדרכות אמורה להיות הפתרון האחרון. איך היא הפכה לברירת המחדל?

להתכופף, להניח אריח בטון כבד, לקום, לנסר אריח אחר, לשבץ אותו, לקחת פלס, לבדוק שזה ישר. לרצף מדרכות זו לא עבודה קלה, גם בלי שצריך בין כל פעולה לפעולה להתרומם ולהדוף את גלי האנשים הטורדניים שמתעקשים להתנפץ על חוף הבלטות שלך. ולמה הם מתעקשים? כי אף אחד לא סידר מסביב למדרכה ההרוסה מעבר סביר להולכי הרגל. אפשר למצוא גם את הקסם שבזה. בישראל, אולי בגלל השורשים הסוציאליסטיים, אין גבולות קשיחים בין שכבות האוכלוסייה. פועלי סלילה ורופאים גסטרואנטרולוגים, תינוקות ומכבשים — כולם נפגשים באתר הבנייה, והאבק הדק שנבזק על כולם מטשטש עוד יותר את ההבדלים. המדרכות תמיד מזמנות לך הפתעות מעניינות. לעתים מקבלים איזה שפריץ של בטון בשיער, במקרים אחרים צריך להתכופף בזריזות קרקסית לפני ששיניים חדות של שופל משפדות לך את הפנים.