בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השליח המיוחד לאזורי סכנה

וולטר ארביב, ישראלי שנולד בתוניס וגדל בלוב, מפעיל חברת תעופה קנדית שמטוסיה וטייסיה רוסים, חברה אחרת שלו מנהלת שדות תעופה בעיראק והוא שותף בחברת הסעדה בינלאומית שפתחה 17 פיצריות באפגניסטן. חשיפה ראשונה

11תגובות

משקיף ציני יאמר כי וולטר ארביב פורח ומתפרנס ממלחמות, מהפכות, משברים בינלאומיים ואסונות טבע. אך האמת הפוכה. רווחיו באים דווקא מהטסת כוחות שלום לאזורי סכסוך, מאספקת מזון לרעבים ותרופות לחולים וממאמציו להקל על הסבל האנושי. עסקיו חובקי עולם. יחד עם שותף הודי-קנדי הוא בעליה של חברת תעופה קנדית, שמטוסיה מתוצרת ברית המועצות, טייסיה רוסים ובסיס התחזוקה שלה במולדובה. הוא שותף בחברת הסעדה עם טייס לבנוני-קנדי ועם מסימו צ'יאנו, איש עסקים איטלקי, שסבו היה שר החוץ בממשלו הפשיסטי של בניטו מוסוליני. החברה מספקת מזון לצבאות נאט"ו באפגניסטן ובבעלותה 17 פיצריות באותה מדינה. חברה אחרת שלו מפעילה את שדות התעופה של בגדד, בצרה ואירביל בעיראק.

ארביב, בן 70, אינו איש של מילים גבוהות. הוא אצור, חסכן במילים, אינו שם לב לתאריכים או לפרטים. אך כשמצליחים לדובב אותו סיפוריו נשמעים כמו נלקחו מספר מתח על מזימות בינלאומיות, שבקווי התפר שלהם מהלכים קציני צבא, אנשי מודיעין, הרפתקנים, כנופיות חמושות וטרוריסטים.

רנו מונפורני

במשך שנים הוא הצליח מתוך בחירה לחמוק מהתקשורת הישראלית ולא להופיע על הרדאר שלה. פה ושם נזכר שמו בעיתונות הקנדית, בעיקר זו הכלכלית. הראיון שהתקיים בתחילת החודש בפאריס הוא הראשון שלו לכלי תקשורת ישראלי וגם בו לא סיפר כל מה שהוא יודע או שעשה בחייו המרתקים.

לא בכדי. במשך שנים נעזרת הדיפלומטיה הישראלית בו ובקשריו כדי לקדם מיזמים ולהחליף מסרים חשאיים במדינות, במיוחד בעולם הערבי והמוסלמי, כמו פקיסטן, אינדונזיה ולוב, שבהן קשריה חלשים או לא קיימים. כך התוודע אישית לפקידים בכירים במשרד החוץ בירושלים ולשרי החוץ סילבן שלום, ציפי לבני ולאחרונה אביגדור ליברמן. לפני כשבועיים הוא טס לקישינב בירת מולדובה, ארץ הולדתו של ליברמן. שם הוא סעד ארוחת בוקר עם שר החוץ, שבא לביקור קצר. "זו היתה פגישה בין שני ידידים", אומר ארביב על המפגש ומסרב לפרט. אולי כדי שלא ייווצר רושם מוטעה באשר להשקפת עולמו ולקשריו בישראל ממהר ארביב להדגיש כי הוא מכיר היטב גם את יוסי ביילין, שעומד כיום בראש משרד ייעוץ שמנסה להפגיש אנשי עסקים ולתווך בעסקאות בינלאומיות.

דוגמאות לתרומתו לאינטרסים הדיפלומטיים של ישראל יכולות לשמש הפגישות שהיו לארביב במלון היוקרה אקסצלסיור בויא ונטו ברומא עם פקידים בכירים של צפון קוריאה, בדצמבר 2008. צפון קוריאה נחשבת למדינה המסוגרת ביותר בעולם, שתושביה סובלים מרעב וממחסור בתרופות. יש בה פולחן אישיות חסר תקדים למנהיגה הפרנואידי והחולה קים ג'ונג איל. יש לה גם נשק גרעיני. היא כבר ביצעה שני ניסויים גרעיניים ועושה הכנות לפיצוץ שלישי. ואין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

"ישבתי בבית המלון בכמה פגישות עם שגריר צפון קוריאה האן טה סונג ודיפלומט נוסף מהשגרירות שלהם באיטליה", אומר וולטר ארביב, "ודנו במשלוח תרופות לצפון".

איך בכלל נוצר הקשר שלך עם צפון קוריאה?

"זה לא קשר חדש. עבדתי מולם כבר ב-94'-95'. שרת החוץ של ארצות הברית מדלן אולברייט ביקרה אז בצפון כחלק מהניסיון של ממשל הנשיא ביל קלינטון לשפר את היחסים ולמנוע מהם להגיע לנשק גרעיני. הושג אז הסכם, שבמסגרתו התחייבה וושינגטון לספק לצפון, שעבר תקופה קשה של רעב, זרעים של תפוחי אדמה. החברה שלי נבחרה להטיס את הזרעים. הטסנו כמה משלוחים ובשלב מסוים האמריקאים ביקשו מאיתנו שלפחות על מטוס אחד יופיע דגל אמריקאי. שלחתי את המנהל שלי, אזרח הולנדי, לסין ושם הוא נפגש עם נציגים של צפון קוריאה. המשא ומתן היה קשוח. הצפון-קוריאנים לא רצו לראות דגל אמריקאי וטענו שההטסה היא של חברה קנדית. אך בסוף הסכימו והצמדנו למטוס מדבקה עם הדגל האמריקאי. בוושינגטון היו מרוצים מאוד. אגב, המטוס שהטיס את המטען היה של חברת טאואר אייר שהקים מוריס נחתומי בניו יורק (בשנת 2000 פשטה החברה את הרגל). אז גם הבנתי את החשיבות והסמליות שיש לסמל ולדגל על מטענים הומניטריים וזה העניק לי השראה ורעיונות לעשות את זה גם עם דגל ישראל".

אז כעבור 14 שנים ישבת במלון הפאר ברומא עם נציגים צפון-קוריאנים?

"כן. הפעם זה היה ביוזמתי. נעזרתי לשם קיום הפגישה בידיד שלי שהוא גם ידיד גדול של ישראל, פרופ' איליה ולורי. הצעתי לצפון קוריאה שאשלח להם תרופות, בעיקר אנטיביוטיקה, כמתנה. התניתי זאת בכך שעל הארגזים יופיע דגל ישראלי ובתמורה יהיה על צפון קוריאה להודות לממשלת ישראל".

והם הסכימו?

"זה לא היה פשוט כל כך. נפגשנו איתם שלוש פעמים. כל פעם שהתעוררה בעיה, השגריר אמר 'סליחה, אני צריך להתקשר למנהיג ולקבל אישור'. אני מצדי פעלתי בתיאום מלא מול משרד החוץ בירושלים. בסופו של דבר התקבלה ההסכמה. קניתי בכספי תרופות בשווי 300 אלף דולר ושלחתי אותן באחד ממטוסי החברה. על כל הארגזים הופיעו דגלי ישראל ולאחר שהמשלוח הגיע, צפון קוריאה עמדה בהבטחתה. קיבלתי מהם מייל שבו היה כתוב: 'אנו מודים לממשלת ישראל על סיועה'".

מה היתה מטרת היוזמה שלך?

"לעזור לישראל".

זה נשמע יותר מדי טוב.

"אך זו האמת. לא חיפשתי שום רווח אישי. רק לעזור לישראל. את המייל שקיבלתי מהשגריר הצפון-קוריאני העברתי למשרד החוץ וכולנו קיווינו שיהיה לקשר המשך. אך כנראה בגלל לחץ אמריקאי, שם לא רצו שישראל תקיים באותה תקופה קשר עם צפון קוריאה, המגעים הופסקו".

יומיים בכלא הלובי

מוצא משפחתו במלטה ובגיברלטר ואבותיו היגרו במאה ה-19 לטריפולי שבלוב. וולטר ארביב נולד ב-41' בתוניס, לשם נמלטה משפחתו מלוב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביו אומברטו היה עיוור ומשותק ואמו יולנדה ניהלה למעשה את המשפחה ואת רכושה. "במקור ביקשו הורי להימלט לארצות הברית, שם גר דודי", הוא מספר מה ששמע מהוריו. "הורי, שהיו להם דרכונים בריטיים, לקחו איתם את אחי ג'קי ואת כל הכסף שיכלו להוציא ועלו על אונייה. לאחר שהפליגו מנמל טריפולי הודיעו השלטונות לקברניט שעליו להחזיר את בני המשפחה לנמל ושם הם ייעצרו בשל היותם נתיני אויב. הקברניט רשם את השמות וזימן את הורי לתאו. הוא אמר להם: 'אני מכיר את הדוד שלכם, כשהיינו ילדים שיחקתי איתו כדורגל. אני לא אסגיר אתכם'".

הקברניט לא שב על עקבותיו והמשיך בהפלגה. בנמל תוניס הוא הוריד את המשפחה. במעשהו האצילי אפשר שהציל את חייהם, שכן אילו נשארו בטריפולי ייתכן שגורלם לא היה שונה מזה של אלפי יהודים אחרים שנשלחו למחנות כפייה במדבר ולמחנות באיטליה, וכמה מאות מהם נספו במחנה הריכוז ברגן בלזן בגרמניה. לאחר המלחמה שבה משפחת ארביב לביתה בטריפולי ורכושה הוחזר לה. וולטר למד בבית הספר האיטלקי בטריפולי ואחר כך נשלח יחד עם אחיו ג'קי ללימודים גבוהים באיטליה.

ג'קי ארביב למד הנדסה באוניברסיטה ליד מילאנו. "אני נשלחתי לבית ספר מסחרי ליד העיר ברגמו, כדי ללמוד כלכלה", אומר וולטר. "אמנם סיימתי את הלימודים וקיבלתי את התעודה, אך האמת היא שהייתי תלמיד גרוע. לא אהבתי ללמוד". בגמר לימודיו הוא עבר לרומא, שם היתה להוריו דירה בשכונת יוקרה, לא הרחק מווילה בורגזה. "בעצם חייתי כמו פלייבוי", הוא מאשר לאחר סדרה של ניסיונות להתחמק מתשובה ישירה על השאלה מה בעצם עשה בתחילת שנות ה-60. "לא עשיתי כלום. כל חודש אמא שלחה לי כסף ואת הזמן העברתי בשינה ביום ובמסיבות אל תוך הלילה עם חברים".

אמו המשיכה לנהל את עסקי המשפחה, שכללו גם את "תחנת הדלק הראשונה בטריפולי של חברת של". אחרי הקמת מדינת ישראל ב-48' עזבו רבבות יהודים את לוב לישראל או לאיטליה. לאחר שנע כמה שנים על הקו טריפולי-רומא שב ארביב ללוב. "החיים תחת שלטונו של המלך אידריס היו לרוב טובים לי ולמשפחתי ולמרבית היהודים שנותרו במדינה. רוב חברי היו זרים ובקושי ידעתי ערבית, אף שהיו לנו יחסי שכנות טובים עם הערבים".

פעם אחת, הוא מספר, הושלך לכלא ליומיים. "לא עשיתי שום דבר פרט לכך שביקרתי בביתה של גרמנייה שהיתה נשואה לעובד בחברת נפט. השוטר טען בבית המשפט שהכיתי אותו וחתכתי את פניו, אך זה היה שקר גס. הסיבה האמיתית היתה ששר בממשלתו של המלך חיזר אחרי האשה וחמד אותה. מתא המעצר הצלחתי ליצור קשר עם הקונסוליה הבריטית והקונסול הגיע לסייע לי. הובאתי לפני שופט והקונסול לחש לי 'הכל מסודר. תודה שהרבצת לשוטר ותשוחרר". וכך היה. "אף שלא ייחסתי אז לתקרית משמעות חריגה ולמרות שזה כביכול לא היה בגלל היותי יהודי, בכל זאת התחלתי להבין שמצבם של היהודים בלוב די רגיש".

אחרי שנים של חיים בגן העדן הלובי שלו, היכתה בו המציאות ב-5 ביוני 67', בעוצמה שכמעט עלתה לו בחייו ובחיי משפחתו. "נסעתי במכוניתי בג'אדת איסתיקלאל, הרחוב הראשי של טריפולי, כששמעתי ברדיו שפרצה מלחמה בין ישראל למדינות הערביות. הבנתי שיהיו צרות. הגעתי לביתי. בקומת הקרקע היה בית קפה שהשכרנו. אמרתי לבנו של בעל בית הקפה שיש מלחמה והוא מיד סגר את בית הקפה ועלה איתי לקומה הראשונה, שבה גרנו. זמן קצר לאחר מכן באו מאות ערבים מוסתים שהסתערו על הבניין. כמה מהם היו מצוידים במוטות עץ וברזל ובסכינים. הם בוודאי האמינו לשידורי הרדיו שאמר שנאצר כבר בתל אביב.

"נעלנו את כל הדלתות, אך הפורעים הצליחו לפרוץ את דלת הכניסה לבניין. למזלנו, בכניסה לדירה היתה לנו דלת עץ כבדה עם חישוקי מתכת והם התקשו לפרוץ אותה. אמי היתה היסטרית ואף שלא הייתי דתי, אפילו לא מסורתי, שמעתי את עצמי אומר 'שמע ישראל'. הדלת עמדה במבחן, והתוקפים עלו לגג הבניין ומשם ניסו להשתחל פנימה דרך החלונות. ראינו אותם. הם עשו לנו סימנים בתנועות ידיים שישחטו אותנו. הייתי בטוח שהם יהרגו אותנו. ואז קרה נס. שכן שראה את כל המהומה התקשר לקונסוליה האיטלקית ואמר להם שיש איטלקים בצרות. מהקונסוליה התקשרו למשטרה ששלחה כוחות שפיזרו את המפגינים, לא לפני שהם הספיקו להעלות באש חלק מהמבנה. כך ניצלנו".

תלאות המשפחה נמשכו עוד כשבועיים. הם מצאו מקלט בבית ידידים, קיבלו סיוע מהשגרירות הבריטית, זכו למחסה של מנהל תחנת אל-איטליה בטריפולי ולבסוף טסו לרומא. "חיינו ברומא כשנתיים", הוא מספר. "אני מצאתי עבודה אצל חבר איטלקי שהיה לו משרד למכירת רכב ללא מכס. למשרד היתה נציגות בבסיס האמריקאי בטריפולי. כך עלינו על הרעיון הבא: רבים מהיהודים שעזבו את לוב בגלל מלחמת ששת הימים השאירו מאחוריהם רכוש, כולל מכוניות. אירגנו בעזרת עורך דין ברומא שיתנו לנו ייפוי כוח ומכרנו את המכוניות שהם השאירו בלוב. בתמורה הם קיבלו זכאות לקנות אצלנו בחברה מכונית ללא מכס. אז גיליתי בפעם הראשונה שיש לי אולי גם חוש לעסקים".

ההפלגה הראשונה למצרים

ב-69' עלו וולטר, אחיו ג'קי ואמם לישראל וגרו בקרית אונו. ג'קי התקבל לעבודה בתעשייה האווירית. וולטר מצא עבודה בחברה להשכרת רכב "הרץ" בשדה התעופה בלוד. אחר כך התקדם בהדרגה מתפקיד נהג פשוט לפקיד. כעבור כמה שנים קיבל משרה טובה יותר בחברת ההשכרה של "קופל". שם גם הכיר את אידי, צעירה קנדית שבאה לבקר את משפחתה בישראל, שאיתה התחתן.

כעבור כמה שנים עזב את החברה ויחד עם עוד שלושה שותפים פתח משרד נסיעות. אחד השותפים היה רפי שאולי, איש העסקים והתגלמות הפלייבוי הישראלי של שנות ה-60 וה-70. למשרד קראו "מנדי טורס" על שם מנדי ריס-דיוויס - אשתו האנגלייה של שאולי. לשם מנדי היה "ייחוס": בתחילת שנות ה-60 היתה ריס-דיוויס חברתה של קריסטין קילר, נערת ליווי שקיימה יחסים בו-בזמן עם שר ההגנה הבריטי ג'ון פרופיומו ועם הנספח הצבאי של ברית המועצות בלונדון. כשנחשפו מערכות היחסים הללו בעיתונות נאלץ שר ההגנה להתפטר מתפקידו.

ב-77' עזב שאולי את השותפות ושמה של חברת הנסיעות הוסב ל"וי.איי.פי טורס". זו היתה השנה שבה בא נשיא מצרים אנואר סאדאת לביקורו ההיסטורי בירושלים. "אמרתי לעצמי שזו הזדמנות חיי", אומר ארביב. "כמי שנולד וחי במדינות ערביות חשבתי שיש כאן פוטנציאל עסקי חדש. החלטתי מיד לחפש קשרים במצרים, דרך חברת התעופה האמריקאית פאן-אם. הסוכן שלהם בקהיר היה גם בעלים של משרד נסיעות. התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בפאריס".

הפגישה התקיימה במלון אינטרקונטיננטל. "נכנסתי למלון ובלובי אני רואה אדם מביט ומביט ומביט עלי ואז שואל: 'אתה מטריפולי, נכון?' איך אתה יודע, שאלתי אותו. 'היינו יחד בכלא'. אני לא זוכר, עניתי. 'אני דווקא כן. נפגשנו בטיולים בחצר'. שאלתי, מה אתה עושה כאן והוא אמר לי 'באתי לפגוש מישהו מישראל'. זה אני, אמרתי לו. זה היה צירוף מקרים מדהים".

השניים החליטו להקים שותפות עסקית לקידום התיירות בין שתי המדינות. עד כמה שניתן לברר זו היתה העסקה הראשונה בין חברה ישראלית ומצרית, עוד לפני שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות וזמן קצר לאחר שסוכם על פתיחת הגבול ביניהן. כדי להכות בברזל בעודנו חם מיהר ארביב, בשובו לתל אביב, ליזום את המסע הראשון של תיירים מישראל למצרים.

"חזרתי למשרדי, שהשקיף על המרינה בתל אביב, ושברתי את הראש מה לעשות. ואז ראיתי יאכטה בשם 'גבריאלה' נכנסת למרינה. זהו זה, אמרתי לעצמי. רצתי למרינה, ניגשתי לבעל היאכטה ובו במקום שכרתי אותה ממנו. בלי לספר על יעד ההפלגה אמרתי לו לקנות הרבה מזון. 20 ומשהו נוסעים, כולם זרים, קנו כרטיס להפלגה ההיסטורית הראשונה בקו תל אביב-פורט סעיד. יצאנו מהמרינה בלי אישור ולא ידענו איך יקבלו אותנו במצרים. למזלנו קבלת הפנים היתה נהדרת. כל התקשורת בעולם סיקרה את הסיפור. זו היתה הצלחה מדהימה".

עם האוכל בא התיאבון. לצד ההפלגות אירגנו ארביב ומשרד הנסיעות "וי.איי.פי טורס" מסעות אוטובוסים מתל אביב לקהיר. "היו ימים שהוצאנו שניים-שלושה אוטובוסים מלאים", הוא אומר. בהמשך הוא גם קיבל הרשאה לייצג בישראל את חברת התעופה המצרית "נפרטיטי", שהחלה בטיסות בקו קהיר-תל אביב. הוא מעריך כי בסך הכל היה אחראי על ביקוריהם של יותר מ-100 אלף ישראלים גדושי אדרנלין-שלום במצרים. הוא גם יזם את בואם לישראל של 40 התיירים היהודים הראשונים ממצרים. את המסע הזה הצליח לארגן לאחר קשיים רבים בזכות התערבותה של רעיית הנשיא המצרי, ג'יהאן סאדאת. ארביב הכיר אותה כשהוזמן לקונצרט של פרנק סינטרה ליד הפירמידות, שאותו אירגנה לטובת ארגון צדקה מצרי.

עסקה הובילה לעסקה. באמצעות שותפו המצרי הכיר איש עסקים מסעודיה בעל רשת בתי מלון. זה הציע שיעבדו יחד ויטיסו עולי רגל מוסלמים מדרום אפריקה למכה ומשם לירושלים. "הוא היה סעודי עם ראש פתוח והתלהבתי מהרעיון", מספר ארביב. השלושה, ישראלי, מצרי וסעודי - וזאת לא תחילתה של בדיחה - נסעו לדרום אפריקה ונפגשו עם סוכני נסיעות, קאדים ומטיפים במסגדים. אך לאחר שכמה קבוצות באו בטיסות שכר מדרום אפריקה למכה ומשם דרך קפריסין לישראל, התברר כי המציאות חזקה מהחזון. "העסק נכשל", הוא אומר. "לא הצלחנו להטיס מספיק עולי רגל והשותפות פורקה".

תחילתה של אימפריה

למרות הכישלון, אלה היו ימי האופוריה של שנות ה-80, עם התקוות הגדולות לנרמול ביחסים בין שתי המדינות, שיביא לשגשוג ולפריחה. ארביב, שמאשר כי ראה ברכה בעמלו, חשב כבר על המיזם הבא. "אחד הלקוחות שלי היה כוח המשקיפים הרב לאומי MFO בסיני. התחלתי להעניק לחיילי הכוח ולמנהלה שישבה בתל אביב שירותי קרקע - בעיקר לינות בבתי מלון. זה פתח לי את העיניים. ראיתי את החשיבות והפוטנציאל של שוק חדש שלא הכרתי, השוק של הארגונים הבינלאומיים. אבל הבנתי גם שאי אפשר לעסוק בנישה הזאת מישראל. כשאתה בישראל ואתה ישראלי אתה מוגבל בסוג כזה של יחסים".

ב-88', לאחר שאמו הקשישה נפטרה, החליטו וולטר ואידי ארביב לעבור לטורונטו, קנדה, מולדתה של אשתו. "לא עשיתי את זה בלב קל", הוא אומר, "ולא בגלל שלא הצלחתי בארץ או שכעסתי על ישראל. להפך, גרנו ברמת השרון ברמת חיים של המעמד הבינוני והיה לנו טוב. אך הייתי רעב לעסקים בינלאומיים. זו היתה הסיבה היחידה".

והעסקים הגיעו מהר יותר מכפי שציפה. "שותפי המצרי טילפן אלי יום אחד ואמר לי שיש לו מכר, הודי שחי בקנדה, וכדאי שאכיר אותו, 'אתם מתאימים לעסקים משותפים'. והוא צדק".

סורג'יט בברה הוא איש עסקים סיקי, שמשפחתו חיתה באוגנדה עד שסולקה ממנה לבריטניה, בגירוש האתני של פקיסטנים והודים בידי הרודן אידי אמין. "נפגשנו ונוצר בינינו קליק", מספר ארביב. "הוא אמר לי: 'יש לך ניסיון בתחום התיירות, אני מציע לך להיכנס כשותף שלי למשרד נסיעות קטן שזה עתה פתחתי'".

ממשרד הנסיעות הזעיר צמחה בתוך שני עשורים אימפריית התעופה Skylink, שמפעילה כיום מאה מסוקים ועשרות מטוסי מטען ברחבי העולם. אף שהוא מסרב בתוקף למסור פרטים על עושרו אפשר להעריך ממקורות שונים המכירים אותו כי הונו האישי נאמד בסביבות מאה מיליון דולר.

"בסוף שנות ה-80 וראשית ה-90 התפרקה ברית המועצות", מספר ארביב על מקור ההצלחה. "היו להם מטוסים ומסוקים מכל הסוגים, היו להם טייסים מיומנים, היו להם שדות תעופה והיו להם צוותי תחזוקה טכניים. הדבר היחיד שלא היה להם זו עבודה". הוא הבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו וקפץ עליה.

מי שתיווך בינו לבין ההזדמנויות ברפובליקות שקמו על חורבות ברית המועצות היה איש עסקים ישראלי שמפעל החלבה שלו בבני ברק נקלע לקשיים. הוא עבר לפולין והחל לעסוק בענייני תעופה (כעבור שנים הוא הסתבך בחקירה של מבקר המדינה שגילתה חשדות להתנהלות פלילית מצד בכירים בתעשייה האווירית, כולל המנכ"ל משה קרת. ממצאי המבקר הועברו לחקירת המשטרה, שהסתיימה בלא כלום).

"העבודה הראשונה שקיבלנו, אני וסורג'יט, היתה להטיס חיילים מנפאל לכוח השלום בנמיביה", אומר ארביב. "אחר כך באה הזמנה למסוקים לסמן את גבול כוויית-עיראק בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-90'-91' ובהמשך - פיקוח על הבחירות באנגולה ב-92'. המסוקים מדגם מי-8 פורקו, הועמסו על מטוסי התובלה הגדולים בעולם מדגם אנטונוב, הוטסו ליעדים השונים ושם הורכבו מחדש". הזמנה רדפה הזמנה, מהאו"ם, מארגונים בינלאומיים אחרים ומממשלות במערב. אלו הניבו עסקים של הטסת מזון ותרופות ואנשי צבא לסומליה, לרואנדה, לחבל דרפור בסודן, אספקת זרעים של תפוחי אדמה ותרופות לצפון קוריאה והצנחות מזון לקוסובו בעיצומה של המלחמה.

בצד ההצלחות העסקיות נקלעו ארביב, שותפו בברה וחברת "סקיילינק" ב-93' לשערורייה בינלאומית גדולה. באו"ם נפתחה חקירה נגד שבעה פקידים בחשד שהיטו מכרזים לטובת סקיילינק. כמו כן נטען שבמטוסי החברה התגלו ליקויים בטיחותיים. בסופו של דבר ההאשמות לא הוכחו אך האו"ם חדל לעשות עסקים עם סקיילינק. "היום אני הוא זה שלא רוצה איתם שום קשר", אומר ארביב, וניכר בו שהפצע לא הגליד ומעיק עליו מאוד.

במשך שנים המשיכו ארביב ושותפו במאבקים משפטיים שעלו להם מיליוני דולרים בתשלומים לעורכי דין ולבוררויות, כדי לנקות את שמם לחלוטין. רק לאחרונה הבינו שזאת משימה בלתי אפשרית והכריזו על מעין "הפסקת אש" בסכסוך עם האו"ם, לאחר שקיבלו פיצוי בסך כשבעה מיליון דולר.

דגל ישראל בפקיסטן

ככל שעשה חיל בעסקיו החל ארביב לבסס גם את מעמדו בקהילה היהודית בקנדה. הוא תרם לכמה ממוסדותיה, הוציא לעצמו שם של פילנתרופ וקשר קשרים עם פוליטיקאים, בכללם סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה. באורח דומה הוא החל לפעול גם בישראל, אם כי מאחורי הקלעים ובצנעה. הוא תרם למוזיאון של מורשת יהודי לוב, לבית החולים שיבא בתל השומר ולמוסדות נוספים. כנדבנים זרים אחרים אין לו עסקים בישראל, אף שידידים ואנשי קשר מתקשרים אליו מעת לעת ומציעים לו עסקה זו או אחרת. במשך הראיון קיבל שיחת טלפון מאחד מידידיו בארץ שניסה לעניין אותו לרכוש את אל-על, שעל פי אותו ידיד, יש נכונות מצד בעליה, משפחת בורוביץ, למכור אותה. ארביב לא היסס לשנייה ואמר לבן שיחו הישראלי: לא, תודה (דובר אל-על, בתגובה: "לא עומדת על הפרק הצעה למכור את החברה").

ב-2004 הוא התוודע לשר החוץ סילבן שלום. זה החל כקשר מקצועי-דיפלומטי והתפתח לידידות אישית. השניים מצאו גם מכנה משותף. שלום הוא בן למשפחה שמוצאה מתוניס, עיר הולדתו של ארביב. כששלום ביקר בתוניס בביקור רשמי כשר החוץ של ישראל, התלווה אליו ארביב. "הכרתי את וולטר לאחר אסון הצונאמי באינדונזיה ב-2004", אומר השר שלום. "הוא עזר למדינת ישראל לשלוח ציוד הומניטרי לנפגעי האסון".

דפוס פעולה זה, של מה שאפשר לכנות "דיפלומטיה הומניטרית" - סיוע מישראל למדינות מוסלמיות שאין לה קשרים רשמיים איתן - חזר על עצמו גם כשנה לאחר מכן. רעידת אדמה פקדה אזורים שבשליטת פקיסטן בחבל קשמיר. ארביב הציע פעם נוספת למשרד החוץ את עזרתו. סילבן שלום מיהר לברך על הרעיון. ארביב רכש מכספו תרופות וציוד סיוע הומניטרי נוסף, ארז אותם באריזות שעליהן מתנוסס דגל ישראל ושלח לנפגעי הרעש. "הפרינציפ שמנחה אותי בתחומים אלה הוא ללכת לאותן מדינות שאין לישראל יחסים רשמיים איתן ולהציע להן תרופות או ציוד הומניטרי. זה פותח דלתות משום שאתה פותח לבבות".

אך אולי תרומתו החשובה ביותר למדיניות החוץ הישראלית היתה לפני כשנה, במגעים חשאיים בשני עניינים עם משטרו של קולונל מועמר קדאפי בלוב. ארביב היה המתווך המרכזי במגעים אלה. הראשון - שחרורו של הצלם והאמן הישראלי ממוצא תוניסאי רפאל (רפרם) חדד, שנעצר בלוב באשמת ריגול.

"פנו אלי ממשרד החוץ וביקשו שאנסה לעזור", אומר ארביב. "עד אז לוב לא ממש עניינה אותי. למעשה, מאז שעזבתי אותה לא היו לי כמעט שום קשרים שם, אבל היו לי קשרים באיטליה עם אנשי עסקים וחברות שהיו קשורים למשפחת קדאפי ובעיקר לבן, סיף אל-איסלאם. התקיימו שיחות טלפון שבהן שיכנענו את סיף שחדד אינו מרגל, אלא סתם תייר. סיף הבטיח שחדד ישוחרר לקראת חג הרמדאן כאזרח תוניסאי ולא כאזרח ישראלי, ומילא את הבטחתו. השיחות התקיימו בסרדיניה עם עוזרו של סיף אל-איסלאם. שמענו מהם שבמקביל לערוץ שלנו יש מגעים גם בערוץ נוסף".

הערוץ הנוסף היה איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, המבוקש לחקירה בישראל, שהוא גם ידידם של אישים פוליטיים בעבר ובהווה בישראל, כולל שר החוץ אביגדור ליברמן. כשהגיע מועד השחרור, נחת בסרדיניה מטוסו הפרטי של שלאף, שהטיס את סיף אל-איסלאם לטריפולי ושם אסף את חדד, ששוחרר מכלאו והביאו לווינה ומשם לישראל.

הבעיה השנייה, מטרידה לא פחות, היתה כוונתו של סיף אל-איסלאם לשגר ספינה לובית לעזה. "קיבלתי פנייה ממשרד החוץ ומיד נרתמתי למשימה", אומר ארביב. "בישראל היה כמובן חשש מפני הסתבכות נוספת לאחר הספינה הטורקית מרמרה. בהתחלה סיף לא רצה לשמוע מאיתנו. הבטחנו לו שהציוד שלו יגיע לעזה דרך ישראל, אך הוא היה נחוש לקיים את ההפלגה. הוא אמר לנו, הודענו לכל העולם שנצא לעזור לפלסטינים בעזה ואני לא יכול לחזור בי, זה עניין של כבוד. בינתיים הספינה שלו יצאה כבר לדרך. המתח היה עצום. ממש ברגע האחרון הצלחנו לשכנע אותו שעלול להתרחש אסון גדול אם יהיה עימות ישראלי-לובי והוא הסכים שהציוד ירד באל-עריש. קיבלתי את מספר הטלפון של הקפטן, שהיה יווני, התקשרתי אליו וכך הסתיים העניין. הספינה הלובית הפליגה מיוון לאל-עריש ושם פרקה את מטענה".

הקטארים פרצו בצחוק

בשנים האחרונות וולטר ארביב, שיש לו ארבעה דרכונים (קנדי, בריטי, איטלקי וישראלי), אינו מסתיר את היותו ישראלי. אך היו גם זמנים אחרים. ב-2003 קיבלה חברה שלו את ניהולו של נמל התעופה "סדאם חוסיין אינטרנשיונל" בבגדד, מיד לאחר כיבושה בידי צבא ארצות הברית. דבר גרר דבר. "יום אחד קיבלתי הזמנה משגרירות קטאר בוושינגטון להגיע אליהם לפגישה דחופה", הוא מספר. "הם ביקשו שאשלח להם קורות חיים. שלחתי, אך השמטתי פרטים שקשורים לישראל. נפגשתי בשגרירות סביב שולחן גדול עם צוות השגרירות: אני יושב לבדי מולם והם לוחצים עלי שאתן להם רישיון להיות הראשונים בעולם להפעיל קו תעופה לבגדד. אני מנסה להסביר להם שהמצב עדיין מסוכן ושיחכו קצת. ואז פתאום מישהו מהקטארים פונה אלי ואומר, מר ארביב, נכון שאצלכם במדינה hello זה שלום? כל הקטארים פרצו בצחוק ואני הרגשתי כמו טמבל. מר ארביב, הם אומרים לי, אתה לא יודע שיש אינטרנט? אך אין לך מה לדאוג, לישראל יש משרד אינטרסים כלכליים אצלנו כך שאין לנו בעיה עם זה שאתה ישראלי".

אני מניח שהם ביקשו לרמוז לך שאולי אתה, כישראלי בעל קשרים בינלאומיים, גם מסייע למוסד?

"אני לא יודע מה הם ניסו לרמוז לי, אך אני יכול לומר לך שאין לי קשרים עם המוסד. אף פעם לא נפגשתי איתם. אני קשור לאנשי משרד החוץ. עזרתי למדינת ישראל ואמשיך לעזור לה כל עוד יבקשו זאת ממני".

הקשרים שלך עם שרי החוץ שלום וליברמן עלולים להחשיד אותך שאתה איש של הימין.

"אני חי בחו"ל ואני לא חושב שיש לי זכות להטיף לישראל כיצד לנהוג. כמובן שיש לי השקפת ואני מזדהה עם הדרך של שמעון פרס שקורא להידבר עם הפלסטינים. לפני שנים אחדות תרמתי תרופות לרשות הפלסטינית. אני חושב שהזמן לא פועל לטובתנו. יש לנו בעיה דמוגרפית וישראל צריכה לחשוב על העתיד".*

בית משפחת ארביב בטריפולי (צולם ב2004). שכן הודיע לקונסוליה שיש איטלקים בסכנה

__________________________________________________________

מבוכה בפיונגיאנג

משרד החוץ לא ידע על ביקור חשאי של בכירי המוסד

אנשי עסקים אמריקאים שהכירו את מנהיגי צפון קוריאה, ובהם לזלי בונד שפעל בדרום קוריאה, התקשרו בתחילת שנות ה-90 עם איתן בן צור, מנכ"ל משרד החוץ. הם הציעו לו לארגן משלחת שתיסע לפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה, ובן צור נענה מיד.

הרעיון של בן צור היה שאנשי עסקים מישראל ישקיעו בכלכלת צפון קוריאה, במיוחד בכל הנוגע לתשתיות הדלק, יפעילו מכרה זהב ויעזרו לה להשיג הלוואה בינלאומית בסך מיליארד דולר. שאול אייזנברג, שהיו לו עסקים בסין, הביע נכונות לקיים קשרים עסקיים עם צפון קוריאה, וכמוהו יוסי מימן ונמרוד נוביק, אחד מעוזריו של שמעון פרס, שזה מקרוב הצטרף לחברת "מרחב" של מימן.

בתמורה נדרשה צפון קוריאה להתחייב שלא תמכור טילי סקאד לסוריה, לוב ואיראן. בין נובמבר 92' לאוגוסט 93' ביקרה משלחת של משרד החוץ בראשות בן צור שלוש פעמים בצפון קוריאה ונפגשה עם בכירים במשטר. הם דנו גם באפשרות לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, ובביקור של שר החוץ (אז שמעון פרס) בפיונגיאנג. אך בלי שידעו על כך הגיעה בחשאי לבירת צפון קוריאה גם משלחת של המוסד בראשות אפרים הלוי ודובי שילוח.

התוצאה היתה מבוכה לדיפלומטיה הישראלית שהוצגה במערומיה. עד היום לא ברור מה בדיוק קרה. במשרד החוץ טענו כי המוסד, מתוך צרות עין, טירפד את יוזמתם. במוסד השיבו כי מי שגרם להפסקת המגעים היתה ארצות הברית, שלחצה על ישראל לחדול מיוזמותיה העצמאיות.

הקשר הפקיסטני

פגישת שרי החוץ התקיימה באיסטנבול

ב-2005 היתה פקיסטן, אז תחת שלטונו של הגנרל פרבז מושרף, קרובה מאוד לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. שר החוץ סילבן שלום ועמיתו הפקיסטני חורשיד מוחמד קסורי נפגשו אז במלון באיסטנבול בחסות ראש ממשלת טורקיה ארדואן (כן, גם בחזית הטורקית היו זמנים אחרים). הקשר הפקיסטני התקיים עוד שנים אחדות באמצעות רון פרושאור, שהיה מנכ"ל משרד החוץ תחת שלום, ואחר כך שגריר ישראל בלונדון. שם, לפי פרסום בעלון המידע הצרפתי "אינטליג'נס און-ליין", הוא נפגש ב-2008 בחשאי עם רחמן מליק, אז עוזר בכיר למועמדת לראשות הממשלה בנזיר בוטו וכיום שר הפנים רב העוצמה בממשלת בעלה, אסף עלי זרדרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו