ערן רענן אושפז בכפייה והפך לחלוץ במאבק בממסד הפסיכיאטרי. ואז הכל השתבש

לפני 20 שנה חווה ערן רענן התקף פסיכוטי ואושפז בכפייה. את החוויות המצלקות משם הוא גייס כדי להקים מרכזי טיפולים אלטרנטיביים שיחליפו את הצורך באשפוז. היוזמות תפסו תאוצה, הממסד הביע עניין ופרויקט חייו עמד להתממש. ואז הכל קרס. בגללו. אז איך זה שאין לו שום חרטות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רענן
צילום: תומר אפלבאום
הילו גלזר
צילום: תומר אפלבאום
הילו גלזר
צילום: תומר אפלבאום

זה התחיל בתחושה שהשטן נכנס בו. הוא היה אז בן 30. כמה שנים לפני כן אובחן כדו־קוטבי, אבל התקף פסיכוטי היה דבר שמעולם לא חווה. האפיזודה הזאת, שאותה זוכר ערן רענן לפרטי פרטים, היא נקודת השפל של חייו. היא גם הנקודה שממנה כדאי להתחיל את סיפורו.

"אני מרגיש שכל דבר שעשוי מעור אני חייב להעיף אותו כי השטן נכנס דרך העור", הוא מספר בלשון הווה, על אף שחלפו מאז 20 שנה. "אני זורק את הארנק, החגורה, הנעליים". בבגדיו החלקיים תפס טרמפ מרמת השרון לנתיבי איילון, שם, לצד מחלף ההלכה, ראה משאית של גנן חונה בצד הדרך. "במחשבה שלי, אלוהים הביא לי רכב כדי שאסע לאורי זוהר, שאת אחותו הכרתי, והוא יוציא את הדיבוק מתוכי. בשיא הנונשלנטיות אני מתחיל לנסוע, ואז אני רואה את הגנן רודף אחריי, והוא מצליח להשיג אותי. אני גם בלי נעליים, כי זרקתי אותן. אני יוצא, משאיר את האוטו דלוק איפשהו ליד אזור, ומתחיל לרוץ יחף על קוצים. אני מטפס על עץ, נופל לצד השני לשטח פרטי של מישהו, ושם מחכה לי כלב דוברמן. והוא טוחן וטוחן לי את הרגליים. הוא קשור, אז אני מצליח להתחמק. אני הולך כמה שאני מצליח, מלא דם, מגיע לאיזה אסם. ואז אני אומר, פה אני גומר. אני כבר בלי בגדים כמעט בכלל. אני מתחיל לדדות לאנשהו, ופוגש מישהו בבית שלו שנותן לי כוס מים. הוא מזמין לי מונית. ואני ככה, חצי ערום, נכנס למונית. לאן אני נוסע במצב כזה? אני מבין שמשהו באמת לא בסדר איתי. ואז אני אומר לנהג — סע לשלוותה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ