למרות הכל, מיקי קרצמן עוד מאמין במקום הזה. הוא אפילו לא יודע למה
על מה הוא התווכח עם גדעון לוי, איך קרה שאין לו צילומים איקוניים ולמה הוא בכלל לא מאמין בכישרון. הצלם מיקי קרצמן כל כך נרתע מזיוף, שהוא מפחד אפילו מהספר שלו עצמו
לרגל יום הולדתה ה–15, ב–1951, קיבלה עמליה טולצ'ינסקי מתנה לא כל כך כיפית מאבא שלה: תעודה ובה נרשם שעשרה עצים נתרמו בשמה לקרן הקיימת לישראל. מרוב אכזבה, היא אפילו לא זכרה את המתנה הזאת. בתור נערה שנולדה וגדלה בבואנוס איירס, היא היתה רחוקה מאוד, פיזית, מחורשות האורנים שנטעה הקרן הקיימת במדינת ישראל הצעירה, והן גם לא כל כך עניינו אותה. גם ב–70 השנים שחלפו מאז אותה תרומה, שבהן כבר הספיקה להגר למדינת ישראל ולחיות בה את רוב חייה, לא חיפשה את העצים שניטעו לכבודה. אבל מבחינת בנה, הצלם מיקי קרצמן, לעצם קיומם של העצים האלה יש משמעות של אירוע מחולל — הם נקודה להתחיל ממנה פרויקט, שמתחבר לנושא הגדול יותר שבו הוא עוסק מרבית חייו המקצועיים: הנישול, המחיקה וההדחקה של העבר וההווה הפלסטיני במדינת ישראל ובשטחים.