אין מה לעשות, הגיע הזמן להודות - אני זקנה

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתו אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתו אלוא

בשבוע הבא יש לי יום הולדת וזה הזמן להודות — אני זקנה. לא קשישה, לא ישישה, לא ממש זקנה, אבל די זקנה או זקנה מספיק כדי שכל מיני בחורות תפוחות שפתיים עם תוספות שיער, שיש להן תמונות פרופיל מאוד מושקעות בפייסבוק, יטיחו בי את המילה "זקנה" בתגובות לדברים שאני כותבת, כאילו מדובר בשימוש בנשק יום הדין. כאילו זו המילה שתשתק אותי, כמו החץ הטבול בסטריכנין בספרים של אגתה כריסטי (אני כל כך זקנה עד שאני זוכרת ספרים של אגתה כריסטי שקראתי בילדותי). טוב, אני לא לגמרי זקנה, לפחות למראית עין. אף אחד לא קם בשבילי באוטובוס. למעשה הפעם האחרונה שבה קמו למעני היתה כשהייתי בהריון עם התאומים, ובכל זאת קמים לפעמים לכבוד חברה שלי שמבוגרת ממני בארבעה חודשים, אולי מפני שהיא לא צובעת את השיער, יעני, חיה בשלום עם הגיל שלה. היא, כנראה, נהנית פעמיים — גם חיה בשלום עם עצמה ועם גילה וגם תמיד יש לה איפה לשבת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ