אם נצום כל יום 16 שעות, נזדקן לאט יותר. האם נפסיק לאכול בערב?

סקירת מחקרים מקיפה מעלה שתוחלת החיים תזנק אם נרכז את הארוחות במשך שמונה שעות ביום. אכילה לאורך כל שעות היום גורמת לניוון, אומרים המומחים

איור: עמרי כהן
אסף רונאל
איורים: עמרי כהן
אסף רונאל
איורים: עמרי כהן

העולם המערבי סובל ממגפה. היא מובילה לתחלואה בהיקף מבהיל, מקצרת את תוחלת החיים וגורמת לכך שמיליונים חיים עם דימוי עצמי נמוך. העולם כולו עוסק כעת בנגיף הקורונה, אך מגפת השמנת היתר ממשיכה כל העת לגבות קורבנות, ובמספרים דמיוניים.

קשה לנו להתמיד בדיאטות. קשה לנו להשיג תוצאות לאורך זמן. אך הבעיה עמוקה יותר: קשה לנו לשפר את הידע המדעי הקיים על השמנה, בשל הקושי לנהל מחקר שמתעד במשך שנים מה אנשים אוכלים. תרבות השפע אמנם מציעה לנו ביטחון תזונתי, אך גובה מחיר יקר.

אבל מה אם יש דרך אחרת? מה אם קיימת שיטת תזונה שמאריכה את תוחלת החיים ב–30%, כפי שהוכח במאות מחקרים בבעלי חיים? מה אם חוקרים הראו שמלבד תרומה להרזיה, השיטה הזאת משפרת יכולות קוגניטיביות ומסוגלת להאט שורה ארוכה של מחלות, מסוכרת וטרשת נפוצה ועד סרטן ומחלות לב? ומה אם השיטה כולה מסתכמת בכלל פשוט — להגביל את משך הזמן שבו אנחנו אוכלים לשמונה שעות ביום, ולהימנע ממזון בשאר הזמן?

ד"ר רפאל דה קאבו וד"ר מארק מאטסון, שני חוקרים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, פירסמו בסוף דצמבר מאמר מטלטל במיוחד בכתב העת הרפואי החשוב בעולם, New England Journal of Medicine. השניים סקרו 20 שנות מחקר על הרגלי צום בחלק משעות היום, ומצאו בסיס מדעי איתן לדיאטה שהולכת וצוברת פופולריות בשנים האחרונות — לרכז את הארוחות במשך שמונה שעות, ולצום באופן קבוע ב–16 השעות הנותרות.

דה קאבו ומאטסון לא הסתפקו בהצגת היתרונות הבריאותיים של השיטה. בשורה התחתונה, הם קראו לנער את האבק מהמלצות התזונה הקיימות. בעוד שכיום הרשויות קוראות לאמץ דיאטה ים־תיכונית ולפזר ארוחות קטנות לאורך היום, החוקרים ממרילנד מציעים לערוך מחקר ארוך טווח על צום לסירוגין, ולשלב אותו בארגז הכלים של הרפואה המודרנית. היתרונות, כפי שהם הראו, עשויים להיות דרמטיים.

בשבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה ארוכה של חוקרים מובילים, רופאים בכירים ומומחי תזונה. רוב המומחים הסתייגו מהרעיון של שינוי חד בהמלצות התזונה והציגו נימוקים שונים. אולם בדבר אחד שררה הסכמה: הממצאים שתומכים בצום למשך רוב שעות היממה נשענים על מדע מבוסס היטב. בבסיס ההמלצות הנוכחיות, מתברר, יש בעיה מהותית.

הרעב כמצב טבעי

הגישה שתומכת בצום חלקי נובעת מאמת בסיסית שנשכחה מאיתנו עם השנים — הרעב הוא המצב הטבעי של האדם. פרופ' ג'ארד דיימונד, החוקר והסופר חתן הפוליצר, תיאר זאת היטב בספרו "העולם עד אתמול". בספר מסכם דיימונד את הידע שצבר בעשרות שנות מחקר בקרב חברות מסורתיות, ומסביר כיצד התובנות הללו יכולות לכוון אותנו לאורח חיים בריא יותר. דיימונד מספר כי כששהה עם בני תרבות הפורה בפפואה־גיניאה החדשה, התקשה להבין מדוע נושא השיחה העיקרי הוא מזון, גם אם זה עתה כולם אכלו לשובע. אצל בני סיריונו בבוליביה החשש ממחסור במזון היה כה משמעותי, ששני הביטויים הנפוצים ביותר בשפה היו "הבטן שלי ריקה" ו"תן לי קצת אוכל".

פרופ' ג'ארד דיימונדצילום: MARCELLO MENCARINI / leemage / AFP

"החשיבות של יחסי מין ומזון אצל הסיריונו הפוכה משלנו", כותב דיימונד. "החרדות הגדולות ביותר שלהם קשורות למזון, הם מקיימים יחסי מין פחות או יותר מתי שמתחשק להם, והמין מפצה על הרעב למזון. ואילו אצלנו, החרדות הגדולות ביותר קשורות למין, אנחנו אוכלים פחות או יותר מתי שמתחשק לנו, והאכילה מפצה על תסכול מיני".

הצד השני של רעב הוא זלילה. כאשר בני חברות מסורתיות נהנים משפע של מזון, הם טורפים בלי הכרה. דיימונד מספר כיצד ארבעה בני סיריונו מסוגלים לחסל בארוחה אחת חיה במשקל 30 קילוגרם, ומביא דוגמאות לזלילה דומה משלל מחקרים אנתרופולוגיים. "האנקדוטות האלה מדגימות כיצד אנשים התאימו את עצמם למטוטלת המשתה והרעב", הוא מסכם.

כיום, כשהמזון זמין בכל שעה, הקפיצה בין רעב ממושך לזלילת קילוגרמים של בשר נשמעת דמיונית. אלא שכולנו צאצאים של בני אדם ששרדו את המטוטלת הזאת. "המטבוליזם שלנו בנוי לפרקים קצרים של מזון רב ותקופות ממושכות של רעב", אומר פרופ' יובל דור, חוקר סוכרת מהאוניברסיטה העברית. זה יכול להסביר את העובדה שבשעת מצוקה, בני אדם שורדים שבועות רבים ללא מזון. לדברי פרופ' אליוט בארי, מומחה לתזונה שכיהן כמנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית בירושלים, "אנחנו מתוכנתים לאגור מזון ולהיות יעילים מבחינה מטבולית, כי אבותינו לא יכלו לדעת מתי תבוא הארוחה הבאה".

המוכנות הבסיסית הזאת של הגוף למצבי רעב פועלת החל מרמת התא היחיד. כל עוד לתא יש מזון זמין (בעיקר גלוקוז), הוא מפעיל מסלול ביוכימי שאחראי לגדילה שלו: ייצור חלבונים ועידוד התחלקות של התא. ההיגיון של התא זהה להיגיון הביולוגי של האורגניזם כולו: לנצל את המזון כל עוד הוא ישנו. אליה וקוץ בה: בזמן שהמסלול שאחראי לגדילה עובד, המסלול שאחראי לפירוק חלקים פגומים מושבת.

פרופ' אליוט באריצילום: אמיל סלמן

פרופ' בארי היה שותף לניסוח המלצות התזונה של משרד הבריאות, שקוראות להרבות בארוחות קטנות. בארי מאשר שהגבלת שעות האכילה וצום לסירוגין עשויים לתרום לבריאות באופן משמעותי, אך משוכנע כי זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה


"כל עוד הגוף מקבל מזון, מערכת התחזוקה של התא לא פועלת", אומר פרופ' איתן אוקון, מומחה למחלות ניווניות מאוניברסיטת בר־אילן. לדבריו, אם אדם אוכל בכל שעות היום שנים על גבי שנים, בתאים שלו מצטברים חלבונים ואברונים פגומים, דבר שמוביל לתהליכי ניוון. זה רלוונטי במיוחד בתאי מוח, כי ברוב האזורים במוח הנוירונים לא מתחדשים, כך שהנזקים הולכים ומצטברים.

הבעיה לא נפתרת בלילות, כי אף על פי שאיננו אוכלים, מערכת התחזוקה של תאי המוח לא פועלת בשינה. אוקון מסביר כי אחד התפקידים העיקריים של השינה הוא להפוך זיכרונות לטווח קצר לזיכרונות לטווח ארוך. כדי לקבע את הזיכרונות, תאי המוח מחזקים קשרים ביניהם, בעזרת המסלול שאחראי על בניית התאים. וכל עוד המסלול הזה פועל, התאים לא מתחזקים את עצמם. בגיל מבוגר הנזקים המצטברים האלה נותנים את אותותיהם.

"אם כולנו היינו חיים עד גיל 50, לא היתה בעיה", אומר פרופ' אוקון. "הקושי הוא להגיע לגיל 95 עם ראש צלול. בעולם המודרני אנחנו נהנים מתוחלת חיים גבוהה לצד צריכת מזון גבוהה, שמונעת מהגוף שלנו לטפל בעצמו". אוקון מיישם את שיטת הצום לסירוגין על עצמו, בגרסה מחמירה. הוא אוכל במשך שעתיים ביום בלבד, וצם למשך 22 שעות. "זה מתאים לאורח החיים שלי", הוא מסביר.

צום גורם להפקת אנרגיה

מערכת התחזוקה של התא איננה המנגנון היחיד שפועל בתגובה לצום. פרופ' אורן פרוי, מומחה לתזונה ומטבוליזם מהאוניברסיטה העברית, אומר שהימנעות מאכילה מפעילה מסלולים חלופיים להפקת אנרגיה. מדובר בעיקר בפירוק חומצות שומן לטובת ייצור גופי קטו. גופי קטו, או קטונים, זוכים באחרונה לתשומת לב גוברת כמקור אנרגיה לתאים, בזכות האפקטים המיטיבים שלהם שהודגמו בבעלי חיים.

ישנן שלוש דרכים להעלות את רמת הקטונים בדם: השיטה הראשונה היא דיאטה קטוגנית, שמתבססת על חלבונים ושומנים ועל התנזרות מסוכר ומפחמימות. האפשרות שנייה היא לצרוך משקאות קטוגניים, שמשפרים באופן משמעותי ביצועים של רוכבי אופניים מקצועיים. "למשקה הקטוגניים יש טעם נורא", מזהיר פרופ' דור, "זה כמו טעם של אצטון, בדקתי בעצמי". האפשרות השלישית היא פשוט לצום.

"במצב של צום הגוף עובר ממטבוליזם מבוסס פחמימות למטבוליזם של חומצות שומן", מסביר דור. "השומן מתפרק והופך לגופי קטו שנפלטים לדם. הגופים האלה משמשים כמקור אנרגיה מרכזי של הגוף, ובייחוד של המוח". מבחינה אבולוציונית, המנגנון הזה נועד לאפשר לנו להתמודד עם רעב ממושך. אלא שמחקרים בבעלי חיים הראו כי מטבוליזם שמבוסס על גופי קטו מאריך חיים, משפר תפקוד קוגניטיבי, מייעל את חילוף החומרים בגוף ומפחית את החומרה של חלק מהמחלות.

פרופ' איתן אוקוןצילום: תומר אפלבאום

פרופ' אוקון אוכל שעתיים ביום, וצם 22 שעות: "אחרי שגילו שטוב לאכול פחות, בדקו אם יש תועלת בהגבלת שעות האכילה. התברר שלא חייבים לקצץ לעכברים את הכמויות, די בכך שמצמצמים את הזמן שבו הם אוכלים כדי לקבל אפקט מיטיב דומה"


פרופ' אוקון מספר כי הסגולות של צום לסירוגין זכו לתשומת לב במחקרים שבדקו הגבלת קלוריות, והפחיתו בשליש את כמות המזון בהשוואה למצב של "אכול כפי יכולתך". בתנאי מעבדה, בעלי חיים נהנים משפע שלא קיים בטבע. ברגע שחוקרות וחוקרים התחילו לבדוק מה קורה כשמגבילים להם את המזון, ההם גילו שהבריאות שלהם משתפרת באופן משמעותי, ותוחלת החיים מזנקת.

"המחקרים האלה הובילו למסקנה שהאבסה היא מצב פתולוגי", אומר אוקון, "ורוב הניסויים בעצם נערכים על אורגניזמים במצבים פתולוגיים". אחרי שהגבלת כמות האוכל התבררה כמועילה, השלב הבא היה לבדוק אם בעלי חיים מפיקים תועלת מהגבלת שעות האכילה. התשובה היתה חד משמעית. "התברר שלא חייבים לקצץ לעכברים את כמות האוכל, די בכך שמצמצמים את פרק הזמן שבו הם אוכלים כדי לקבל אפקט מיטיב דומה".

ומה המצב אצל בני אדם? מאז שנות ה–70 העולם המתועש חווה מגפה של עלייה במשקל, שמלווה בזינוק בתחלואה מסוכרת ומחלות לב. "גם אנחנו אוכלים כל הזמן", אומר פרופ' אוקון. "אנחנו קמים ואוכלים משהו, שותים קפה עם סוכר, מנשנשים משהו ליד המחשב. אנחנו מלווים במזון מהקימה ועד השינה".

לנשנוש האינסופי יש מחיר, שעולה גם מעבודתה של פרופ' איריס שי, חוקרת היבטים של תזונה ומחלות כרוניות באוניברסיטת בן־גוריון ובאוניברסיטת הרווארד. יחד עם קבוצתה היא מובילה כמה מהמחקרים הקליניים הממושכים והמורכבים שנעשים כיום. שי ועמיתיה בודקים איך שיטות תזונה שונות משפיעות על תפקוד המוח, הלב ורקמות השומן. הם אמנם לא מתמקדים בצום לסירוגין, אך התצפיות שהם ערכו הצביעו על התועלת הרבה שבני אדם מפיקים מהפחתת קלוריות מתונה לאורך זמן, שגורמת להאטה משמעותית בקצב ההזדקנות של הגוף.

הקבוצה של שי עוסקת בין השאר בבדיקות גנטיות שמאפשרות לנבא תוחלת חיים באופן מדויק יותר מאשר בעבר. הבדיקות מחשבות את "הגיל הביולוגי" של הנבדק, שעשוי להיות שונה למדי מהגיל שלו בפועל. לדברי פרופ' שי, ממצאים ראשוניים שטרם פורסמו מראים שצמצום קלורי עקבי של 20%–30%, למשך שנה וחצי לפחות, מצעיר את הגיל הביולוגי בשמונה חודשים.

פרופ' איריס שיצילום: דני מכליס / אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"השאלה היא איך מפחיתים קלוריות", אומרת פרופ' שי. "צום הוא דרך מעניינת, כי יש אנשים שגישת הכל או כלום עובדת עבורם". הניסויים של שי העלו שעדיף לדלג על ארוחת הערב ולא על ארוחת הבוקר. "חסך אנרגטי לפני השינה מסייע בפירוק שומן"


"בואו נודה באמת", אומרת שי, "אנחנו נמצאים בתקופה של עודף קלורי. השאלה היא איך מפחיתים את הקלוריות. צום הוא דרך מעניינת, כי יש אנשים שגישת הכל או כלום עובדת עבורם. יש כאלה שחלוקה נכונה לאורך היום תעזור להם, ויש כאלה שמתאימה להם גישת השחור־לבן, כי ככל שהם אוכלים הם רעבים יותר, וככל שהם צמים יש להם יותר גופי קטו, שהם בעצמם משתיקי רעב. שאלת המפתח היא שאלה הורמונלית, כי יש שונות רבה בין בני אדם".

המומחים החמירו את ההשמנה

תרבות השפע היא אמנם הגורם המרכזי לאכילת יתר, אך פרופ' פרוי מהאוניברסיטה העברית סבור כי אין להקל ראש בהמלצות תזונתיות לא מבוססות שעדיין נפוצות בציבור.

"אחד הפתרונות שנמצאו למגפת ההשמנה הוא ההמלצה לאכול הרבה ארוחות קטנות לאורך היום", אומר פרוי, ומכוון להרגלים שמוכרים לכולנו: ארוחת עשר, פרי בין הארוחות, תה עם סוכר אחר הצהריים. "ההיגיון הוא שככה אנשים לא יגיעו רעבים מדי אל הארוחה עצמה. בראייה לאחור אנחנו מבינים שההמלצה הזאת רק גרמה להשמנה נוספת. אנשים פשוט אכלו הרבה יותר. והיום אנחנו כבר יודעים שלא רק עודף הקלוריות מזיק, אלא גם הזמינות המתמדת שלהן בגוף".

פרופ' רם וייס, המנהל הרפואי של האגודה לסוכרת נעורים, מסכים עם פרוי. גם הוא סבור שההמלצה על חמש־שש ארוחות ביום — ארוחות מרכזיות לצד ארוחות קטנות בין לבין — משוללת היגיון ונטולת בסיס מדעי. לדברי וייס, צום לסירוגין עשוי להתגלות כבעל תועלת רבה בטיפול בסוכרת, מכיוון שהגבלת שעות האכילה מקלה על איזון רמות הסוכר.

אך מה עם הציבור הרחב, שלא חולה בסוכרת? מרבית המומחים לא ממהרים להמליץ על צום לסירוגין, למרות המחקרים שתומכים בכך. יש מי שמציע להיות ספקנים כלפי הממצאים, בין היתר על רקע העובדה שעיקר המחקר נעשה על בעלי חיים. אחרים אומרים שהציבור יתקשה להתמיד במשטר כזה, שמחייב מעקב רפואי, ויש גם מי שמוטרדים מעידוד הפרעות אכילה. כל המומחים תמימי דעים שהשיטה אינה מתאימה לילדים ולמתבגרים. "אסור להפריע לגדילה", אומר פרופ' אוקון. "זו גם לא שיטה שמתאימה להריון", מוסיפה פרופ' שי.

פרופ' רם וייסצילום: רמי שלוש

"צום לסירוגין מונע הצטברות של חומרים מזיקים בתאים", אומר פרופ' וייס. "העקרונות המדעיים מאחורי הגישה הזאת משכנעים. מצד שני, קשה לערוך ניסויים ממושכים בתזונה של בני אדם, כך שאנחנו לא יודעים מהן ההשלכות ארוכות הטווח"


פרופ' יעל לצר, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית ומנהלת לשעבר של המרכז להפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם, מייצגת את הצד שמוטרד מהפרעות אכילה. "אני ממליצה להתייחס בזהירות לכל מחקר שמעודד רעב", אומרת לצר. "כל פרסום שמאדיר רעב וצום תורם להתפתחות הפרעות אכילה". לדבריה, אף שכיום ידוע שלהפרעות האלה יש בסיס גנטי, הטריגר שמוביל להתפתחות המחלה הוא צמצום האכילה. "מדובר במחלה קשה עם אחוזי תמותה גבוהים", מוסיפה לצר. "המגמה היום היא לנסות ככל הניתן לעצור התנהגויות של דיאטה בבני נוער, כדי שלא תיווצר הפרעת אכילה אצל אלה שמועדים לכך".

מבין החוקרים, פרופ' אוקון הוא התומך הנחרץ ביותר בצום לסירוגין, וסבור שהוא יכול להועיל לבריאות הציבור באופן כללי. הוא מודה כי שינוי כזה באורח החיים יכול להיות מאתגר, אולם לדבריו, שמונה שעות הן די והותר זמן לאכילה, בעוד קפה ותה אפשר לשתות כל היום כל עוד לא מערבבים אותם בחלב ובסוכר. "אנשים עושים דיאטות מגוונות", אומר אוקון. "אם הם מסוגלים לזה, הם גם מסוגלים לאכול רק שמונה שעות ביממה ולא להמתיק את התה. זה יותר פשוט מלספור קלוריות".

פרופ' פרוי סבור שיש דרכים שונות להגיע למטבוליזם נכון. לדבריו, ברור שצמצום משך האכילה ביום מועיל בריאותית, אולם אין זה אומר שצריך לאמץ גישה כזאת כהמלצת תזונה כללית. במחקריו הראה פרוי כי גם שלוש ארוחות מאוזנות ובריאות, בלי נשנושים בין לבין, תורמות לבריאות הכללית.

"יש כאלה שמתאים להם שלוש ארוחות ביום, ויש מי שמתאים להם לצום 16 שעות", אומר פרוי, ומוסיף כי שאלת היכולת ליישם את ההמלצות חשובה לא פחות מתוצאות הניסויים במעבדה. "כשמגבילים לעכברים את האכילה לשלוש־ארבע שעות ביום רואים תועלת בריאותית מובהקת, אבל מרבית בני האדם לא יתמידו בתנאים כאלה. צריך למצוא משטר דיאטה שמתאים לבני אדם".

פרופ' בארי מירושלים, שהיה שותף לניסוח המלצות התזונה הנוכחיות של משרד הבריאות, מסביר שההיגיון המנחה בניסוח ההמלצות הוא להסתמך על המחקר המבוסס ביותר שקיים כיום. ונכון להיום, הדיאטה הים־תיכונית היא השיטה הבריאה ביותר מבין השיטות המקובלות. "אנחנו מנסחים את המכנה המשותף הנמוך והבריא ביותר, כדי שיתאים לכמה שיותר אנשים".

בארי מאשר שצום לסירוגין עשוי לתרום לבריאות באופן משמעותי, אך משוכנע כי מדובר ב"גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה". הוא גם מזכיר שתזונה כזאת דורשת מעקב רפואי צמוד, ומפנה את תשומת הלב למאמר של החוקרים ממרילנד, שקובע כי צום לסירוגין מחייב בדיקות דם ובדיקות שתן במשך ארבעה חודשים לפחות. "השיטה הזאת אמנם מבוססת מדעית", מסכם בארי, "אך מערכת הבריאות לא תהיה מסוגלת לעמוד בכל כך הרבה בדיקות ומעקבים".

גם לריבוי ארוחות יש יתרונות

פרופ' יצהל ברנר, מומחה לתזונה ולרפואה גריאטרית מאוניברסיטת תל אביב, נמנה עם אלה שמצננים את ההתלהבות מהממצאים שתומכים בצום לסירוגין. "אנשים רוצים לדלג על ארוחת בוקר ולהמשיך לאכול כמו בהמות", הוא אומר. "אין פתרונות אינסטנט. הגוף מייצר קטונים גם במצב של שתיית אלכוהול קיצונית, וזו לא סיבה להמליץ על שתייה מופרזת".

פרופ' יצהל ברנרצילום: רמי זרנגר

"אנשים רוצים לדלג על ארוחת בוקר ולהמשיך לאכול כמו בהמות", אומר פרופ' ברנר. "אין פתרונות אינסטנט. הגוף מייצר קטונים גם במצב של שתיית אלכוהול קיצונית, וזו לא סיבה להמליץ על שתייה מופרזת"


ברנר מזכיר שהשונות בין אנשים באה לידי ביטוי בגיל מאוחר, כשהיכולת לספוג את החומרים שהתזונה מספקת הולכת ונחלשת. לדבריו, הירידה הזאת ביכולת הספיגה מצדיקה לפעמים מספר רב של ארוחות קטנות. הוא מוסיף שאכילת כמויות גדולות בבת אחת בשל צום לסירוגין מגבירה את העומס על הלב.

אם בכל זאת רוצים לצמצם את משך זמן האכילה היומי, הדילוג על ארוחת הבוקר נראה הפשוט ביותר ליישום. פרופ' אוקון אומר שזה גם הפתרון המומלץ, וזאת בניגוד להמלצה הנפוצה על ארוחת בוקר משביעה. שאר המומחים אינם מסכימים, ומפנים למחקרים שפורסמו בשנים האחרונות והראו שוויתור על ארוחת ערב מועיל יותר. פרופ' בארי ופרופ' ברנר מזכירים מחקרים שהראו כי תלמידים שבאו לבית הספר ולא אכלו ארוחת בוקר התקשו יותר בלימודים בהשוואה לחבריהם שאכלו לפני השיעור הראשון. שניהם גם מצטטים את הרמב"ם, שהמליץ לאכול בבוקר כמלך, בצהריים כנסיך ובערב כאביון.

פרופ' שי אומרת כי מנתוני הניסויים שקבוצתה עורכת עולה כי אכן עדיף לאכול בבוקר ולהתחיל את הצום אחר הצהריים. "כניסה לחסך אנרגטי לפני השינה יכולה לסייע מאוד לתהליכי פירוק השומנים שקורים בלילה", אומרת שי, אך מוסיפה שיש הבדלים בין אנשים בשעון הביולוגי, ולכן ההמלצה לצום בערב לא תקפה אצל כולם. בצד זה יש לשקלל גם את הקושי להתמיד בשיטה קבועה, שגובר כשבוחרים לצום בערב. "לא לאכול בערב זה מסגרת שמוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו", אומרת שי. "אצל רוב האנשים, האכילה בבוקר היא אכילה פיזיולוגית, והאכילה בערב היא אכילה חברתית".


לפי פרופ' וייס, כל הרעיון של המלצות תזונה כלליות הופך פחות ופחות רלוונטי בעידן הנוכחי, שבו שמים את הדגש על רפואה מותאמת אישית. "כיום אנחנו יודעים שהגנטיקה משפיעה על האופן שבו אדם מגיב לסוגי מזון ספציפיים", אומר וייס. ולמרות זאת, הוא סבור כי העקרונות המדעיים שעומדים מאחורי גישת הצום לסירוגין משכנעים. "המזון בחלקו נשרף ובחלקו נצבר, והצום לסירוגין מונע הצטברות של חומרים מזיקים בתאים". הוא מוסיף כי כשחושבים על תזונה בריאה, צריך קודם כל לחשוב מה אוכלים, אחר כך על כמה אוכלים ולבסוף מתי אוכלים.

פרופ' שי, שהובילה את ניסוח המלצות התזונה העדכניות של משרד הבריאות, אומרת כי הדיאטה הים־תיכונית נמצאת בקונסנזוס של מרבית ארגוני הרפואה בעולם, וכי היא זו שמתאימה לרוב בני האדם. "זו דיאטה שתואמת לביולוגיה שלנו ומבוססת על מדע יציב ונרחב", אומרת שי, "אך על בסיס זה יש מקום להתאמות שונות".

פרופ' וייס מבקש להזכיר שחלק מהתרופות, כמו גם פעילויות גופניות מסוימות, עשויות להיות בעייתיות בתנאים של צום. "צריך למצוא את שביל הזהב בין המלצות הבריאות לאיכות החיים של המטופלים. חשוב למצוא מתכון תזונתי שהמטופל יוכל להתמיד בו, ושאינו פוגע משמעותית באיכות החיים. צריך גם לזכור שהקושי לערוך ניסויי תזונה ממושכים בבני אדם מביא לכך שאיננו יודעים מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הצום לסירוגין".

לכך מוסיף פרופ' בארי כי שני מחקרים ארוכי טווח בצום לסירוגין שנעשו בקופים לא הראו תוצאות מובהקות כמו אלה שנמצאו במכרסמים. פרופ' אוקון אומר מנגד שתרבות השפע של האדם דומה יותר לתנאים של מכרסמים במעבדה, ולא לתנאים של קופים שאוכלים רק בפרקי זמן מסוימים, וזו הסיבה לממצאים הלא־מובהקים.

הגוף משיב מלחמה

בחינת ההשפעה של צום לסירוגין בטווח הארוך חשובה לא רק כדי לזהות מה הסיכונים של השיטה, אלא גם בשל האופן שבו הגוף מגיב לירידה במשקל. ד"ר דרור דיקר, מנהל המרכז לטיפול בעודף משקל בבית החולים השרון, אומר שהדגש שלו כמטפל אינו על הירידה הראשונית במשקל, אלא על שימור הירידה.

"הגוף לא נותן לנו לשמר את הירידה במשקל", אומר דיקר. "לאחר כמה חודשים הוא מפעיל מנגנוני הגנה פיזיולוגיים אימתניים שלמעשה אי אפשר להתגבר עליהם". המנגנון הראשון מגביר את תחושת הרעב, בעוד המנגנון השני מצמצם את כמות האנרגיה שהגוף שורף. כך מי שמקפיד על דיאטה נדרש לצרוך פחות קלוריות כדי לשמור על המשקל. "לכן אנשים שיורדים במשקל עולים בחזרה, וזה לא כישלון שלהם ולא של מי שמטפל בהם", מוסיף דיקר.

בנוסף, מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי עליות וירידות במשקל מסכנות את הבריאות, ומגבירות את הסיכון לסוכרת ולמחלות לב וכלי דם. "לכן כשאני מתחיל לטפל בחולה אני שואל אותו מה הוא יכול לשמר לשארית חייו", אומר דיקר. "אם אתה לא מסוגל לשמור על תזונה כלשהי לשארית חייך — אל תתחיל בה".

ומה באשר לצום לסירוגין? דיקר אומר כי אינו חולק על הערך הרפואי של צום לסירוגין בטווח הקצר, אולם הוא ימליץ על השיטה רק לאחר שיראה מחקרים שבודקים את ההשלכות בטווח הארוך. "הניסויים שמראים שצום לסירוגין עוזר לחודש הם נהדרים", הוא אומר, "אבל שוב, השאלה היא אם אדם יכול להמשיך לאכול כך גם בהמשך חייו".

בעיני פרופ' שי, יש בהחלט מקום לשקול שילוב של צום לסירוגין כאסטרטגיה אחת מבין רבות להתמודדות עם עודף משקל, בעיקר כדי להניע אנשים להפחית בכמות המזון ולאכול בריא יותר. "בחודש־חודשיים הראשונים הצום לסירוגין יכול להיות כלי מסייע בתהליך טיפולי ארוך טווח", אומרת שי, שסבורה כי הצום יכול להועיל בייחוד לאנשים שמתקשים לראות שינוי בשיטות אחרות. "אחרי פרק הזמן הזה, הגוף חוזר לשליטה, הירידה במשקל מתמתנת מאוד, ואז צריך להוסיף פעילות גופנית ולשקול אסטרטגיות אחרות".

לדברי שי, יש מקום לשקול גיוון בין משטרי תזונה שונים כדי לאתגר את הגוף בכל פעם מחדש, כל עוד השיטות הוכחו כבריאות ולא מזיקות. "הגוף תמיד מגיב טוב בחודשים הראשונים לשינוי, ואז הוא חוזר לנקודת המוצא שלו". מה שתמיד עובד, אומרת שי, הוא פעילות גופנית. "ריצת בוקר, זה הפתרון שלי". שי מדגישה כי הצום לסירוגין אינו מהווה אור ירוק לאכול מה שרוצים בשאר הזמן. "הצום יכול לשבש לנו את ההערכה הקלורית בזמן שבו אנחנו אוכלים, וזה עלול להסתיים רע מאוד. צריך להקפיד תמיד על איכות המזון. שום צום לא יפצה על אכילת ג'אנק פוד".

פרופ' לצר נשארת מסויגת. "השמנה היא בעיה רפואית קשה שעדיין לא נמצא לה פתרון אידיאלי, והמחקר והטיפול נמצאים בתהליכי בדיקה. אני לא חושבת שצום הוא הפתרון לבעיה הזאת. יש ממצאים מבוססים מחקרית שמראים שכאשר מעודדים או מאיצים אי־אכילה, נכנסים בקלות למעגלי זלילה בלתי נשלטת. זה כמו מה שאני תמיד אומרת להורים בהדרכות: כשמאיצים בילד להימנע מאכילה אנחנו בעצם מעודדים אותו לאכול בסתר, בגניבה, ואפילו לגרום לו להרגיש מושפל ולהכחיש שאכל. במילים פשוטות, ברגע שאומרים לך לא לאכול, אתה תאכל יותר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ