בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חסרי בושה: תפקיד חייו של וויליאם ה. מייסי

בגיל 61, עם קריירה ארוכה ואיכותית אבל בלי זוהר הוליוודי, הציעו לשחקן וויליאם ה. מייסי לגלם אב חד-הורי, שיכור, תפרן, די מטונף ובעיקר חסר בושה. אז מה אמר מייסי? הוא היה מאושר

23תגובות

מונטה קרלו

אחרי יומיים מעוננים, הוא יושב מול הים בג'ינס שחור ומשקפי שמש עגולים וכהים. "תקשיב", אומר השחקן וויליאם ה. מייסי, "יש לי את התפקיד הכי טוב בהוליווד כרגע. כמעט בלתי אפשרי שאעשה משהו לא נכון במסגרת התפקיד הזה. כל דבר שאני חושב עליו, אבל כל דבר, אני יכול לעשות". הוא צוחק ומושך בכתפיו שדחוסות בחליפה אפורה, חרוצה בקווים דקיקים וצבעוניים. "זאת בעצם המהות של התפקיד שלי. אל תגלה לאף אחד, אבל הייתי מוכן לשלם כדי לעשות את התפקיד הזה. פשוט כך".

אפשר להבין אותו. לאחרונה נכנס מייסי לדמותו הכובשת של פרנק גלאגר, אב חד הורי, שיכור, תפרן, ונוסף לכל גם גס רוח. "קשה להפוך את האיש הזה לחביב, גם לא הצבתי לעצמי מטרה כזאת", אומר מייסי. "אני חושב שקשה לשחקן לפעמים להניח בצד את מה שהקהל חושב על הדמות שהוא מגלם, אם אוהבים אותו או לא אוהבים. אבל הפעם הייתי חייב לעשות את זה. ידעתי מהתחלה שאני לא יכול לקבוע אם יאהבו את פרנק גלאגר. בנסיבות מסוימות זה אפילו משחרר להפסיק לדאוג אם הקהל יסתכל עלי כבחור טוב או כבחור רע. לא אכפת לי. בסופו של דבר, מוטל עלי בעיקר לברר בצורה הכנה ביותר, למה פרנק עושה מה שהוא עושה. זאת אחת המטרות העיקריות שהצבתי לעצמי, לרדת למקומות העמוקים ביותר בנפשו".

דמותו של גלאגר, אולי תפקיד חייו של מייסי שחגג במארס האחרון 61 אביבים, היא ספק הכוח שמטעין את סדרת הדרמה שובת הלב "חסרי בושה" (Shameless), שהוכתרה בשנה שעברה כדרמה השנייה הנצפית ביותר של רשת הכבלים האמריקאית שואו טיים. הסדרה, מבית היוצר של ג'ון וולס, לשעבר יו"ר גילדת הכותבים האמריקאית, שחתום על סדרות כמו "הבית הלבן" ו"אי.אר", מבוססת על סדרה שכתב פול אבוט ומשודרת זה שמונה עונות בערוץ 4 הבריטי. בגרסה האמריקאית (שתעלה אצלנו ביום ראשון הקרוב, 22:30 בהוט3) גלאגר, ראש משפחה לא מתפקדת, נסיך החצר האחורית של שכונת עוני בשיקגו, חיי את חייו ללא כסף, גבולות או התנצלויות, ובעיקר בחוסר בושה.

הראיון עם מייסי נערך ביוני האחרון, במסגרת פסטיבל הטלוויזיה במונטה קרלו, שבנסיכות מונקו. כאן, ביהלום שבכתר קו החוף של הריביירה הצרפתית, שבמפרצו עוגנות יאכטות ענק ובכבישיו חולפות מכוניות יוקרה בינות לבתי קזינו מהודרים, מייסי שקוע ברחובות שיקגו הקרים והמרים. "משפחת גלאגר היא משפחה ענייה שבה האב מכור לאלכוהול והאם עזבה. פרנק הוא חד- הורי, או אפס הורי", הוא אומר. "במשפחה הזאת הילדים צריכים לדאוג לעצמם ולגדל את עצמם. אני אוהב את משפחת גלאגר, את הלך הרוח שלהם. החיים שלהם קשים, ומרומם לראות משפחה כזאת, שנאבקת בקשיים בהומור ואהבה".

המשחק הבסיסי

לא פלא שמייסי אוהב את הגלאגרים. כמו השמש שהפציעה על מונטה קרלו, הם האירו מחדש את הקריירה שלו. על אף שמייסי נחשב לאחד השחקנים המוכשרים בדורו באמריקה, עד היום, בניגוד לכוכבי קולנוע בני גילו כמו ג'ון טרבולטה, מל גיבסון, רובין וויליאמס, קווין קוסטנר או ריצ'רד גיר - הוא לא נהנה מהתהילה שלה הוא ראוי. הופעותיו הטובות ביותר בקולנוע, נרשמו בעיקר בתפקידי משנה, בסרטי פולחן משובחים שיצאו בשנות ה-90 כמו "מגנוליה" ו"לילות בוגי", אבל לא נשארו צרובות בתודעה. שיא ההכרה שלה זכה היה לפני 15 שנה, אז שיחק סוחר כושל של מכוניות משומשות ב"פארגו", קומדיית מתח שחורה של האחים כהן שזיכתה אותם בפרס אוסקר ראשון, ואותו במועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר.

הוא נולד במיאמי וגדל בג'ורג'יה ומרילנד, לאם אלמנת מלחמה שנישאה בפעם השנייה לאביו, ששירת במלחמת העולם השנייה כטייס על המפציץ הכבד 17-B. למשחק הגיע מייסי לאחר שכבר החל ללמוד וטרינריה. "בתיכון הבנתי שאני צריך לבחור מה אעשה למחייתי ותמיד הייתי טוב עם חיות", הוא נזכר ומכווץ את גבותיו העבות. "מגיל 14 עבדתי במרפאה וטרינרית, המשכתי בתחום הזה גם במסלול אקדמי, אבל בסופו של דבר לא החזקתי מעמד. כיוון ששיחקתי בתיכון, החלטתי לעשות מעשה ויצאתי ללמוד תיאטרון במכללת גודארד שבמדינת ורמונט. זה היה קולג' לאמנות, מאוד ליברלי, היו שם הרבה היפים, לא היו מבחנים, כיתות, חוקים או תקנון. זה היה טירוף".

בוורמונט, הגובלת במערב בניו יורק ובצפון בקנדה, בסוף שנות ה-60, נפתחה לו דרך חדשה. אז פגש מייסי הצעיר את דיוויד מאמט, מורה במכללה שלימים יתפרסם כמחזאי זוכה פרס פוליצר, סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע. מאמט, אמריקאי ממוצא יהודי, סחף את מייסי במהירות לתוך עולמות הדמיון והיצירה. "הוא כותב דגול והוא שינה את חיי", פוסק מייסי. "הוא היה מורה מבריק. במהלך הימים שלי בקולג' העברתי שעות בשיעורי המשחק שלו. למדנו נורא קשה והשיעורים שלו הפכו לעניין מרכזי מאוד בחיים שלנו.

"באותה תקופה מאמט רק החל לכתוב ואני זוכר שיום אחד הוא נכנס לכיתה עם ערימת סצנות קצרות שיהפכו בהמשך למחזות 'סטיות מיניות בשיקגו' ו'The Duck Variations'. כשקראתי את המחזות האלה, חשבתי שהבחור גאון. הוא נשאר חבר קרוב מאז ועד היום ויש לו חלק משמעותי בקריירה שלי. הוא לימד אותי את האסתטיקה של המקצוע".

בשנות ה-80 הוא חבר אל מאמט ויחד הם ייסדו תיאטרון בשיקגו. כשזה נסגר, עבר מייסי לניו יורק ופתח בקריירה בימתית מפוארת, שכללה השתתפות בעשרות הצגות בברודוויי ואוף-ברודוויי. "השנים האלה על הבמה היו השנים המעצבות שלי", הוא אומר. "לרוע המזל", הוא מדגיש בציניות האופיינית לו, "התמסרתי למשחק מוקדם, כשהייתי בן 21. מאז לא עשיתי שום דבר אחר. היום אני יכול להגיד שהעבודה בתיאטרון עזרה לי במידה רבה בהמשך. תיאטרון הוא סוג אחר של משחק, יותר בסיסי. המשמעת על הבמה הרבה יותר גדולה ולקחתי אותה איתי לתעשיית הסרטים. משהו בהתחלה שלי - דברים שמאמט התעקש עליהם כמו להגיע בזמן, ללמוד את הטקסט, להיות מוכן, לעשות את העבודה שלך ולא להתערב בעבודת הבמאי - בנה אותי נכון. ההתנהלות הזאת לא אופיינית לתעשיית הקולנוע, שרוויה באנשים מלאים בעצמם ובפרימדונות".

במהלך עבודתו בתיאטרון, החל בסוף שנות ה-80, להופיע בסרטים של מאמט כמו "שם המשחק", ו"דברים משתנים". בשנות ה-90 עבר ללוס אנג'לס וגילה את הטלוויזיה. הוא המשיך לשחק בסרטים של מאמט, אך גם קיבל תפקידים בסדרות טלוויזיה. "בקולנוע זכיתי להכרה ב'פארגו' ובסרטים 'מגנוליה' ו'לילות בוגי'", הוא אומר. "בהמשך, נכנסתי לטלוויזיה, גם כשחקן אבל גם ככותב. כתבתי הרבה סרטי טלוויזיה, שחלקם היו הצלחה גדולה. המצליח ביותר היה כמובן 'מדלת לדלת', שעליו קיבלתי ב-2003 פרס אמי. למרות זאת, עד היום לא שיחקתי דמות קבועה בסדרת טלוויזיה, תמיד הייתי אורח. התפקיד הארוך ביותר שעשיתי היה ב'אי.אר', כארבע שנים. מהסיבה הזאת, אני תופס את התפקיד ב'חסרי בושה' כתפקיד האמיתי הראשון שלי בטלוויזיה".

אתה מרוצה מהמראה החדש והפרוע שנוצר לך בסדרה?

"האמת, לוקח לי הרבה זמן להיראות רע. אני יותר מדי יפה בשביל התפקיד הזה. רק עם הרבה מייק-אפ אני נראה זקן וזועף".

אחרי הנפילה

למרות הימים הטובים שעוברים עליו עכשיו, בשנים האחרונות דעך מייסי ושקע בגל עכור של קומדיות אמריקאיות שסחף אליו כוכבי קולנוע מהשורה הראשונה. ב-2008 יצא "העסקה" (The Deal), סאטירה ירודה על הוליווד שמייסי כתב בעצמו ואף גילם בה, לצד מג ריאן, מפיק הוליוודי המתכוון להתאבד לאור כישלונותיו הצורבים. בטרם הצעד הנמהר, קיבל המפיק לידיו תסריט על המדינאי היהודי-בריטי בן המאה ה-19: בנימין ד'יזרעאלי. התסריט שבה את לב המפיק המתוסכל שהחליט בצעד הזוי לעבד אותו לסרט פעולה, שבמרכזו סוכן מוסד הנלחם בטרוריסטים מוסלמים בדרום אפריקה.

"העסקה", שנחל כישלון חרוץ, נזרק במהירות ובבושת פנים מאולמות הקולנוע בעולם אל שוק הדי-וי-די. עבור מייסי, זה היה כישלון מהדהד שהגיע מיד לאחר כישלון אחר, קומדיה לא פחות מביכה - "שימו גז", שיצא לאקרנים ב-2007. ב"שימו גז" חבר מייסי לכוכבים גדולים - טים אלן, ג'ון טרבולטה ומרטין לורנס, ויחד הם גילמו ארבעה חברים ותיקים ופתטיים שמחליטים לברוח משגרת חייהם המשמימה בפרברים הרדומים ולצאת למסע אופנועים לאורך אמריקה. גם מהתבשיל התפל והשחוק הזה התקשו המבקרים להתלהב והוא זכה, מכל הסיבות המוצדקות, לקיתונות של בוז מצדם.

על רקע אותן חוויות מפוקפקות שעבר, די ברור כי "חסרי בושה" גאלה את מייסי באלגנטיות מתוך שממה יצירתית. למזלו, הפעם המבקרים גם זיהו את יופיה של הסדרה החדשה שלו והרעיפו עליה סופרלטיבים. "וושינגטון פוסט" תיאר למשל את "חסרי בושה" כסדרה "שהפכה במהרה, תוך דקות ספורות, לאחר האירועים הכי טובים בטלוויזיה בתקופה האחרונה, עם אנסמבל מצוין, ותחושה דומה לזו של 'עמוק באדמה'". ב"ניו יורק טיימס" כתבו שהסדרה "מיומנת, מושכת, גסה, מצחיקה וגם נוגעת ללב באופן מפתיע". "הוליווד ריפורטר" העניקו לסדרה את הציון 100, וטענו בביקורתם שהיא "מצוינת, משכנעת מהרגע הראשון והולכת להיות צפיית חובה".

מייסי מתמלא כמובן נחת מול התגובות המפרגנות, אבל כמי שנפל כבר כמה פעמים במהלך הקריירה שלו, הוא לא לוקח אותן ולו לשנייה אחת כמובן מאליו. "אין לי כישרונות חבויים אחרים", הוא אומר. "אני גאה להיות שחקן שעובד מיום ליום. אני לא שחקן שיצא מבית ספר למשחק והסתער על איזה סרט. השתתפתי במירוץ, נלחמתי וסללתי את דרכי לבמה הזאת. אני לא יודע מה גורם לי להמשיך לשחק אבל באמת ובתמים אני אוהב מאוד לשחק. זה אולי נשמע כמו דבר מיותר להגיד, אבל אני מכיר שחקנים שלא אוהבים כל כך לשחק. הם אוהבים את התוצאה, את חיי הזוהר - אבל כשהם מגיעים לרגע הזה שבו כולם נמצאים על הסט ועכשיו תורם לדבר ולשחק, זה מלחיץ ומדכא אותם".

בשעת צהריים, כשעשרות תיירים ממתינים בסופו של שטיח אדום לשלל כוכבי טלוויזיה צעירים ונוצצים, פסטיבל מונטה קרלו, החוגג את שנתו ה-51, נראה כמקום שמייסי צריך לצלוח. הוא מפגין סבלנות וחום כלפי עדר העיתונאים שמסתער עליו, נע לבקשת מפיקות צעירות בין עמדות שידור שונות במתחם מוקפד, מתערבב בין שפות שונות ובשמים חזקים מדי - אבל תמיד בשקט, בצניעות, לבדו, ללא פמליה של עוזרים וללא יצירת מחיצות בינו לבין האנשים שסביבו. "אני לא שונא צילומים, להפך", הוא אומר ולוגם מכוס מים שמונחת על השולחן. "אני אוהב את הרגעים האלה ומעדיף להיות בנסיבות דמיוניות מאשר בחיים האמיתיים".

איך אתה מסתדר בהוליווד?

"אני לא מרבה ללכת למסיבות, יש לי משפחה שכנראה לוקחת את כל הזמן שלי", הוא מחייך. "אני לא יודע מה אני עושה כל היום, אבל אני מאוד עייף בערב. כשאני כן הולך ל'מסיבות הוליוודיות', אני נרגש לגלות שאני מכיר את רוב האנשים ושמח גם לראות את רובם. אני חושב ומרגיש שזה מיתוס, שצריך לשחק את המשחק וללכת לכל המסיבות האלה. אני מניח שעכשיו, בגילי, זה לא באמת עוזר. אולי כן, אבל אני לא חושב ככה. קשה לי גם להבין מסיבות שאתה לא בא אליהן במטרה להשכיב מישהי או להשתכר. אחרת, מה אנחנו אמורים לעשות שם?"

לא אמריקאי בכלל

הדמות שמגלם מייסי, כמו גם הסדרה כולה, מראים צד אחר של אמריקה, שהמסך הקטן לא מרבה להציג. "הרבה מאוד מוצרים טלוויזיוניים מראים לנו את אמריקה העשירה", אומר מייסי. "זה סיפור על עניים, פערים חברתיים, כלכלה שדוחקת מטה אנשים - זה מצב שמתרחש היום בכל העולם. הסיפור שמסופר פה עובד באנגליה, אמריקה, ישראל, ספרד וצרפת. יש משפחות כאלה מכל מקום".

פרנק גלאגר, הדמות שמגלם מייסי, הוא אב חד-הורי לשישה ילדים, שמבלה את רוב זמנו בחגיגות רוויות אלכוהול. הוא מבזבז את מעט הכסף שנותר למשפחתו, למשל, כשהוא מזמין למשקה בפאב את כל עובדי מפעל קרייזלר הסמוך שפוטרו. ברגעי הפיכחון הקצרים שלו, הוא לא עושה דבר מלבד לנסות לתחמן את לשכת הרווחה, ולשמור בקנאות על אחוזי הנכות שנקבעו לו בעקבות תאונה שספק אם התרחשה. לעתים קרובות הוא מאבד שליטה ונשכב על רצפת הבית על סף אובדן הכרה. פעם גם נגח באפו של בנו והותיר אותו מדמם.

"אני חושב שהסדרה הזאת כנה יותר", אומר מייסי. "היא מציגה לנו תמונה יותר ריאליסטית וזאת לא בהכרח רק תמונה אמריקאית".

במובן הזה, "חסרי בושה" מבטאת תופעה שעברה על הטלוויזיה האמריקאית, שהתחילה להציג במסגרת הערוצים השמרניים יצירות מאוד לא שמרניות. זאת הסיבה שהיא הפכה לטלוויזיה הכי מעניינת בעולם?

"בהחלט. אני חושב שזה קרה מכמה סיבות. הראשונה, הלידה של הטלוויזיה הלא מסחרית. יש כל כך הרבה ערוצים עכשיו והם צריכים הרבה מוצרים. כל אחד מהערוצים האלה יכול להעביר סיפורים ספציפיים לקהל קטן יותר, ולכן הם לא מחויבים לרצות את כולם או לחשוש להעליב מישהו. הסיבה השנייה לדעתי, היא ההצטמצמות המצערת של תעשיית הסרטים העצמאיים. בעבר נעשו בארצות הברית בין 500 ל-600 סרטים עצמאיים בשנה. בגלל שהכלכלה השתנתה ומקורות המימון השתנו, היום אולי עושים שבריר מזה והאנרגיה היצירתית שהיתה שם פשוט נותבה לאפיקים חדשים".

הסדרה מבוססת על חומרי מציאות מרים ומטרידים אבל הצפייה עצמה מצחיקה רוב הזמן. אתה לא מרגיש שיש כאן פספוס, כלומר שיכולתם לייצר אמירה חברתית נוקבת ובמקום זאת אתם משעשעים אותנו?

"רצינו לספר סיפור בצורה אמיתית. אני יכול להגיד שבאמריקה פוליטיקאים אוהבים להתחסד בעניין האלכוהול והסמים, למרות שצריך רק מבט אחד חטוף בנתוני שימוש סמים ואלכוהול בוושינגטון הבירה, כדי לעמוד על הצביעות שהולכת פה. אבל אני חושב שג'ון וולס ופול אבוט ניסו לדבר בסדרה בצורה קומית על משפחות חסרות אמצעים שסובלות מקשיים. אישית אני חושב שזו בעיה שיותר מדי אנשים צורכים יותר מדי סמים ואלכוהול, זאת המציאות. אבל אנחנו לא עשינו סדרה שבאה לתקן את העולם. עשינו תוכנית שאמורה לגרום לאנשים לצחוק".

איך היתה החוויה לעבוד שוב עם הבמאי ג'ון וולס, שאיתו עבדת ב"אי.אר"?

"אני חושב שהוא האדם שצריך לנהל את היקום. הוא האדם הטוב ביותר שעבדתי איתו. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, אבל הוא אדיב ומתחשב וגורם לכולם להרגיש בנוח ומוגנים. יחד עם זאת, אם מישהו לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך, הוא מיד עף הביתה. הרף של וולס מאוד גבוה, הוא לא מסתפק בשום דבר שהוא פחות ממושלם. חוץ מזה, הוא במאי נהדר והוא יודע לכתוב באופן שממש מעצבן אותי. אני לא יכול לסבול אותו".

אתה רואה הרבה טלוויזיה?

"באופן אישי אני מאמין שהדברים הטובים ביותר נעשו ונעשים בטלוויזיה. אני מעריץ גדול של '30 רוק', 'המשרד' ו'אורות ליל שישי'. אני יודע כמה קשה לספר סיפור מחייב, סוחף, חדשני ואמיתי תוך שימוש בשפה נקייה וללא סקס. ועדיין, כשיד אחת קשורה מאחורי הגב, הרבה מאוד כותבים מצליחים לעשות את זה. אני מרגיש גם שהקהל האמריקאי - אני לא יודע מה קורה בשאר העולם - הפך הרבה יותר מגניב. ביחס לכל מיני מנגנונים ממסדיים, דינוזאורים שמפקחים על הטלוויזיה שלנו, הצופים האמריקאים מבינים שאם 'המפקח' אומר לנו שאי אפשר לראות חזה של אשה אבל מותר לראות איך אונסים אותה, אז כנראה האדם הזה צריך טיפול".

האשה שאיתי

בראיון קודם שהעניק מייסי, עם עליית הסדרה בארצות הברית, הוא סיפר כי דמותה של אמו ליוותה אותו במהלך העבודה. "כן, אמא שלי שתתה", הוא מספר עכשיו ומגרד את אחת הפאות הארוכות שחורצות את לחיו. "בהקשר הזה, של הדמות שאני משחק בסדרה, ציטטו אותי אומר 'שאלכוהוליזם לא מצחיק'. אבל זה לא נכון. אלכוהוליזם יכול לפעמים להיות נורא מצחיק. למרות הכאב שהוא גורם, אנשים שיכורים יכולים לעשות דברים מצחיקים. אמא שלי נהגה לעשות דברים מאוד מצחיקים. בפעם הראשונה בקריירה שלי חיקיתי משהו שהיא היתה עושה - המתנתי לפני שאמרתי את השורה שלי. עשיתי את זה כדי שיהיה לי יותר זמן לעשות קודם פרצוף. אמא שלי היתה כזאת, מדברת עם הפנים לפני שהיתה מוציאה מילה מהפה".

גברת מייסי תמכה בכל מאודה בהחלטה של בנה להיות שחקן. "אמא מאוד שמחה שהפכתי לשחקן ומעולם לא עשתה דבר מלבד לתמוך בי", הוא ממשיך. "בתחילת הדרך, כשהייתי שותף עם מאמט בתאטרון בשיקגו, היא נתנה לנו 20 אלף דולר שקיבלה בירושה. זה קרה רגע לפני שהחלטנו לסגור את העסק, אחרי שהפסדנו את כל הכסף. אחרי שקיבלנו את הצ'ק ממנה, ידענו שאנחנו חייבים לעשות עוד מחזה אחד, וזה היה 'באפלו אמריקאי'.

"אני מאושר שהיא הספיקה לראות את ההצלחות שלי, למשל את טקס האוסקר שבו הייתי מועמד על 'פארגו'. עם אבא הדברים היו קצת יותר מורכבים, הוא לא הבין איך משלמים לי לעשות את מה שאני עושה", מסנן מייסי ומחייך.

לאמא שלך היה חלום משלה לשחק?

"אמא תמיד היתה מספרת שהיא עשתה אודישן לתפקיד של סקרלט אוהרה ב'חלף עם הרוח'. אף פעם לא היה לי לב להגיד לה שהאודישנים לתפקיד, שהתקיימו בכל רחבי ארצות הברית, היו למעשה מקדם מכירות עבור הסרט. זה היה תעלול פרסומי גדול. הם ערכו מאות אלפי אודישנים, מבלי שהתכוונו בכלל לגייס מישהי לתפקיד. כן, היא בהחלט אהבה לשחק".

הילדות שלך, סופיה וג'ורג'יה, צופות ב"חסרי בושה"?

"הן רק בנות תשע ועשר אז הן לא יכולות לצפות בסדרה, הן לא מורשות... הילדות שלי גם לא מתעניינות כל כך בטלוויזיה. זה משהו שהחלטנו עליו בבית, שנניח את הטלוויזיה בצד עד שהבנות ילמדו לקרוא. מאז, הטלוויזיה פחות מרכזית אצלנו. הן אוהבות לצפות בסרטים, הן ראו דברים שעשיתי, אבל לא הרבה. מה שכן, הנשים בבית שלי אהבו במיוחד איך שהשיער שלי נראה ב'חסרי בושה'. אין מוצר שלא שמו לי על השיער במהלך הסדרה. יום אחד כמעט נקעתי את הצוואר מרוב חומר ששמו לי בשיער. ללא החומרים על השיער הייתי נראה כמו פארה פוסט".

צוות השחקנים של הסדרה כולל ילדים, אפילו קטנים מהבנות שלך. הם נחשפו לסצנות הבוטות?

"הזמנתי את הצוות של הסדרה לצפות באחד הפרקים בבית שלי. זה היה חמוד כי בכל פעם שהגיעה סצנה בוטה, עצרנו את ההקרנה ושלחנו אותם למקלחת עד יעבור זעם. בצילומים דברים היו קצת יותר מסובכים. במשך זמן קצר שמרנו על שפה הולמת ושמנו לב לדברים שאנחנו אומרים. ביום הצילומים הרביעי בערך אמרנו כבר לעזאזל, הילדים האלה פשוט יגדלו מהר יותר".

אשתו של מייסי היא השחקנית פליסיטי הופמן, המוכרת בעיקר בדמות של לינט מ"עקרות בית נואשות".

יש סיכוי לראות אתכם משחקים יחד?

"זה בהחלט יכול לקרות, אבל אנחנו מאוד נזהרים מלשחק יחד. אנחנו מנסים לעשות את זה לעתים רחוקות מספיק, כדי שזה יהיה מיוחד. כרגע, אני לא חושב שאשחק אי פעם 'בעקרות בית נואשות'. פליסיטי יכולה אולי לשחק ב'חסרי בושה', אבל אני לא יודע מה היא תעשה שם, אשתי היא בעלת דם כחול".

איך אתה יכול לתאר אותה?

"איך אני יכול לתאר אותה?" הוא שואל מופתע ועונה אחרי שתיקה ארוכה: "יש לה טעם רע מאוד בגברים. מעבר לזה, אני יכול לתאר אותה כדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. יש לנו נישואים מדהימים, היא אמא מדהימה. היא כל כך אמיתית עם הילדות שלנו, כנראה שזה תפקיד שאחד ההורים צריך לקחת. היא רואה את הילדות שלנו באופן בהיר, כלומר, היא רואה אותן לא רק כמו שאנחנו רוצים שהן יהיו או כמו שאנחנו מקווים שהן יהיו יום אחד - אלא כמו שהן כרגע.

"לפליסיטי יש חיים מלאים, לוח זמנים עמוס ועדיין היא מוצאת זמן לעשות את הדברים הכי מגניבים עם הילדות. היא גם מוצאת זמן להיות נחמדה אלי. אני לא יודע איך היא עושה את זה".

נכתב שהיא הכינה לך עוגה בסוף העונה הראשונה של "חסרי בושה", גם אתה אפית לה משהו בסוף העונה של "עקרות בית נואשות"?

"היא אכן הכינה לי עוגה בסוף העונה. האמת, שום דבר לא יכול להיות רע כשיש עוגה בסביבה. עוגה היא תמצית הטוב. אני לא אפיתי לה, אבל בהחלט קניתי לה טבעת יקרה".

בישראל, "חסרי בושה" ו"עקרות בית נואשות" משודרות בערוצים מתחרים. אתה חושש מהתמודדות הזאת?

"פליסיטי ואני אוהבים להיות יחד בטלוויזיה. בארצות הברית הסדרות שלנו משודרות באותו ערב, אבל לא באותו הזמן, כך שאפשר לראות את שתיהן. אני אוהב את הסדרה שלה והיא את שלי. אין לאף אחד מאיתנו ממה לחשוש, בסך הכל אנחנו בני מזל".*

 

coby.bs@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו