"מה לגבי הנכדים? שיהיו בריאים, ושלא יבואו לבקר"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלימלך שרר, בן ה– 85 , יושב בפרלמנט. רוב השיחות הן על הנכדים
אלימלך שרר, בן ה– 85, יושב בפרלמנט. רוב השיחות הן על הנכדיםצילום: תומר אפלבאום
ירמי שיק בלום
ירמי שיק בלום
צילומים: תומר אפלבאום
ירמי שיק בלום
ירמי שיק בלום
צילומים: תומר אפלבאום

כמו סערה שמכה בספינת תענוגות בלב ים, הכה גל הקורונה הראשון במוסדות הדיור המוגן. הנוסעים, דיירי רשתות היוקרה, ששילמו הון עתק עבור הפלגת הכל כלול של בידור, תרבות וחברה עד סוף ימי חייהם, מצאו עצמם ספונים בחדריהם, בבדידות וחוסר ודאות, מנותקים מבני משפחתם, נאחזים בזום מקוטע שהתקינה הנכדה מרחוק, עד יעבור זעם. לא עבר זמן רב, והזעם שב בדמות גל קורונה שני, גדול וקיצוני יותר, שמי יודע מתי ואם בכלל יחלוף. 

לכן כשהגעתי לבית משען ברודצקי הופתעתי לגלות לובי שוקק חיים, שנראה ממש כמו דיור מוגן לכל דבר. סביב שני שולחנות עמוסים ציוד מלאכה התקבצו נשות הבית, דיירות ומטפלות, ועמלו בחיוניות על קישוטים לסוכה. בקצה השני של הלובי ישבו הגברים על קלנועיות ממונעות, ההארלי דוידסון של הגיל השלישי, והתווכחו מול אקווריום דגי זהב. נראה שהחלוקה המגדרית שהושרשה בנו מגיל גן נמשכת עד הסוף, לפחות בכל מה שקשור למלאכת יד. 

בזמן שהמתנתי למנהל הבית צותתי לתמר גרינברג, רכזת התעסוקה והאמנויות, ששאלה את אחת הדיירות אם היא מצליחה להדביק. הדיירת ענתה שהיא לא יודעת מה מהם ידביק חזק יותר, ותמר אמרה ששניהם מדביקים יופי־יופי. לא התאפקתי ואמרתי שאני מקווה שהדבר היחיד שידביק פה היום יהיה הדבק. תמר לא צחקה ושאלה מי אני. אמרתי שבאתי לכתוב על החיים בדיור מוגן בזמן קורונה. תמר שאלה אם באתי חיובי, איך שעניתי לה שאני רק חיובי הגיע כרמל אליאס, מנהל הבית, ואמר לתמר, "נראה לך שאם הוא לא היה חיובי הוא היה נכנס?" לא התאפקתי ואמרתי שאם הייתי חיובי לקורונה לא הייתי נכנס, ותמר ענתה שהכי טוב זה שלילי לקורונה וחיובי במצב רוח. 

כרמל לקח אותי לשיחת הכנה במשרד ואמר "מה יש לך? ככה אתה לא יכול לראיין, זה נראה כאילו הרגע קמת. שתה קפה לפני שמתחילים". לא הספקתי לקחת שלוק מהקפה שהוא הגיש לי, והוא הקים אותי על רגליי. "עכשיו הולכים לפרלמנט הגברי. הגברים פה בבית הם בערך 10% מהאוכלוסייה, כל השאר נשים, אתה מבין מה זה אומר, ירמי? אנחנו בגיל מבוגר הולכים, תפנים את זה ותתחיל לעשות ילדים, למה אתה מחכה? האישה חולה־חולה־חולה, בסוף אלמנה".

בדרך הוא מספר לי על שגרת החיים במקום מאז הקורונה. "בגל הראשון בכלל לא הרשיתי להם לרדת ללובי", הוא אומר, "הרשיתי להם להיות רק בפרוזדורים ובחדרים. אחרי שנגמר הסגר ושונו ההנחיות, איפשרנו לצאת ללובי וגם לגן הצמוד, למרפסת שמש. פתחנו להם גם גינת תבלינים שהם מגדלים וקוטפים ולוקחים לדירות שלהם. כשאין סגר, מותר להם לצאת לבני משפחה ולהתארח אצלם. במקרה והם נמצאו על יד חולה מאומת הם יצטרכו להיכנס לבידוד של ארבע עשרה יום".

ומה לגבי ביקורים?

"יש ביקורים, אבל אסור לאף אחד לעלות לדירות. זה טאבו, זו הקפסולה. הקצינו מרחב שנקרא כינוס משפחות שבו הדיירים יכולים להיפגש עם המשפחות. אנחנו משתדלים למנוע כמה שפחות תנועה חיצונית בתוך המרחב שלהם. בגל הראשון כשעובדים היו עולים לדירות של הדיירים הם עלו ממוגנים מלאים, משקפיים, מסכות, חליפות, אפילו אם זה בשביל לכוון טלוויזיה. הבאנו להם מאמן כושר חיצוני והתחלנו להחזיר אירועי תרבות על פי ההנחיות, אם ההרצאה מתקיימת בחוץ אני יכול להכניס יותר אנשים, אם ההרצאה מתרחשת באולם הם מחולקים לקפסולות והמרצה מדבר אל כל קפסולה בנפרד".

קקופוניית צפצופי רוורס של קלנועיות הרעישה את הלובי, אבל לא הפריעה לחברי הפרלמנט פטר בורג בן ה–92, מרדכי אשכנזי בן ה–90, אלימלך שרר בן ה–85 ואלכס ארז בן ה–80, שסימן לאשתו אביגיל לעזוב את סדנת סוכות ולהצטרף אלינו. 

אלכס: זו שבאה לפה עכשיו זו אשתי כבר 60 שנה. הכלה שלי זו נעמה קסרי".

וואללה? נעמה מ"הישרדות"? כלתך סלבריטאית! 

"תשמע, לא קשה להיות סלב כשאתה עשיר".

מה הבן שלך עושה?

"כסף".

פטר: "גם לי יש סלב במשפחה, אברהם בורג. אבל הוא לא מביא נחת".

למה לא מביא נחת?

פטר: "הוא לא דומה לאבא שלו, הוא פושט".

על מה בדרך כלל מדברים בפרלמנט?

אלכס: "פוליטיקה מותר 40%, 30% מחלות. הרוב זה על נכדים. אלימלך הוא הליכודניק היחיד בכל הפרלמנט, היתר כולם מפלגת העבודה".

יש מצב שאתם המצביעים האחרונים של מפלגת העבודה?

אלכס: "יכול להיות אבל אי־אפשר היום בגילנו המופלג לשנות דרך".

אלימלך אתה שקט, זה קשה להיות הימני היחיד בפרלמנט?

"אני לא ימני. הייתי אבל היום כבר אין ימנים. היום אני לא אצביע בשביל ביבי, יותר טוב לי שקד ובנט".

רחל אשכר. "כשאני מרגישה שצריך להתעמל אני שוכבת במיטה עד שזה עובר לי"צילום: תומר אפלבאום

אלכס: "לא נעים לו להגיד שהוא ימני כי כולם פה סביבו מפא"י. קשה להיות ימני ברמת אביב".

אלימלך: "נעים לי מאוד! אני לא מתבייש! זה דבר ראשון. דבר שני, התחלתי את הפוליטיקה בגיל 17, הייתי חבר לח"י, יש לי ניירת על זה". 

בואו נעזוב את הפוליטיקה, מה עם קורונה, יש פה מכחישי קורונה בבית?

אלכס: "לא, למרות שאני מאוד מאמין לפרופ' לס, איך שהיא באה ככה הקורונה תלך".

אלימלך: "ייקח עשר שנים מינימום עד שהפרופסורים ילמדו. כרגע אף אחד לא יודע כלום. שיביאו לי אחד שמבין בזה ויכול לתת תרופה".

אלכס: "אתה כבר לא תחיה, מה אכפת לך אתה".

מה עם הנכדים? אמרתם שרוב הזמן אתם מדברים על הנכדים. 

אלכס: "שיהיו בריאים ושלא יבואו לבקר פה".

כשניגשתי לאברהם זילברשטיין הייתי בטוח שהוא איש צוות שהשתלט על הקפטריה השוממת והפך אותה למשרד. לבוש חולצה כתומה (הצבע הממותג של רשת משען) הוא ישב מול שולחן עמוס מחברות וכלי כתיבה, דיבר בטלפון בארשת פנים רצינית ותוך כדי שיחה רשם הערות במחברת. אבל בעיקר הוא נראה צעיר מכדי להיות דייר בדיור מוגן.

אתה מנהל את הקפטריה?

"לא, לא, אני הדייר הכי צעיר כאן. עברתי לפה לפני שנה וחצי כי אני נכה מאה אחוז מלידה, ולאחרונה היתה לי בעיה להסתדר עם שמונה מדרגות בין החניה למעלית. אבל אני ממשיך פה את החיים שלי כרגיל. עבדתי 41 שנה בצים, ובשנים האחרונות אני מנהל הזמנות במוסך של אאודי. עד הסגר הייתי יוצא לעבוד כל יום בשבע וחצי בבוקר וחוזר בחמש אחר הצהריים".

איך התחושה להיות הכי צעיר פה?

"אני לא כל כך מעורה פה חברתית, החברים שלי נמצאים בחוץ, לא פה. אבל היה לי קטע נחמד. שחיתי בבריכה ולידי שחתה מישהי והיא אמרה לי שלום בחור, אמרתי לה שלום לגברת, והיא אמרה אתה ילד, בן כמה אתה? אמרתי לה 68, אז היא אמרה לי אני בת 104". 

ומה הכי חסר לך עכשיו שיש שוב סגר?

"לצאת לצאת לצאת. אני אוהב לצאת למסעדות, לבתי קפה. כשעבדתי בצים נסעתי המון בעולם, נהניתי, שילבתי עבודה ופלז'ר מה שנקרא. ראיתי הופעות של אלביס פרסלי, ברברה סטרייסנד, פרנק סינטרה. חיים פעם אחת אז עדיף לחיות טוב. עכשיו זה בעיה. אני לא יכול לפגוש את החברים בחוץ, רק לדבר בטלפון. אז אני בעיקר פותר המון תשבצים. הבוקר הזמנתי עוד תשבצים. עכשיו אני מתעסק בקניית מתנות לבני אחיינים שלי".

בשביל זה המחברת?

"כן, יש לי 11 בני אחיינים והחלטתי לקנות לכולם מתנות, כי אין להם מה לעשות בסגר. אז אני רושם לי הכל מסודר במחברת מה כל אחד רוצה ומאיפה להזמין". 

כמה בני אחיינים הספקת כבר?

"נשארו עוד ארבעה".

אתה מרגיש הבדל אצל הדיירים בין הסגר הזה לסגר הראשון?

"אנשים עצבניים מאוד. לא יודעים מה יהיה, לא ברור, לא אומרים לנו כלום".

ואתה גם עצבני?

"אני עובד עם הראש כל החיים. עם הרגליים אני לא יכול לעבוד הרבה אז עובד עם הראש. והראש אומר אתה יכול לשנות משהו? אני לא יכול לשנות. אני מתעצבן רק על משהו שאני יכול לשנות".

הדיירים פרשו לשנת צהריים בחדרים. רציתי לשנוץ בעצמי, אבל קומות המגורים נחשבות קפסולה ונמצאות מחוץ לתחום. שקלתי להירדם על ספה בלובי אבל פחדתי מכרמל, אז הלכתי למרפאה לדבר עם איב פוקס, האחות הראשית של הבית, שבעת המגפה מונתה להיות אחראית בדיקות הקורונה. 

את בעצם הפרויקטורית של הבית?

"אנחנו צוות. כרמל המנהל, אסי הקב"ט, העובדת הסוציאלית ואני. ברגע שהתחילה הקורונה סגרנו את הבית לגמרי. אני עושה את הבדיקות קורונה בממוצע פעם בשבוע. בתחילת המגפה עשינו בדיקות לכולם ביחד, עכשיו חילקנו את זה – שבוע אחד לצוות, שבוע שני לדיירים. האמת שהדיירים היו פחות לחוצים מהמשפחות שלהם. אבל תודה לאל, עד היום אין שום דייר שחלה בקורונה וזה הישג מכובד. היה לנו גם הרבה מזל. אחת העובדות נדבקה בקורונה לא מאצלנו, ולמזלנו היא היתה בחופש באותו שבוע. היתה גם עובדת זרה שחלתה, וזה הפחיד אותי מאוד כי היא היתה צמודה לדיירת 24/7 בחדר. אוכלת איתה, מלבישה אותה, מקלחת אותה. ישר שלחתי את העובדת למלונית קורונה ובמשך שבועיים עשינו לדיירת בדיקות ובכולן היא יצאה שלילית. היא שברה את המיתוס שאנשים מבוגרים בהכרח נדבקים". 

איזה שינוי את רואה אצל הדיירים?

"יש אנשים שהם בחרדה והם מבחינתם גזרו על עצמם בידוד. חוץ מבדיקות הם לא רוצים אפילו לצאת מהחדר. אין הרבה כאלה, אחת או שתיים. בסוף מי שהיה היפוכונדר, אז הקורונה פשוט הגבירה לו את כל העניין הזה". 

יש עלייך המון אחריות, איך את מתמודדת עם הלחץ הזה?

"אני לא נכנסת לחרדה, אבל ברגע שידעתי שאני אחראית על כל הדיירים שיניתי את החיים שלי. עוד לפני הסגר לא הלכתי לשום מקום חוץ מהבית לעבודה ומהעבודה לבית. אפילו לא הייתי השנה בים".

מה הכי חסר לך? 

"אני לא מרשה לעצמי להתעסק בזה. כל כך חשוב לי גם שהדיירים יהיו בריאים וגם שאני אהיה בריאה. אני לא ארגיש נעים אם חס וחלילה אחלה ואדביק פה אנשים. המצפון שלי יתייסר. אני גם חוזרת נורא עייפה. כנראה שבתת־הכרה שלי כן יש לחץ נפשי שמתיש אותי להתעסק כל היום בקורונה, שהכל בסדר, שכולם בריאים וחס וחלילה לא נדבקו. למזלי יש לי בת אחת שגרה איתי בבית, אבל את הילדים האחרים אני רואה רק מרחוק". 

בחדר התעסוקה ישבו וסרגו נעמי שקל (81), פנינה בר נוי (83), רחל אשכר (87) ודנה איצקוביץ', רכזת התעסוקה והאמנויות. החלל המואר והגדול היה עמוס בובות, סוודרים, כובעים, שמיכות, מוביילים ומשטחי תינוק, כולן עבודת ידן של הדיירות. החדר לא היה כמו בית חשוך ואפל של סבתות אגרניות, אלא יותר כמו אבטיפוס של חנויות בוטיק תל־אביביות. 

וואו מה זה, אתן צריכות לפתוח עסק.

פנינה: "בגדול אנחנו מוכרות אחת לשנייה".

דנה: "זה למשל כובע למכירה שמישהי בבית ביקשה".

פנינה בר נוי. "אנחנו מוכרות את עבודות היד אחת לשנייה"צילום: תומר אפלבאום

פנינה: "זה קורונה, הבנת? כי קורון זה כתר".

הביקוש לכובעים עולה מפני שלדיירות אין איך להסתפר? 

רחל: "אתה נוגע פה בנקודה רגישה".

איך זה שלך יש תסרוקת מסודרת?

רחל: "כשאין ספר מאלתרים, עשיתי תסרוקת לשעת חירום, תספורת לשעת קורונה".

נעמי: "אם תבוא לפה עוד חודש תראה את כולנו עם רעמה כזאת, אפרו".

מה עוד אתן אוהבות לעשות? 

רחל: "אני מעבירה חוג למוזיקה קלאסית — אני מסבירה על הקומפוזיטור ואחר כך על הדיסק. בשבוע הבא תבוא יש שוברט והחבר'ה אוהבים נורא לשמוע, נכון?! אלה באות".

נעמי: "אני הייתי בחדר כושר".

פנינה: "הספורט שאני עשיתי זה מהדירה לפה".

האחיות איב פוקס ומרינה אהרונוב. "הדיירים היו פחות לחוצים מהמשפחות שלהם"צילום: תומר אפלבאום

רחל: "אותי אל תשאל, אני שונאת להתעמל. אני שוכבת במיטה, וכשאני מרגישה שאני צריכה להתעמל אני שוכבת עד שזה עובר לי".

פנינה: "והיא גם מעשנת".

את מעשנת? איזה כיף לשמוע, אני לאחרונה כל הזמן רוצה להפסיק אבל את נותנת לי תקווה רחל, בלי ספורט, עם סיגריות ואת ככה בגיל 87.

רחל: "רוצה לצאת לסיגריה?"

אני מת לסיגריה.

רחל ואני יצאנו מחדר התעסוקה ללובי. חלפנו על פני חברי הפלרמנט שנימנמו על הקלנועיות ויצאנו לגינה הציבורית המטופחת, התיישבנו ועישנו בשרשרת את סיגריות הווג הדקות שלה. 

מתי התחלת לעשן?

"לפני 30 שנה, בגיל 50. איך שבעלי הפסיק אני התחלתי. עשר שנים לפני שהוא נפטר הפסקתי. כשהוא חלה נתנו לו קנביס אז גנבתי לו, אבל זה לא עשה לי שום דבר. כשהוא נפטר חזרתי לעשן. אומרים שאני אתמכר, אבל כשמבוגרים עדיף לא להפסיק, למה כמה יש לי? אז ליהנות". 

את מצליחה ליהנות גם בתקופה הקורונה?

רחל: "תשמע, חסר הרבה אבל טוב פה — את רוצה חברותא את יורדת לשבת עם חברות, את רוצה לבד אז יש לך חדר, אוכל יש. אגב אתה מכיר את הסלוגן של משען 'עזבתי דירה נשארתי בבית'? אז זה אני, גרתי פה ממול, רואים מכאן את הבית שלי". 

פעם היית יושבת פה בגינה עם הילדים בעגלה וראית אנשים מבוגרים יושבים פה, כמונו עכשיו. יכולת לדמיין שתהיי פה?

"לא, רק שבעלי נפטר. סיפרתי לך שגם הבן שלי נהרג?" 

לא, לא היה לי מושג, אני מצטער.

"זה בסדר לא ידעת. קראו לו גבי אשכר. הוא נהרג בתאונת דרכים לפני 15 שנה. הוא היה וטרינר בגן החיות התנ"כי, הוא טיפל שם בפיל טדי ובאשתו הפילה תמר. הוא גם היה אחראי להזרעה המלאכותית הראשונה בארץ ואז הוא נהרג. כשהפיל נולד קראו לו גבי, על שם הבן שלי". 

וואו זה סיפור מדהים. ואיפה גבי הפיל עכשיו? 

"יש חילופי חיות בין גני חיות אז הוא בטורקיה עכשיו. ויש תנאי בחוזה שישמרו על השם גבי, אבל הוסיפו לו גם שם טורקי. גבי כבר פיל גדול עכשיו".

מנהל הבית כרמל אליאס (משמאל), ואיש התחזוקה חיים מזרחי. הדגים מרגיעים את הדייריםצילום: תומר אפלבאום

לקראת שש תיכננתי ללכת הביתה אבל אז קולו הנימוח של עודד בן עמי הידהד ברחבי הלובי. הלכתי בעקבות הקול, נכנסתי לאולם הכנסים, וראיתי את הדיירים מהופנטים מול הטלוויזיה. שאלתי את איש הצוות אם זה טקס קבוע של הדיירים לצפות ב"שש עם" על מסך ענק. הוא אמר שתיכף מתחילה להם הרצאה, אבל הם תמיד מקדימים ב–20 דקות וחושבים שמאחרים להם, אז הוא שם להם חדשות והם נרגעים.

מחוץ לאולם הכנסים עמד חיים מזרחי, החליף מים לאקווריום ופנה אליי. "אתה מהעיתון, נכון? בוא תראה משהו". הוא הביא לי חלוק נחל צבוע אדום ואמר "לזה קוראים אבן המשאלות. את כל האבנים האלה עשו הדיירים. אתה יודע, כמו שאנחנו רגילים שבכל פיאצה זורקים מטבע למשאלה, אז הם שמים את האבנים האלה באקווריום. כל אחד והמשאלה שלו. שהם יהיו בריאים, שהנכדים יצליחו, שתיגמר הקורונה, כל אחד עם המשאלה שלו ועם הרצון שלו. שים לב שסביב האקווריום קצת עשינו את זה כמו מקדש". 

אתה אחראי על האקווריומים?

"האקווריומים הגיעו בתקופת הקורונה. לפני הקורונה היה אקווריום אחד שטיפל בו מישהו חיצוני. בסגר הראשון כרמל החליט שאנחנו צריכים להכניס קצת פנג שוואי. הוא הבין שהדגים נותנים לדיירים תמיכה נפשית, אז לקחתי על עצמי להיות גם איש תחזוקה וגם הדגולוג של המקום. למדתי, רכשתי ידע בסיסי איך לבנות אקווריום".

כמה אקווריומים יש?

"שמנו הרבה אקווריומים כאלה. ולא סתם שמנו דגי זהב כי אצלנו זה אומר משהו, גיל הזהב. וזה חשוב לדיירים, אני רואה את זה עליהם. הם גם באים להאכיל אותם, במיוחד במחלקה הסיעודית, שם הצרכים הרבה יותר גדולים, שם הדיירים ממש פיתחו אליהם רגשות".

כמו במשך כל היום במשען, כרמל הופיע משום מקום ואמר "נו מה, עכשיו נפלת על הדגולוג שלנו?"

כרמל זו יוזמה ממש יפה, איך עלה לך הרעיון?

"האמת? היה לי תקציב שנקרא תקציב אקווריומים. אז אמרתי לאיש רכש שיקנה חמישה אקווריומים. חיפשנו עיסוקים שיוציאו אותם כמה שאפשר מהבדידות, במגבלות האפשריות. הרי חיות מחמד אי אפשר להחזיק, אבל דגים כן. מהר מאוד ראינו שזה מרגיע אותם, שהם אוהבים לשבת ולהסתכל". 

כרמל ליווה אותי החוצה ונפרד ממני לשלום. אמרתי לו שהאקווריומים ממש ריגשו אותי ושאני חושב על זה, שקצת כמו דגי הזהב, גם הדיירים סגורים בסוג של אקווריום. יש להם אוכל, בריאות, חברה, הרבה יותר תרבות ממה שלרוב האנשים יש בחוץ, אבל עדיין הם סגורים בתוך אקווריום דיור מוגן. ואולי הדיירים מסתכלים על הדגים ומזדהים איתם, כי כמוהם, גם הם סגורים באקווריום של זהב.

כרמל היה מבסוט ואמר "אהבתי את המטפורה שלך. כולם סגורים בתוך כלוב סגור, אבל זה כלוב של זהב. על זה לא חשבתי בכלל. אבל תעשה לי טובה, קלטתי אותך, אל תשכח לכתוב על הנושא איך הדיירים עוברים פה בידוד חמישה כוכבים. אל תמרכז את הדגים, תן מקום לדיירים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ