ואז שמעתי את המונח החדש: "פמיניזם משפחתי". פה התחלתי לחשוד

אפילו בקצוות השמרניים בחברה הדתית מבינים שכבר אי־אפשר להילחם בפמיניזם, וכעת מבקשים לאמץ אותו לחיקם. איך עושים זאת? מגדירים את המושג מחדש, ומסבירים איך עוצמתה של האישה טמונה דווקא בחולשתה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור: נטעלי רון-רז
שני ליטמן
שני ליטמן
איור: נטעלי רון־רז
שני ליטמן
שני ליטמן
איור: נטעלי רון־רז

לכנס הרביעי של עמותת שוברות שוויון, שביקש לחגוג את הוצאתה לאור של חוברת חדשה שכותרתה "פמיניזם משפחתי — קריאה לנשיות מחברת", הגעתי בניסיון לשמור על אנונימיות, וגם על ראש פתוח. קניתי כרטיס באינטרנט, וחשבתי שאם אגיע בלי צלם ואשב בצד בלי להתבלט, לא ישימו לב שאני עיתונאית, ועוד מלב המאפליה השמאלנית. אבל לא עברו יותר מחמש שניות מהרגע שנכנסתי לאולם האירועים הירושלמי שבו נערך הכנס בשבוע שעבר, וכבר הצביע עליי גדי טאוב, שמפרסם גם הוא מאמרים ב"הארץ", ואמר לשותפיו לשולחן — "הנה עיתון 'הארץ' הגיע". תהיתי לפשר הזיהוי המהיר, והוא ציין שאני היחידה באולם שאין לה כיסוי ראש. "בעצם יש פה עוד אחת, אולי גם היא מ'הארץ'", אמר, והצביע על בתאל קולמן, עיתונאית "מקור ראשון", שנראית אמנם כמו רוקיסטית מתל אביב (היא אכן זמרת ומשוררת), אבל היא דתייה לשעבר שמתגוררת בהתנחלות בגוש עציון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ