טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוטי ברזל, ברגים וקצת אטום

צבי צור, הרמטכ"ל שלפני רבין ומשנהו האזרחי של שר הביטחון דיין במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, היה אחראי על ההכנות לשעת סכנה קיומית. בהתייחסות רשמית ראשונה של רמטכ"ל צה"ל לאופציה הגרעינית הישראלית, מאשר צור כי לפני מלחמת ששת הימים, "בדקנו מה מצבנו". מסמך

תגובות

בימים המתוחים של סוף מאי ותחילת יוני 67', בעוד ישראל נאנקת תחת תחושת מצור מתהדק, הוזעק סגן אלוף דב תמרי לפגישה עם בכיר במטכ"ל. "דוביק" תמרי התנסה בתקופתו כמפקד סיירת מטכ"ל בפעולות חשאיות מעבר לגבול. לצורך המשימה המיוחדת התמנה תמרי לסגנו המבצעי של אותו בכיר במטכ"ל. המשימה? לטוס לאתר רם ונישא במדבר סיני, לפרוק מהמסוק חפץ כלשהו, להפעיל אותו ולהזדרז לצאת מהמקום. עוד הלוחמים, שלא ידעו איזה סיכון בדיוק נשקף להם, עוסקים בתכנון ובאימון, בוטלה המשימה.

לפרשה כולה היו שותפי סוד מעטים ובהם רב-אלוף צבי (צ'רה) צור, הרמטכ"ל השישי של צה"ל ובאותה עת המשנה האזרחי של שר הביטחון, משה דיין. צור מת לפני שבע שנים, אלמוני לדור שהגיע לישראל או שגדל בה בעשורים האחרונים. שנים רבות היה דמות מרכזית בביטחון ובכלכלה, משפיע ומוערך כמנהל יותר מאשר כמפקד, אך נרתע מהפוליטיקה - כשנבחר ללא חשק לכנסת הזדרז להתפטר בטרם יושבע - ורחק מחשיפה תקשורתית.

מי שהיה בפי כל צ'רה (צ'רטנקו, במקור), יליד 1923, אחיינו של עסקן מפא"י ששימש ראש מינהל הסגל הצבאי של מפלגת השלטון, היה מפקד גדוד בגבעתי בתש"ח, ראש אגף כוח אדם במטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז ב"קדש" (כאשר נחלץ מהסתבכות בפרשת כפר קאסם) וסגנו של הרמטכ"ל חיים לסקוב, שמיהר להסתכסך איתו. כיורשו של לסקוב, ובניגוד לו וליורשו-שלו רבין, בלט צור ביחסיו הטובים עם הרמטכ"ל הקודם משה דיין ועם סגן שר הביטחון, שמעון פרס. רבין היה מזוהה עם אחדות העבודה ועם מפקדו בפלמ"ח, יגאל אלון. מול דוד בן גוריון, דיין, פרס והרמטכ"ל שלהם, צור, התייצבה קבוצתם של שר האוצר לוי אשכול, שרת החוץ גולדה מאיר, אלון והרמטכ"ל שלהם, רבין.

print-image-1.1474806-1
רויטרס

צור התמנה לרמטכ"ל בהיותו בן 37, פרש בן 40 והשאיר לרבין צבא שהתרחק ממבצע "קדש" של בן גוריון, דיין ופרס - המבצע שאחת מהסתעפויותיו היתה הברית הגרעינית עם צרפת - והתקרב למערכת האוויר והשריון במלחמת ששת הימים. תקופתו של צור כרמטכ"ל לא הצטיינה בפעולות צבאיות - הגבולות היו שקטים יותר מאשר לפניה ולאחריה. המלחמות העיקריות היו פנימיות, על עדיפויות תקציביות, על מבנה הכוח, על זיקות פוליטיות. בעיצומה של כהונת צור כרמטכ"ל, ב-62', נחנך הכור בדימונה, "הקריה למחקר גרעיני - נגב", בכינוי המבקש להדגיש את המדעי ולהתנער מהביטחוני. כך עד היום, גם כאשר מנהל קמ"ג הוא אלוף במילואים (אודי אדם) והממונה עליו, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, הוא תת-אלוף במילואים (שאול חורב).

יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית היה ועודנו ראש הממשלה. כל עוד היו ראשות הממשלה ותיק הביטחון גם יחד בידי בן גוריון, ולאחריו בידי לוי אשכול, לא היתה חשיבות רבה לתרשים הזרימה של הכפופים לסמכות העליונה: הוועדה לאנרגיה אטומית והמערכת הביטחונית סרו למרות משותפת, ממש כמו כל ראשי זרועות המודיעין כאשר ראש הממשלה הממונה על המוסד והשב"כ הוא גם שר הביטחון הממונה על ראש אמ"ן.

עם זאת, בגלל קיומה של אסכולה פוליטית חזקה שהסתייגה מההשקעות בגרעין, בנימוקים מדיניים, ביטחוניים או כספיים, רמטכ"ל המתנגד להשקעות בתוכנית הגרעינית היה מפריע לקו שהובילו בן גוריון (עד להתפטרותו ביוני 63') ופרס (ששמר על עמדתו במשרד הביטחון שנתיים נוספות). צור העניק להם תמיכה חיונית, בתקופה של זעזועים שפירקו את מפא"י והרכיבו אותה מחדש.

לאחר פרישתו מצבא הקבע יצא צור לחו"ל, בשליחות פרס, לקבץ מימון חוץ-תקציבי לתוכנית הגרעינית, ששרי האוצר המוהלים חישובים פוליטיים בחשבונות כלכליים הם תמיד בין המשפיעים הסמויים עליה. אך לשיא עוצמתו הגיע שלוש שנים וחצי אחר כך, כאשר חזר למערכת הביטחון ערב מלחמת ששת הימים.

print-image-1.1474807-2
: יעקב אגור

תפקידו של צור הוגדר "עוזר שר הביטחון", תואר שבחר בעצמו. למעשה היה סגן שר, עם סמכויות רחבות, מעל למנכ"ל המשרד, בדומה לאלה שהיו בידי פרס מאז 59', לאחר שחדל להיות המנכ"ל הריכוזי, נבחר לכנסת וכיהן כסגן השר של בן גוריון. צור לא היה ח"כ והחוק מנע ממנו להיות גם להלכה סגנו של דיין. התואר הצנוע היה הד לתפקיד שבתחילת שנות ה-50 הזדמן לו להיות ראשון קציני המטכ"ל שכיהנו בו ולעשותו למקפצת אלופים - עוזר ראש אג"ם.

בשבע שנותיו עם דיין, מיוני 67' עד יוני 74', היה צור אחד משלושת האישים החשובים ביותר במערכת הביטחונית, לאחר דיין ולצד הרמטכ"ל - רבין בסוף דרכו הצבאית, לאחריו חיים בר-לב ודוד אלעזר ולבסוף מוטה גור. בשנות ה-80 קיבל לידיו מכשיר ביטחוני חשוב, כף-טייחים, כשהתמנה (יחד עם עו"ד יהושע רוטנשטרייך) לחקור היבטים בפעילות "הלשכה לקשרי מדע" (לק"ם) במשרד הביטחון, שסיבכה את ישראל - באחריותם הפוליטית של רבין, פרס, משה ארנס ויצחק שמיר - בפרשת הפעלתו של המרגל ג'ונתן פולארד במודיעין חיל הים האמריקאי. מינוי זה לא היה מקרי: בתקופת צור בביטחון, ראש הלק"ם היה כפוף לו.

התחום הגרעיני היה אולי המרתק ביותר שצור נגע בו, אך לא היחיד. כדי לרדת לשורשי ההסתבכות הכספית של התעשיות הביטחוניות - התעשייה האווירית, התעשייה הצבאית (תעש) ורפא"ל - יש לחזור לכפילויות הבזבזניות במאבקי הכוח הרעבתניים ביניהן על גבולות גיזרה. טשטוש הקווים בין החוקרים והמפתחים לבין היצרנים והיצואנים יצר גירעונות והסתבכויות.

לקראת סוף ימיו סיפר צור קמצוץ זעיר מהסודות שידע, ומהמעט שסיפר - לא הכל הותר לפרסום. אבל יש חשיבות רבה, אולי אף ראשוניות, בעדות מבפנים של אדם שניצב בעמדת מפתח בשנים המעצבות של התוכנית הגרעינית הישראלית.

שמעון פרס דאג למימון

במקום אוטוביוגרפיה, השאיר צור עיזבון היסטורי, מזווית אישית, ב"מרכז יצחק רבין": ראיון מקיף (עם ד"ר בועז לב-טוב), להלכה פתוח כולו לעיון הציבור, למעשה משועבד לכפה הכבדה של הצנזורה הצבאית, שעודנה רגישה כמונה גייגר, במיוחד כשהדברים מובאים כעדות ישירה של המעורבים בפעולות כמוסות. כשנודע לקציני הביטחון, בעקבות הצצה מוקדמת בכתבה זו, מה אמר צ'רה, מרטו את שערותיהם וגנזו את הזיכרונות.

להלן חלקים מאלפים מדברי צור ובעיקר מהתייחסויותיו לישראל הגרעינית בשנות ה-60 וה-70:

צור: "כשהתחיל עניין דימונה, רבין כסגן הרמטכ"ל והמטה הכללי כולו לא התלהבו. לא בגלל שזה טוב או רע, הפיתוח הגרעיני, אלא בגלל שזה יעלה כסף ויוציאו את הכסף מתקציב הביטחון, ובסוף זה יהיה על חשבון השריון וחיל האוויר".

וזה לא אופרטיבי?

"בתקווה שזה לא יהיה אופרטיבי".

מחוץ לצבא היו גם אנשי הביטחון של אחדות העבודה, יגאל אלון (בממשלה) וישראל גלילי (בכנסת), שאמרו שבעצם, ברגע שיצטרכו, אי אפשר יהיה לבנות על זה, זה לא נותן תשובה טובה.

"זה סוג הדברים שצריך רק לדעת שיש אותם. פה היתה הטעות המחשבתית שלהם. עצם העובדה שיש לך את זה, כבר גורמת מצב שצריך לקחת אותך בחשבון ולהתחשב בך. אבל אז היתה התנגדות. נכון, זה התחיל עם גלילי ואלון, והיתה הטקטיקה שעברה גם למטה הכללי. בעניין הגרעיני, נלחמו בפרס ובבן גוריון, שהם מוציאים כספים לאן שלא צריך להוציא. ואני דווקא חשבתי שהם טועים. השתדלתי כן לעזור לשמעון. וזה לא עלה כסף לתקציב הביטחון. דווקא שמעון דאג שזה לא יעלה כסף. הוא היה משיג את הכספים, ואפילו אירגנו קרן מיוחדת של תורמים. כשעזבתי את הצבא, ב-64', נסעתי לשלושה חודשים לדרום אמריקה מטעם פרס, כמובן גם מטעם אשכול, לאסוף תרומות מהמיליונרים. אלה לא היו אסיפות עם של המגבית, אלא (הלכתי) למיליונר הזה, למיליונר ההוא, לאסוף כספים, ואספנו. מיהודים, כמובן, ואתה מסביר מה שצריך. אספנו כספים, ספציפית לנושא הזה".

בתקופה שלך, כרמטכ"ל, זה (הגרעין) עלה (אצלך) לדיון?

"זה לא עלה לדיון, כי אף פעם לא היה דיון בפורום רחב. זה היה אולי עולה לדיון אצל בן גוריון. אחר כך אצל אשכול: מה יהיה ומי יהיה וכדומה. הדעות פה היו די חדות, אבל גם אלה שהיו נגד לא הרשו לעצמם להיות יותר מדי נגד, כי זה לא נושא שיכולת להיות בטוח בו, שאתה צודק בו. דאגת שלא ייפגע תקציב הביטחון. זה בעצם מה שהטריד אותנו, לא המבצע עצמו. כשהיה אומר לך אשכול, נניח, אחר כך, 'טוב, נו, אני אדאג לך', בזה כבר ניתנה תשובה. לא היה צריך להילחם. זה לא כל המטכ"ל, בעיקר רבין, קצת בהשפעת אלון וגלילי שהיו נגד, ואולי גם גולדה. זה היה קשר טבעי, שורשים, יחסים אישיים. הוא לא היה יכול להתעלם מיגאל. הוא התעלם ממנו אחר כך, כשהיה ראש ממשלה. באותה תקופה, הוא בהחלט לא התעלם ממנו. על זה היה ויכוח. כמובן, האסכולה הזאת מול האסכולה של פרס.

"בדיעבד, לאחר שעבר דור, הייתי שואל לפעמים את יצחק, מי צדק? היום, כשאתה כבר יכול לשפוט מי צדק? יצחק לא אמר שהוא צדק. הוא הקטין קצת את משמעות הלחץ שלו נגד, אולי בצדק, כי זאת לא היתה מלחמה נגד, היו ויכוחים.

"כל הדברים שנעשו, טוב שנעשו. הקימו תעשייה ביטחונית, גדולה מדי בדיעבד. הגדילו את הייצור הביטחוני לממדים של מיליארדים; הקימו את דימונה - יכול להיות מישהו נגד זה, אבל לא מהנימוקים שהצבא אז נתן, אלא מנימוקים אחרים.

"מה שדפק את רפא"ל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, שלא היו לה ניירות עבודה מסודרים, שהיא תישאר מחקר ופיתוח ותעביר את הניירות שלה לתעשייה, והתעשייה תעשה. ברפא"ל אמרו שאין להם מה להעביר. הם התחילו לאט-לאט להקים מערך ייצור להזמנה ענקית, שבסופו של דבר זה מה שדפק את רפא"ל. זו היתה טעות, אבל לא הטעות שיצחק דיבר עליה. טעות אחרת.

"נכון שרפא"ל עסקו גם בפרויקטים שהצבא לא הגדיר. מבחינתי זה בסדר. הרי בסוף זה היה מגיע לשר הביטחון. יש להם המצאה נהדרת לטיל פנטסטי. נניח שאני חושב שהם צודקים. הייתי יושב עם הרמטכ"ל, חיים בר-לב ואחריו דדו, ואומר, 'שמע, החבר'ה עשו פה משהו, בואו תבדקו את העניין לעומק ויכול להיות שכדאי ללכת על זה'. אם היינו מחליטים ואני הייתי חושב שזה לא טוב, והם היו אומרים, 'אבל אין לנו צורך בזה' - היינו מפילים את העניין ברגע. זו היתה בעיה של תיאום, שלא היתה מוכרחה להפוך למלחמה אסטרטגית על גישה. בתקופה של יצחק, לא פעם בגלל יחסים, זה נהפך לוויכוח מיותר. אפשר היה לפתור אותו אחרת. הוא תמיד חשב שהוא צדק. דווקא בנקודה הזאת, עד יומו האחרון הוא חשב שהוא צדק.

"בעימות בינו לבין פרס, הרקע שלו הוא בכלל מהבית. זה בא מהבית של אלון, זה בא מהבית של דיין ובן גוריון. אלה שני בתים נפרדים. אחד נגד השני, לפני שמתחילים בכלל לדבר. כל אחד רצה להגדיל קצת את האימפריה שלו. זה עניין של יחסים. אני תמיד חשבתי שזו טעות, שאפשר בדיבור להגיע ליותר. שם תמיד הגיעו מהר מאוד לעימותים, לרוב מצד יצחק. פרס הלא יותר סבלני. הוא עובד לטווחים יותר רחוקים. לא מהיום למחר - 'אם אתה לא נותן לי את זה היום, אז אני מפוצץ את הכל'. אצל יצחק זה היה יכול להיות.

"ההבדל בין בן גוריון לאשכול היה בולט. מעמדו הציבורי של הרמטכ"ל (רבין) בתקופת אשכול עלה בזכות העובדה שהוא היה איש הביטחון המוכר. בתקופת בן גוריון, על אף העובדה שהוא לא היה איש צבא, הוא נתפס כאיש ביטחון. אשכול היה צריך להתחיל מאל"ף.

"היום, כל שבוע הרמטכ"ל בישיבת הממשלה, ואיתו הולך ראש אמ"ן ושני שלישים יושבים מאחור, בתוך הישיבה. בתקופתנו בכלל לא באנו לישיבות ממשלה, אלא פעם אחת אחרי איזו פעולה, אם קרה משהו, כדי להסביר את תוכנית העבודה. מספר הפעמים שהופעתי בישיבות הממשלה היה מועט מאוד-מאוד. זה קצת השתנה בתקופת אשכול, שהיה צריך יותר מישהו שיסביר. בן גוריון היה מסביר בעצמו. וזה התפתח עוד יותר כשדיין היה שר הביטחון, כי דיין תמיד רצה שמישהו יציג. הוא שמר את עצמו קצת מהצד, או מעל. ואז התרגלו לאט-לאט שהרמטכ"ל, למשל, מופיע בכל ישיבת ממשלה, כדי שדיין יוכל להביע קו חופשי יותר, עמדה שונה מהדיווח - אני לא חושב שבזמן הישיבה, אבל לאחר הישיבה. אני, כעוזר שר הביטחון, הגעתי לישיבות ממשלה יותר מאשר כרמטכ"ל, כי באופן קבוע בכל נושא תקציבי, בכל נושא של רכש, של פעולה מיוחדת - אני הייתי הולך לישיבת ממשלה, ומשה נתן לי לדבר ולהציג את הנושא".

טובים בהשמצות

"יצחק היה מאוד ביישן, צנוע ושקט עד שהוא חזר מוושינגטון. לפני שהוא נכנס לפוליטיקה הוא בהחלט לא נדחף לכיוונים האלה. הוא חזר שונה, היה קצת אחרת".

היה ברור שאותך יחליף רבין?

"טוב, זה היה מוחלט מראש. פרס דיבר עם מישהו על משהו (מועמד אחר לרמטכ"ל), אבל שהיתה אווירה כזאת וניסיון - אני לא חושב. יצחק היה תמיד מהחבר'ה החשדנים בדברים האלה, מהמודאגים. השיטה של בן גוריון לאורך כל השנים היתה, אם אתה ממנה רמטכ"ל, אז סגן הרמטכ"ל לא יהיה איש שלו. הוא תמיד מינה מישהו שפחות אהבת. כשמינו את לסקוב מינו אותי לסגנו. מה היה לי ולו? מראש זה לא היה יכול לעבוד. כשאני התמניתי רמטכ"ל, אז יצחק היה סגן הרמטכ"ל. פה כבר לא היה איזשהו תרגיל, כי הוא היה סגן רמטכ"ל. יכול להיות שאם הייתי בוחר - הייתי בוחר מישהו אחר. הייתי הולך לכיוון של בר-לב או משהו כזה. כשיצחק מונה לרמטכ"ל אז (אשכול וסגנו פרס) מינו לו סגן (ראש אג"ם, בר-לב)".

רבין נאבק נגד רפ"י, בנושאי ביטחון, עוד לפני שרפ"י קמה? היה חוג של מעין רפ"י?

"החוג הזה היה פרס בעזרת דיין, כשדיין כבר לא היה במערכת. רפ"י הוקמה רק ב-65'. ב-64' לא היה כל כך רפ"י, היה שמעון פרס. ברקע היה תמיד בן גוריון, שרצה שיקימו את רפ"י, אבל לא ניהל את רפ"י. פרס ניהל את רפ"י, והדמות החזקה היתה דיין. להם הייתי קרוב. זו היתה אחת הסיבות שהגעתי לשם. הם מאוד לחצו עלי, וגם שלטון מפא"י כבר התחיל באותה תקופה קצת להסתאב, ואני כל שנותי הייתי חבר המפלגה אבל לא פעיל. (פרס ודיין) לחצו עלי להצטרף לא רק לרפ"י, זה היה החלק הפשוט, אלא גם לרשימה לכנסת. ואני לא רציתי להיות פוליטיקאי. לא רציתי ללכת לכנסת. זה היה סופי, לו הלכתי לכנסת אז. אני משוכנע בזה. היה נמאס לי לאחר שנה-שנתיים, אבל הייתי כבר נושא עלי את הסטיגמה של פוליטיקאי. ביזבזנו כמה ארוחות צהריים ובסופו של עניין נכנסתי למקום העשירי ברשימת המועמדים לכנסת. חשבתי שאין לזה סיכוי שיגיעו למקום העשירי. פתאום אני מוצא את עצמי כאילו חבר כנסת. נסעתי לקדיש לוז, שהיה יו"ר הכנסת, להגיד לו למה אני לא מתכוון להצטרף לכנסת, ולא רוצה להישבע, ואני רוצה לצאת מזה מיד. הם, ברפ"י, היו צריכים שם של רמטכ"ל ברשימה. לאחר שכבר קיבלו עשרה, אם כן תהיה או לא תהיה זה היה פחות חשוב. היו להם המון חבר'ה בתור לכנסת, מספיק עסקנים".

הביקורת של רפ"י על אשכול היתה חריפה. האשימו אותו שהוא מזניח את נושא הביטחון ופרויקטים מסוימים, "ביטחוניים-אסטרטגיים".

"זה היה קשקוש".

הכוונה שנרמזה היתה לפרויקט הגרעיני?

"אני לא חושב שזה נכון. אשכול לא הזניח שום דבר וטיפל בכל. בן גוריון לא סבל אותו. היה לו איתו חשבון".

לא הופעת ונאמת על ההזנחה?

"לא. היו שם אנשי ביטחון נוספים ובולטים, דיין ופרס. בהשמצות הם היו יותר טובים ממני. לי היו יחסים מצוינים עם פנחס ספיר, שהיה שר האוצר והכוח המניע במפא"י. גורם מסתער, תוקף, פעיל מאוד, אגרסיבי מאוד. כשחזרתי ב-67' לביטחון, הוא היה המקביל האמיתי שלי, כי במערכת הביטחון הייתי אחראי לכל דבר חוץ מהצבא, שבאותם ימים לא התעסק בתקציב ולא רץ לממשלה. היינו יושבים ומסכמים את תקציב הביטחון. הוא מתפשר, אני מתפשר. כל הבעיה שלו היתה רק שדיין לא יתקוף אותו. היה מוכן לתת לי עוד 100 מיליון לירות ולגמור את העניין, בתנאי שאבטיח לו שדיין לא תוקף אותו. לאחר שהבטחתי לו את זה, הכל היה גמור. דיין לא התערב. הבעיה שלי היתה לפעמים לגמור עם הצבא, שיקבלו את זה ולא יעשו בעיות אחר כך. הרמטכ"לים בר-לב ודדו היו חברים טובים מאוד שלי עוד מהצבא. אף פעם לא היינו צריכים לריב יותר מדי".

פרס כעס על שבהיותו מחוץ למשרד הביטחון התבצעה רפורמה בפרויקט הגרעין, שאותו הוא ניהל עד אז אישית? שאשכול, סגנו צבי דינשטיין ורבין בנו מחדש את מערך היחסים בין כל הגופים הפעילים?

"לא הייתי מגזים בהגדרות חריפות כל כך. בתקופה הראשונה בן גוריון היה ראש הממשלה. המעורבות שלו היתה מעורבות בן-גוריונית, כלומר קבלת החלטות עקרוניות ולא טיפול שוטף. כשבא אשכול, עם אופיו השונה, הוא כן נכנס לטיפול. בנושא הגרעיני לא היה ויכוח שזה באחריות ראש הממשלה ולא שר הביטחון, כך שאשכול נכנס לעניין הזה באופן מלא. דינשטיין החליף את פרס, אם כי לא עשה מה שפרס עשה. רבין, בגלל מעמדו כרמטכ"ל שהתחזק בתקופת אשכול, היה לו יותר מה להגיד, ושאלו אותו יותר, ואשכול התייעץ יותר. כשהייתי במשרד הביטחון, בנושאים הגרעיניים הצבא לא טיפל בכלל. לפעמים הייתי מתייעץ. הם לא היו בתוך התמונה עד הסוף. הם היו רגישים קצת לעניין, פחדו שאתה לוקח כסף של הביטחון ומעביר לשם, אבל לא היתה פעילות גדולה של אנשי צבא בתחום הזה.

"בתחום המחקר והפיתוח בכלל, היינו צריכים להגדיר מי מחליט מה מפתחים. גופי הפיתוח - שם היו המהנדסים הטובים - ידעו פחות או יותר למה אפשר להגיע. הם דחפו את הפרויקטים שלהם. בענייני פיתוח אמצעי לחימה, בכלל ובאופן עקרוני, הצבא דרש לתת לו להגדיר מה הוא צריך, אבל לא תמיד ידע להגדיר עד הסוף. קיבלתי שקודם כל הצבא יגדיר את הצורך שלו. אם אין צורך, לא צריך להוציא כספים סתם, אבל דאגתי שיהיה גוף, מועצת הייצור והפיתוח, שיישבו בו כולם.

"היתה ועדה, 'הוועדה הגרעינית', שראש הממשלה עמד בראשה, והיו שם אנשי ציבור דווקא. היא עסקה בדברים הפתוחים יותר ולא בדברים הסגורים. והיה עוד גוף שבראשו עמדתי אני, שנפגש כל שבוע ומטפל בדברים השוטפים ומדווח לראש הממשלה, שהוא תמיד היה הסמכות העליונה בדיוק על הדברים שאנחנו הולכים או צריכים לעשות, גם להתייעץ וגם לקבל אישור. זה דווקא לא הרמטכ"ל. אז, לא היה כלום. פרס היה צריך לגמור עם הצרפתים, לקבל אישורים, לדאוג שזה יתחיל בכלל. לא היה כלום, ופרס יצר את זה. אחר כך, כשהוא הלך, היתה כבר פחות או יותר מתכונת, ודינשטיין נכנס וזה עבד בצורה הרבה יותר מסודרת והרבה יותר נכונה. כל גורמי המחקר והפיתוח היו מאוד מעורבים".

קח אותו לדימונה

"לקראת מלחמת ששת הימים: הצבא עבד על תקנים מאוד-מאוד נמוכים. קצת מאוד ימי לחימה, קצת מאוד דלק, תחמושת, חלפים. התכוננו למלאי של שלושה ימי לחימה".

כשנכנסת לתפקיד, עם דיין, היתה איזושהי התייחסות, לפחות בדיקה, של מצב תוכנית הגרעין. הספקת להתעדכן בנושא הזה? אחר כך טיפלת בזה הרבה.

"לא (רק אחר כך), גם אז טיפלתי. נכנסתי מיד. הייתי אחראי לזה באופן טבעי, כי זה היה נושא שדינשטיין טיפל בו קודם והייתי צריך לקבל את האחריות מהרגע הראשון. הייתי בתוך התמונה. הייתי כל הזמן בתוך הוועדות שעסקו בנושא, גם לפני המלחמה. בכל מקרה, מה היה לבדוק? היה לבדוק מה אפשר לעשות. מיניתי מיד איזושהי ועדה שבדקה מה בכל זאת אפשר לעשות, באופן ציורי, לחבר חוטי ברזל - זה רק דימוי.

"אנחנו מדברים על בדיקה. לא שמישהו חשב לעשות משהו. ברור שהיו מחשבות, אבל הדרג הפוליטי לא עסק בזה, ובדרג הטכני, שאני הייתי בו, היה (צריך) לבדוק מה מצבנו, אם אפשר לעשות משהו, זה הכל. אחרי יום הסתבר שגם לא צריך לבדוק. אבל ביום הראשון בדקנו".

והתשובה היתה?

"את התשובה נעזוב. אחרי המלחמה, בנושא השטחים והערבים דיין טיפל אישית. לא סמך על אף אחד, רק על עצמו, בדיוק כמו שלהפך, בכל נושא במשרד הביטחון הוא לא רצה לעשות כלום, חד וחלק. אמר, 'אל תבלבל לי את הראש בכל הנושאים האלה', שזה הכל - התקציב, הרכש, התעשיות הביטחוניות, המחקר והפיתוח, סיוע החוץ, הוועדה לאנרגיה אטומית וכל דבר אחר. בערבים הוא טיפל, פקודות אש הוא נתן - הצבא לא יכול לפתוח באש בלי לקבל ממנו אישור - אבל במה שהוא לא רצה לעסוק, הוא לא עסק.

"היו דברים שהוא פשוט לא נמשך אליהם. לא רצה לעסוק בהם. תמיד יכולתי להיכנס אליו, פשוט לעבור את המסדרון, להיכנס ולשבת איתו. תמיד היה לו זמן. הוא לא היה יהודי שכל חמש דקות יש לו פגישה. הוא לא עבד כך. היו לו שעות שהוא ישב עם עצמו, קרא חומר מודיעיני, קרא חומר אחר, של משרד החוץ, עסק בדברים מדברים שונים, הלך לחפור. לא היתה בעיית זמן משה דיין. רצית להיכנס אליו? יכולת להיכנס מיד. אומרים לי שהיום, כשצריך להגיע לראש הממשלה או לשר הביטחון או למישהו אחר, אתה יכול לחכות שבועיים, כי החבר'ה האלה עסוקים כל חצי שעה בפגישה גורלית. דיין עבד אחרת. היה לו זמן. אגב, גם בן גוריון היה כזה. לבן גוריון היה זמן ללמוד לטינית, יוונית, להתעניין בתנ"ך. הלך לישון בצהריים. חזר הביתה מוקדם.

"אצל דיין זו לא היתה חוצפה, זה היה אופי והרגל, וגם פינוק. הלא הוא פונק לאורך כל שנותיו על ידי כולם. היחידי שהיתה לו אולי קצת בעיה, זה עם בן גוריון. הוא לא היה מעז להתחכם עם בן גוריון, אם כי היה תמיד מקבל מרות. הוא אמר, 'גולדה החליטה', 'אשכול החליט'. אם החליטו זו היתה בשבילו החלטה וזהו זה. לא היה מערער ולא מתחכם ולא הולך מאחורי הגב. היה מבצע בדיוק מה שהחליטו.

"במלחמת יום הכיפורים, הלכנו לבדוק את עצמנו. דיין דיבר על חורבן בית שלישי, אבל בעצם לא כל כך האמנו שהגענו לחורבן בית שלישי, לא חשבנו ברצינות.

"ביוני 67' מיניתי ועדה של שני אנשים, איש מדע בכיר בשירות המדינה ואלוף-משנה יצחק 'יצה' יעקב, ראש מחלקת אמצעי לחימה, מהצד של מערכת הביטחון. לא בדקנו את הצד הפוליטי, שלא היה שום היגיון, לפי דעתי, לעשות אותו.

"אם מייחסים לפרס הצעה, זה נראה לי מגוחך, אבל אם הוא אומר - הוא בטח אמר. זה לא היה יכול להיות רציני. בערב הראשון של המלחמה, אחרי תקיפת חיל האוויר, כבר ידענו שאין מצרים. לא היה כאן משהו וגם לא יכולנו לעשות הרבה. כתוצאה מזה הגענו לכל מיני מסקנות והשקענו הרבה כסף כדי ליצור אופציה כזו. הסיפורים האלה - יובל נאמן אהב לדבר על כך, ו'יצה' דיבר על כך, כל העניין לפי דעתי מוגזם מאוד".

כעוזר שר הביטחון, כשאתה מטפל בזה, מארגן את המערכת, אתה עובד בתיאום ישיר עם אשכול?

"לא, עם דיין. לא הרבה שרים היו אחראים לזה - (רק) ראש הממשלה ושר הביטחון. דיין לא גילה התעניינות עמוקה, ואשכול גילה התעניינות רבה, אפילו רבה מאוד. גולדה גילתה התעניינות. דיין לא חשב שזה מעשי, והוא לא חשב שזה דרוש באותו זמן. (אמר לי), 'אם אתה מטפל בזה - אז תטפל בזה'. עמדתו היתה ברורה. הוא תמך בזה, וגם גולדה וגם אשכול. גלילי ואלון ואבן - לא, אבל להם היו תמיד מחשבות נוספות בהתנגדויות כאלה. בגלל שזה הצד שלהם, אז אנחנו בצד השני, הצד שלנו. אם הם היו האחראים, אם אלון היה (שר הביטחון), אז לא היו עושים אחרת.

"יום בהיר אחד ביקשה ממני גולדה להיפגש עם יעקב שמשון שפירא, שר המשפטים, שהיה מאוד מקובל עליה וקרוב אליה ודמות חזקה. היא אומרת לי, 'הוא לא יודע כלום. תדבר איתו וקח אותו איתך לדימונה'. אני לא יודע אם הוא ידע משהו או לא, אבל נניח שהוא לא ידע. לקחתי אותו לדימונה, ואחר כך שנים הוא היה כל פעם שואל אותי, 'למה פתאום נזכרת לקחת אותי לדימונה?' גם הוא לא ידע למה. אמרתי לו, 'שמע, גולדה ביקשה. מה פה כל כך מסובך'. הוא היה באמת יועץ קרוב לגולדה. זה נראה לי טבעי שהיא תרצה שאחד מיועציה הקרובים ביותר יבין על מה מדברים. אני זוכר שנסענו יחד לדימונה. הוא היה תמיד נצי מאוד.

"היה תמיד ויכוח, טבעי, אבל המילה 'מאבק' לא מתאימה. היום אתה יכול לוותר ולקבל עולם ומלואו, אני יודע מה, לקבל את השלום, אבל זה כבר לא עומד ככה. אנחנו כרוכים בתוך הסיפור של עצמנו. היום גם אתה לא בטוח אם אתה לא זקוק לזה. מה אתה יודע?"

מעבר להרי החושך

"האמריקאים תמיד לחצו, אבל היתה נוסחה והיה ידוע שהאמריקאים יודעים ומקבלים את זה בשתיקה. איפה צצו הבעיות? כשהיו בעיות אופרטיביות שהיה צריך להחליט עליהן. לא הכל היה לנו בארץ. היינו צריכים להשיג משהו בחוץ. איפה נקנה את מה שחסר? לא כל סחורה פשוט לקנות בשוק. צריך לחפש מעבר להרי חושך, לנסוע, לנהל משא ומתן, להתמקח, למצוא פתרון מעשי.

"אתה צריך מים כבדים, שיש רק לנורווגים. אז איך אתה מקבל מהנורווגים מים כבדים? היו סביב זה תמיד דיונים שהמציאות חייבה, למצוא נוסחה אופרטיבית שתאפשר עבודה. הדיונים היו בפורום מצומצם ביותר. היה ידע, למשל. חסכנו המון שנים כשהשגנו ידע בנושא כזה או אחר, אבל לקבל את הידע - זה לא שמישהו נתן לך. היית צריך להשיג את הידע, ותראה מה קרה לנו כשטיפלו, בעניין אחר, לא בזהירות, עם פולארד. מין דברים כאלה שהיו לפעמים מגיעים עד למעלה, בגלל הרגישות אם משהו יקרה, והיו פה החלטות רבות מאוד. אתה לא יכול להעריך כמה רבות היו.

"הפורום (הגרעיני בראשותי) היה צריך להחליט, לא על הטכניקה, אבל לקבל אחריות אם משהו יקרה. חיפשנו תמיד דרכים לזרז את התהליך. מדינת ישראל הגדולה היא הרי לא הפוטנציאל הטבעי להיכנס לדברים כל כך מסובכים. חיפשנו תמיד ידע ותהליכים. האמת שקיבלנו. זה לא היה אפילו פורום לקבלת החלטות, אלא פורום לעדכון. כלומר, אם לא היתה התנגדות, היית הולך הלאה; אם היתה התנגדות - היה דיון".

זה היה דיווח שוטף לראש הממשלה, בעצם, או לשר הביטחון?

"די שוטף, וראש הממשלה היה מקבל דיווח מקביל. אני הייתי לצורך זה מערכת הביטחון. היה לו (לראש הממשלה) כאילו צינור שלו, הוועדה לאנרגיה אטומית שבתוך משרד ראש הממשלה. אני הייתי שם בעצם הגורם האקטיבי, אבל מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית היה נפגש כמובן עם ראש הממשלה בעצמו, גם הוא היה מדווח. מערכת היחסים לא היתה כזו חשדנית.

"בתחילת התוכנית היו כנראה ויכוחים יותר קשים. גם היו אנשים קשים. בתקופתי היו ויכוחים, אבל כבר על רקע ענייני לגמרי. כל נושא גדול שהיה צריך להחליט עליו, כל גורם פיתוח אמר שהוא יעשה את זה הכי טוב. היית אוסף את כל הגורמים יחד ובסוף צריך להחליט. לא יכולת שכולם יעשו. או זה, או זה, או זה. ואלה לא היו החלטות של ראש הממשלה. והיו ויכוחים קשים מאוד על הרבה נושאים, כל אחד רצה לקבל עבודה, ואלה היו עבודות גדולות מאוד".

העניין מסודר? יש תקציב?

"מסודר וענייני".

ועדה משותפת של כל הגורמים? זה לא היה קודם?

"זה לא היה קודם. כשבאתי היתה ועדה, אני חושב שהתחיל אותה דינשטיין, אבל הוא יותר מדי נקט צד. אני הייתי פחות צד, דאגתי יותר לעניין. הצד שלו היה, שראש הממשלה (אשכול), סמכויותיו לא ייפגעו. אצלי זה לא שיחק בכלל. הקמנו ועדה של הוועדה לאנרגיה אטומית, משרד הביטחון ומזכיר ראש הממשלה. אני הייתי יו"ר הוועדה והייתי מעלה את הנושאים לדיון ומסכם, והמזכיר היה מדווח לראש הממשלה, כך שהייתי פטור אפילו מללכת לדווח, וזה עבד. כל שבוע, אולי כל שבועיים.

"היתה לנו גם מועצה - גוף רחב יותר, שם היו גם אנשי ציבור, שטיפל בנושאים משותפים רחבים יותר. גם שם הייתי היו"ר והייתי מסכם וזהו זה.

"היו ביקורים של אמריקאים שבאו לדימונה לבדוק אותנו. היה לחץ טוטאלי. לעבור את הביקורת - בעיה קשה ביותר, עד שהאמריקאים עצמם החליטו שהם לא רוצים להתבזות וביטלו את הביקורים. זה היה ביקור שנתי חריף מאוד. מוסכם, לא ביקור פתע, אבל כשהוא התקיים - היה יכול ללכת לכל מקום, לבקש לראות כל דבר".*

האימים שלפני הימים

לאיזו תכלית פעלה במשבר שהוביל למלחמת ששת הימים אותה "ועדה שבדקה מה אפשר לעשות", כתיאורו של צבי צור - הוועדה ש"חיברה חוטי ברזל"? מה עמד לנגד עיניה?

בהיעדר תשובה רשמית, אפשר רק לשער, כי עד כה התפרסמו, ללא קשר ביניהן ובנוסף לתיאורי חוקרים חיצוניים, גרסאות שונות וקטועות של יוצאי המערכת הממלכתית.

ניתוח הגרסאות מעלה תהייה, לא רק למה התכוון המשורר, אלא אם היה בכלל משורר אחד מוסמך. האפשרויות הפרשניות, כולן על אחריותו של הקורא, יכולות להיות:

1. הצגת ממדי כוחה של ישראל, כך שמצרים תבטל כליל את תוכניתה ההתקפית, מרצונה או בגלל התערבות מעצמתית לסיכול הסלמה לנשק השמדה, ותחזור לאורך הגבול, בשארם-א-שייך ובמערך הכוחות בסיני למצב שקדם לאמצע מאי 67'.

2. גם אם לא תושג הרגעה מוחלטת של המתח המלחמתי, לפחות הגבלת המלחמה הממשמשת ובאה לאמצעים צבאיים מקובלים, בלי להסלים לנשק השמדה המוני בחזית ובעורף.

3. לבסוף, אם המצרים או פטרוניהם לא יבינו את הרמז, יהיה ערך שימושי לניסוי כלים של אמצעים לתגובה על התקפה כימית.

מרדור: להרכיב

מוניה מרדור, מבכירי המפקדים בחיל האוויר ואחר כך בחיל הים בסוף שנות ה-40, היה עם שחרורו מצה"ל לדמות מרכזית במערך המחקר והפיתוח הביטחוני. כמנהל רפא"ל השתתף בקביעות בדיוני המטכ"ל ומטה משרד הביטחון. כגודל קירבתו של מרדור לשמעון פרס, שגייס אותו לתפקידיו הבכירים במשרד הביטחון, כך היתה גם עוצמת התנגשותו עם סגן שר הביטחון שלאחר פרס, צבי דינשטיין, איש אמונו של אשכול, ששאף להעביר לשליטתו "פרויקטים מרכזיים העומדים להתכנס לכדי מערכות נשק".

בספרו "רפא"ל" כתב מרדור על "מבחן מלחמת ששת הימים" וציטט דף מיומנו האישי, מה-28 במאי 67'. יבגני (ג'נקה) רטנר, מנהל תוכנית מרכזית ברפא"ל, עבד ללא הרף והיה "קרוב להתמוטטות". מרדור פנה לאולם ההרכבה ומצא בו את רטנר, יחד עם ארבעה ראשי יחידות, "כשהוא מפקח על צוותי העבודה בפרויקט שבהנהלתו. הצוותים עסקו בהרכבה ובבדיקה של מערכת הנשק, שאת פיתוחה וייצורה הצליחו להשלים לקראת המלחמה. הם הכירו בערכה הרב - אולי הגורלי - של מערכת הנשק שהצליחו להביא לכוננות הפעלה".

סיכם מרדור: "תחילת יוני 67' מצאה את רפא"ל כאשר היעדים הראשיים בפיתוח אמצעי לחימה וייצורם, שהוצבו לפני 10 ו-15 שנה, אכן הושגו ומוצריה העיקריים הבשילו. היו מערכות נשק מתוחכמות ביותר, שהרכבתן הסתיימה ממש עם פתיחת המערכה. חלק הועבר לחילות צה"ל להפעלה מבצעית מיידית. חלק אחר הוחזק בכוננות בבסיסי צה"ל, כעתודה לקראת התפתחויות אפשריות".

ב-2 ביוני, עם כניסת דיין לתפקידו והרחקת דינשטיין, יריבו של מרדור, שיקף יומן מרדור "חששות רציניים מפני היקף האבידות שישראל עלולה לסבול, אם ההתפתחויות בחזית לא יעלו בקנה אחד עם התכנונים האופרטיביים של צה"ל". ב-4 ביוני, ערב הפתיחה במלחמה, דיווח על פגישה עם ראש אגף המטה, אלוף עזר ויצמן, "לצורך תיאומים הקשורים בהכנות רפא"ל ומוצריה להפעלה, שחייבו הוראות מטעמו לגורמי צה"ל".

תוצאות המלחמה, אמר לו ויצמן, יימדדו במספר האבידות בחזית ובעורף בשעה הראשונה, משמע בהצלחת התוכנית המבצעית "מוקד" להפתיע את חיל האוויר המצרי בבסיסיו.

המסקנה, העולה מהדפים שמרדור בחר שלא לצטט מהיומן: הצלחת "מוקד" ייתרה את השימוש באותן מערכות של רפא"ל ש"הוחזקו בכוננות בבסיסי צה"ל, כעתודה".

פרס: להפגין

 

במאי 67' נמצא שמעון פרס באחת מנקודות השפל בתנועתו אל הצמרת. ההימור על פרישתה של סיעת בן גוריון ממפא"י והקמת רפ"י, רשימת פועלי ישראל, נכשל. מפא"י בראשות אשכול התגברה על האובדן באמצעות המיזוג עם אחדות העבודה והקמת המערך. פרס, לאחר תריסר שנים (53'-65') במרכז העשייה הביטחונית, המדינית והפוליטית, נשאר מחוץ לשלטון ולפעילות. התוכנית הגרעינית, שעליה היתה גאוותו, התקדמה בלעדיו.

המשבר המלחמתי עם מצרים העניק לו הזדמנות מחודשת. רפ"י לא רק צורפה לממשלת אשכול (באמצעות דיין לבדו ובלי פרס, שהיה לראשונה לשר לאחר שנתיים וחצי, בממשלת גולדה מאיר); היא זכתה מחדש בתיק הביטחון. קשריו האישיים של פרס בדרג הפוליטי (דיין) והמקצועי (מרדור) איפשרו לו להתעדכן ולנסות להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.

"ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה", כותב הביוגרף שלו, מיכאל בר-זהר, "העלה פרס בחשאי הצעה בפני אשכול (לפי גרסה אחרת - בפני דיין)". לעניין זה חשיבותה של הביוגרפיה "כעוף החול" היא שלדברי בר-זהר נכתבה בשיתוף פעולה מלא של פרס, שטרח להשיב בגילוי לב על כל השאלות.

ההיגיון מחייב שאותה הצעה עלומה של פרס לא הוגשה לאשכול, היריב הפוליטי שאותו ניסה מנהיגו בן גוריון להדיח מראשות הממשלה, אלא לדיין. ואכן, בזיכרונותיו, שם מייחס פרס לעצמו בהקשר זה "תרומה (שעליה) עדיין איני יכול לכתוב בגלוי, מטעמי ביטחון המדינה", המועד המדובר הוא לאחר 1 ביוני, יום מינויו של דיין לשר הביטחון.

לפי פרס, הרעיון שהשמיע באוזני דיין היה "מרתיע את הערבים ומונע את המלחמה". בר-זהר, המשוחרר קצת יותר מפרס מאותן מגבלות ביטחוניות, מוסיף כי "לפי פרשנויות מסוימות" ההצעה היתה "לבצע ניסוי גרעיני הפגנתי, שיציג בפני הערבים והעולם את עוצמתה של ישראל. בדרך זו, סבר, ירתיע את הערבים ואולי ימנע את פריצת המלחמה". בר-זהר מוסיף, "הצעתו נדחתה. כעבור שלושה ימים, (ב-5 ביוני), פרצה המלחמה".

בהגיעם למשרד הביטחון גילגל דיין לחיקו של צור שני אישים רגישים שחייבו קשב - בן גוריון ופרס. צור התבקש לעדכן את בן גוריון ומעת לעת "להטיל משימות" על פרס. בהצעת הניסוי ההפגנתי של פרס לא טרח דיין לשתף את צור, לפחות לפי זיכרונו של צור. אם פרס עצמו אומר שהיתה הצעה, משמע שהיתה, אמר צור בראיון; אבל לא היה לה כל קשר לעבודת צור ואנשיו.

יצה: להרתיע

 

תת-אלוף בדימוס יצחק (יצה) יעקב פירסם השנה, לאחר תקופת תלאות ויסורים, את זיכרונותיו "אדון כלום בריבוע". הקצף יצא עליו בגלל התעקשותו להעיד מכלי ראשון, עדות בעל דין של בעל תפקיד חשוב במנגנון בכלל ובהתרחשות המתוארת בפרט, באופן המקשה על התכחשות ממלכתית אמינה; אבל לנוכח התיאורים המפורטים שעליהם חתומים אחרים, בכירים עוד יותר ממנו, דומה שההיטפלות אליו נבעה מהתנגשות בין שני צדדים תקיפים, שסירבו להתגמש, והיתה אישית יותר מאשר עקרונית.

השופטים שזיכו את יצה ממסירת ידיעה סודית ללא סמכות מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, והרשיעו אותו במסירת ידיעה סודית ללא סמכות, כתבו בין השאר כי "גם אם סבר שהסודות נחשפו כבר - מה שבפירוש אינו נכון - גם אז אסור לאדם שעמד בראש המבצע לחשוף סודות אלה, ובכך לתת להם אישור מוסמך". עוד הבחינו "בין פרסומים ממקורות זרים או ישראליים, על ידי חוקרים או עיתונאים, לבין פרסום מפי האדם אשר היה אחראי על פיתוח אמצעי לחימה בצה"ל. פרסום שכזה יהווה בידי האויב ידיעה, להבדיל מהערכה, ויספק לו אישור מוסמך לידיעות שכבר יש בידיו, או להערכות המצויות בידיו".

השופט המחוזי ד"ר עמירם בנימיני, שניסח את הכרעת הדין, שירת שבע שנים ביחידה 8200 ויודע מודיעין מהו, אבל אם נימוקים אלה חלים על יצה, הם נכונים גם לגבי זיכרונות וראיונות - כן ירבו - של רמי דרג ממנו. מונח המפתח הוא, ככל הנראה, "הרתעה": קציני הביטחון לא הרפו מיצחק יעקב, כדי להרתיע מאות ואלפי יצה-בכוח.

הנוסח שאושר לפרסום בספרו של יצה אינו מגלם יומרה להרתיע את נשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר מעצם היציאה למלחמה. עולה ממנו השלמה עם ודאותם של קרבות אוויר ושריון. ההרתעה המיוחלת היתה מוגבלת יותר, מפני הפעלת נשק כימי, שהמצרים השתמשו בו בתימן נגד הכוחות המלוכניים ושישראל לא נערכה להתגונן מפניו.

"גם עשרה טילים נושאי גז מרעיל כלשהו שיפגעו בעיר כמו תל אביב יגרמו לקורבנות שיזדקקו לכל המיטות בעיר, בבתים פרטיים ובבתי חולים, כדי לאשפז את אלה שנשארו בחיים ולא מתו מיתה משונה", כתב יצה. "ויצמן, מפקדי הישיר, שלח לשגרירות בוושינגטון מברק שדרש את חזרתי המיידית לישראל (מהשתלמות במכון ראנד בקליפורניה). ראשית, להתחיל בהכנות להתגוננות בפני התקפות נשק אטומי-ביולוגי-כימי, ושנית, לרתום את היכולת המדעית בארץ לתרומה כלשהי לטובת המלחמה הקצרה".

אלוף רחבעם (גנדי) זאבי, עוזר ראש אג"ם, אמר לו בשובו, "תכין את כל מה שיש לך". צה"ל "לא היה מוכן כלל להתגונן בפני התקפה בנשק כימי, לא בארטילריה ולא בטילים. הוא לא התאמן למלחמה בזירה רוויית גזים רעילים, לא ידע להבחין מיד בין התקפת גזים לבין עשן ואבק שפירים ולא הצטייד במסכות גז. ראש ענף אב"כ במחלקתי גייס את כל הכימאים והביולוגים ממוסדות אקדמיים וממכוני מחקר, ולאחר אימון ותדרוך הם פוזרו בין היחידות הלוחמות כדי ללמד אותן לזהות התקפת גזים ולהתגונן עם 'מה שיש' - בד וחול. להגנה על אזרחים לא היו יותר מחול ומים".

לדעת יצה, "האפשרות היחידה למניעת עשרות אלפי הרוגים בהתקפת טילים, מטוסים ופגזים נושאי אב"כ היתה הרתעה, וכשם שהרוסים והאמריקאים מרתיעים איש את רעהו, כך גם אנחנו את מצרים - 'אם תעזו לשלוח לעברנו אפילו טיל אחד, נכה בכם מכה קשה'. גילגלנו רעיונות במגמה להרתיע או למנוע את שיגור הטילים המצריים לאדמת ישראל. סערת המוחות הולידה רעיונות שונים ומשונים, בעיקר אלתורים סביב נשק כמו הלוז, טיל שיוט קרקע-קרקע שפותח על ידי רפא"ל ומעולם לא זכה לשימוש.

"היתה בידינו תשובה. לא אני הייתי אחראי לפיתוחה, אבל הייתי מעורב בתוכנית. בעת שהצבא שגויס כולו המתין בסבלנות להחלטת הדרג המדיני, המשכנו בהכנות. ב-5 ביוני, בשעות הראשונות של המלחמה, היה כבר ברור שהערבים נוצחו ושהם קרובים להתמוטטות כללית. לפי חיוב ההיגיון שלנו, זה היה המועד שבו השליט המצרי ינסה בכל האמצעים העומדים לרשותו להפוך את הקערה על פיה וישתמש בנשק ההשמדה ההמונית שעמד לרשותו. היינו מוכנים בבסיסי היציאה, אולם לא. דרכנו במקום. חזרנו איש-איש למשימותיו. הכל חזר לקדמותו, כאילו לא היה".

ולמען הסר ספק, הוא דוחה "פירושים מעוותים להכנותינו, כאילו היה זה ניסיון להטיל על אויבינו נזק ושמד המוניים, בעוד שאשמה כזו מוטלת רק על כתפי נאצר, שהכריז בפומבי על כוונתו להתקיפנו ולמטרה זו הכין בגלוי נשק להשמדתנו ההמונית. אף לא פעם אחת, לשנייה אחת, עלה בדעתי שאמצעי ההרתעה הפרימיטיביים שהכנו יבואו לידי שימוש אם נאצר לא יפעיל את טיליו".

היסטוריה רחוקה, לכאורה, אבל בשבוע שעבר, בביקור בפיקוד הצפון נשמע מגרונו של שר הביטחון אהוד ברק הד עכשווי להתלבטויות הנושנות ההן. "אני משוכנע שאויבינו לא יעזו להשתמש בנשק כימי כנגד ישראל, ככל שיש להם כזה, לא כעת ולא בעתיד", אמר ברק. "הם יודעים היטב מדוע לא כדאי להם אפילו לחשוב על שימוש בנשק כימי כלפי ישראל". פרטים (מצונזרים) - בעוד 44 שנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות