בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודית וענת ארליך

12תגובות

יהודית ארליך, 61, ובתה ענת, 26, בעצם די דומות זו לזו. שתיהן וורקהוליות, יצירתיות, בוכות מהר והרבה, אמפתיות למצוקות של בני אדם ובמיוחד לגורלן של חיות עזובות. יהודית רצתה להיות רקדנית אבל הוריה קבעו שלהיות מורה זה יותר שווה. את ענת אף אחד לא הגביל. היא כבר היתה כוכבת כשהחליטה בעצמה לרדת מהבמה לטובת הפרקטיקה של החיים. כמו אמה, רק בלי הייסורים על הוויתור. בתמונה מימינן: הכלב ניוטון.

 

יהודית נולדה ב-1950 בפתח תקוה

באותה שנה נולדו מרק ספיץ, שלומית אהרון ויהודה פוליקר.

ענת נולדה ב-1985 בקרית אונו

באותה שנה נולדו בר רפאלי, מייקל פלפס וקירה נייטלי.

בית:

יהודית גרה בבית קטן בקרית אונו. ענת גרה בבית שכור בקיבוץ מפלסים.

המשפחה המורחבת:

בעלה של יהודית, יהודה, הוא רואה חשבון. לענת יש שלושה אחים ("היא הקינוח שלנו"): התאומים אורי ועופר בני 33, לאורי יש מסעדה, עופר עוסק בגינון. דן דן בן 31, שותף זוטר בחברה שעוסקת בשיווק, פרסום והפקות אירועים. לענת יש בן זוג, גל, שמתכוון בקרוב להצהיר על כוונותיו הרציניות.

זכות אבות:

יהודית היא בתו של מרדכי ציפורי, תת אלוף בצה"ל, חבר כנסת ושר בממשלת בגין. האדם היחיד שבזמן מלחמת לבנון אמר את אשר על לבו נגד המלחמה והתעמת עם שרון ורפול. "זה היה בית צנוע שלא התקשטו בו בשמות גדולים ולא השיגו טובות הנאה", אומרת יהודית, "בית ציוני מאוד. כשאני הצטרפתי לתנועת 'קו אדום', שתמכה ביציאה חד צדדית מלבנון, הלכתי לאבא ושאלתי מה דעתו והוא אמר: 'זאת שליחות, אין לנו מה לעשות שם'".

השכלה:

מאחר שאביה של יהודית היה איש צבא שהסתובב בכל הארץ, והיא למדה קצת בכל מקום. כשהיתה בכיתה י', המשפחה נחתה בקרית אונו אבל שם לא ידעו איך להתמודד עם מרדנותה של הנערה הג'ינג'ית. "נזרקתי מהתיכון", היא אומרת, "היו לי חמישה שליליים". אף על פי כן נמצא תיכון שהסכים לקבל אותה: פנימייה בבאר שבע שהיתה גם סמינר למורים. "ההורים שלי אמרו: 'מורה זה מקצוע טוב', ואני רציתי להיות רקדנית, אבל לא נתנו לי את זה". אחר כך היא למדה היסטוריה וגיאוגרפיה בבר אילן.

ענת למדה באותו תיכון שזרק את אמה במגמת מוזיקה, חלק מהבגרויות השלימה אחרי הצבא. למדה משחק בבית צבי "היה לי ברור שאני הולכת להיות שחקנית". עכשיו היא סטודנטית שנה שלישית במכללת ספיר לניהול משאבי אנוש.

הלידה של ענת:

"זה קרה צ'יק צ'ק. לא הספיקו לתת לי אפידורל ואני זוכרת רק כאב נורא, ושאף אחד לא ישכנע אותי שיש בזה משהו יפה. לא ידעתי שיש לי בת, ואם היה עוד בן, הייתי הופכת עולמות עד שהייתי משיגה בת".

דרמה קווין:

ענת נולדה עם מטען גנטי של דרמה ונסיכות. מגיל צעיר עשתה הופעות בבית והכריחה את כולם למחוא כפיים. אם מישהו התרשל היא לא היתה יוצאת מחדרה. בגיל תשע קראה מודעה בעיתון ילדים שמחפשים ילדים לסדרת הטלוויזיה "ג'ינג'י" על פי גלילה רון-פדר. היא לא סיפרה להורים, הלכה לאודישן עם אבא של חברה והתקבלה. הסדרה משודרת גם היום מדי פעם בערוץ 1. בכיתה ה' הזמינו אותה לאודישנים למחזמר שהפיק מנחם גולן, "צלילי המוזיקה". היא שיחקה את בריגיטה, הילדה הסוררת. ההצגה רצה שנתיים וענת זכתה לתהילת עולם. "אנחנו ראינו 90 הצגות", אומרת יהודית, "כשהיינו מסיעים אותה".

אורות הבמה:

ענת התאהבה בבמה ובחשיפה הטלוויזיונית הגדולה שהתלוותה לה. בין היתר היא שרה את "שיר לשלום" בעצרת הזיכרון המרכזית שנערכה ליום השנה לרצח רבין בהיכל התרבות ובכיכר. אחר כך הצטרפה ללהקת נוער, צעירי קרית אונו, שאמה הקימה במסגרת עבודתה.

איזה תלמידה:

ביסודי בסדר. גם את החטיבה עברה בשלום. "בתיכון הייתי פוגשת אותה באמצע היום יושבת בבתי קפה", אומרת יהודית, "גם אני הייתי כזאת וידעתי שיבוא יום מתאים והיא תשלים הכל".

מרד נעורים:

"כן, קצת. התחצפתי, היו מלחמות. לא דיברתי יפה. הייתי המון בחוץ". "גם אני הייתי מגעילה בגיל ההתבגרות", נזכרת יהודית.

צבא:

יהודית היתה פקידת דואר, שירתה שנה והתחתנה. ענת היתה תצפיתנית ליד קלקיליה במודיעין שדה. בסוף השירות נסעה, בשיתוף עם הסוכנות היהודית, להדריך בקייטנות בארצות הברית. מוזיקה ויידישקייט בדלת האחורית.

השכן עם הרישיון:

בגללו יהודית שירתה רק שנה. "בכיתה י' יצאנו כמה חבר'ה והאוטו התקלקל ומישהו אמר: בואו נלך לשכן, הוא קיבל עכשיו רישיון נהיגה, הוא בטח יכול לעזור". לשכן קראו יהודה ארליך. "איש חכם ומצחיק", אומרת יהודית, "טוען שענת קיבלה ממנו את כל הכישרונות".

דיבוב:

לפרנסתה, ענת מדבבת סרטים מצוירים, תוכניות וסדרות לילדים. "כשהייתי ב'צלילי המוזיקה' חיפשו ילדים ששרים שירי פתיחה לתוכניות, אחר כך כאלה שיכולים לדבב סרטים. הייתי בכיתה ו' ומאז ועד היום אני מדבבת".

מאחורי הקלעים:

"היום זה מצוין. כשהייתי צעירה רציתי לפרוץ ולהיות כוכבת ילדים. היום ממש לא. זה מה שקרה לי בבית צבי".

בית צבי:

על פי ענת, מי שרוצה להיגמל מהתשוקה להופיע, שילך ללמוד. "לא אהבתי את היחס, את התחרותיות", היא אומרת. "שם הבנתי שהמקצוע הזה לא בשבילי, כי אני יותר מדי רגישה ולא יכולה לקבל סירוב. כילדה הדברים הלכו לי בקלות, בבית צבי כבר לא הייתי הילדה הקטנה, החמודה והבלונדינית והייתי צריכה להתמודד עם זה שאני לא מקבלת תפקידים ראשיים".

רשומים על שמה:

יהודית היתה 20 שנה מורה. היום היא מנהלת התרבות והאירועים של קרית אונו ומתנדבת בהנהלת אנוש. ענת עובדת בעמותת עלם בשדרות בחצי משרה, ממלצרת בחומוסייה, ומרכזת פרויקט סביבתי של היחידה למעורבות חברתית מטעם דיקן המכללה.

סקופ של החיים:

בתקופה מסוימת יהודית היתה עורכת אחראית על עיתוני בתי ספר וכך זכתה לראיון בלעדי עם האשה שאף פעם לא נתנה ראיונות לתקשורת: סוניה פרס. "זה היה ב'אפעלון', עיתון בית ספר ברמת אפעל. אמרתי לנועה, נכדתה של סוניה, 'דברי עם סבתא, אולי היא תיתן לנו ראיון'. והיא נתנה ראיון וצירפה מתכון לקוסקוס, שאני עושה עד היום. כשהנשיא היה לפני שנה בביקור לכבוד יום הולדת 70 של קרית אונו, סיפרתי לו את הסיפור הזה".

ציפיות/אכזבות:

יהודית תוהה בקול אם שגתה כשלא ביקשה מהילדים שיעזרו לה בבית, אלא עשתה את הכל בעצמה. "הם מביאים ערימות של כביסה בימי שישי ואני מכבסת להם ומגהצת, והם לוקחים אוכל הביתה כי אני מבשלת, ואין לי טענות לאף אחד. והיום, כשהיא באה עם בן הזוג והיא עוזרת לי בכל מיני דברים בבית, אני חושבת שמה שקובע זה הדוגמה האישית שמקבלים בבית. ואולי בכל זאת הייתי צריכה להטיל עליהם יותר משמעת".

משהו שאף פעם לא אמרת:

ענת הסתירה שקרים קטנים של גיל ההתבגרות. ושקר אחד גדול. חבר שלה, שלא רצתה שהוריה ידעו על קיומו, נהג במכונית של אמה וריסק אותה. היא לקחה את זה על עצמה כדי לא לחשוף את החבר וסבלה במשך כמה שנים מהצקות של המשפחה. "הם עקצו אותי על זה שאני לא יודעת לנהוג, ורק אחרי ארבע שנים סיפרתי להם את האמת".

עצבים:

"ענת יכולה להיות אגואיסטית גדולה", אומרת יהודית, "אם יש משהו שמעסיק אותה כרגע אז שיישרף העולם".

ענת נטרפת מהתקפי היסטריה פולניים או משפטים שקשה להכיל כמו "אני לא אזכה לרקוד בחתונה של הנכדים שלי", שיהודית שולחת באס.אם.אס לכל הילדים בשעות לא הגיוניות. "אני יושבת עם חברות שלי, וכולן מספרות על הנכדים, ואז אני חוטפת קריזה ושולחת לכולם אס.אם.אס", אומרת יהודית שמוטרדת מזה שאף אחד מילדיה אינו נשוי ואין שום תחזית לנכדים באופק.

היסטריה פולנית:

ביום שישי אחד ענת וגל הבטיחו שיבואו לבקר בערב, אחרי ביקור אצל סבתו של גל. כשיהודית חשבה שהאיחור גדול מדי (כלומר, שעה), היא עשתה עשרות שיחות טלפון לענת, לגל ולכל משפחתו הקרובה והרחוקה שלא פגשה מימיה, עד שלבסוף הגיעה לדודה שהכירה את אבא שלו ואמרה שהם לא עונים כי הם דתיים.

חרטות:

יהודית: "בטח הייתי עושה את זה שוב ומתקשרת לדודה".

השתקפויות במראה:

היכולת לעבוד עם אנשים, יצירתיות, אמפתיה, מוזיקליות. יהודית מנגנת באקורדיון, פסנתר וחלילית. ענת בפסנתר ובגיטרה. והדבר הבולט ביותר אצל שתיהן היא רגישות היתר. בלוטת דמעות רפה שנוזלת כל הזמן. "אני תמיד מחפשת איפור עמיד למים כי כל כך הרבה פעמים הוא נמרח לי", אומרת יהודית.

פרגון:

יהודית לא מפרגנת לעצמה. לימדו אותה שאדם צריך לעבוד. "מדי פעם, בשנים האחרונות, אני מרשה לעצמי לשבת בבית קפה ואז אני בשוק מזה, מתמלאת בייסורי מצפון".

בחיים לא אהיה כמו אמא שלי:

"לא ידענו אף פעם מה זה לעזור בבית. היא עשתה הכל. אצלי יהיה אחרת. ילדי יקחו יותר אחריות. ואני גם לא אסרס ואעקר את כל החתולים של השכונה ולא אאכיל אותם. אצלנו בבית החתולים והכלבים ישנו איתנו במיטה. אצלי מילת המפתח היא גבולות".

פנטזיה:

יהודית רוצה לכתוב, ללמוד לנגן בצורה מקצועית, לפתוח מסעדה שתהיה כמו בית, בלי תפריט קבוע, ולהיות בעלת פנסיון לכלבים או לחתולים או גם וגם. ענת רוצה לכתוב ספרים לילדים ולהצטרף לפנסיון הכלבים או החתולים של אמה.

מרד נעורים - "התחצפתי, היו מלחמות", אומרת ענת. "גם אני הייתי מגעילה בגיל ההתבגרות", נזכרת יהודית

 

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו