בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבן פינה למדינה או לאינתיפאדה?

אף שההפגנות בגדה מצטלמות יפה, היקפן קטן בינתיים והתיאום בין צה"ל לרשות ממשיך להיות הדוק. אבל אם יחזור אבו מאזן בידיים ריקות מניו-יורק, ייתכן שבכל זאת נזרעו השבוע זרעי האינתיפאדה השלישית

10תגובות

בשתיים בצהריים, שלשום, צילצל הטלפון הנייד של אחד מבכירי פיקוד המרכז בצה"ל. על הקו היה עמית פלסטיני, מראשי מנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית. הישראלי נדרך, מחשש שבפיו של עמיתו בשורות רעות ממחסום קלנדיה, שם התנהל באותה שעה העימות היחיד בין מפגינים לבין כוח ישראלי. אבל הפלסטיני רצה בסך הכל להרגיע, ממש כפי שעשה בכמה שיחות קודמות באותו יום: הכל מתקדם לפי התוכנית. הרשות בשליטה.

כשההפגנה בקלנדיה ממוסגרת דרך הדיווח הטלוויזיוני, היא נראית כמו עניין גדול יחסית. ברשתות הטלוויזיה הישראליות, שהחלו שלשום לשדר חדשות במתכונת גל פתוח על רקע המהלכים באו"ם, עדשת הצלם מכוונת מאחורי גבם של החיילים ומתמקדת בצעירים ובילדים, מיידי האבנים ומבעירי הצמיגים. נדרש "זום אאוט" כדי לתאר את המצב האמיתי: הפגנות אלימות מעטות יחסית ואווירה של כמעט אדישות בקרב הציבור הפלסטיני.

לקראת מדינה פלסטינית - כל הדיווחים והפרשנויות

רויטרס

משחקי החתול והעכבר בקלנדיה נמשכו כמה שעות, שבהן הגיבו חיילי צה"ל והשוטרים בירי של קליעי גומי וגז מדמיע על המפגינים. הריטואל העייף משהו משך אליו גם צוותי טלוויזיה זרים, שבימים רגילים לא היו מטריחים את עצמם למחסום. מפקד כוחות צה"ל בגדה, תת-אלוף ניצן אלון, שבא למקום, נראה מופתע ממספרם המצומצם של המפגינים.

לאחר כשעתיים שבהן התקדמו כוחות הביטחון באטיות צפונה אל המפגינים, לכיוון רמאללה, נסוגו החיילים דרומה אל מעבר לקוביות הבטון הגדולות ואיפשרו לפלסטינים להתקרב למחסום. הצעירים אף הצליחו לחסום לזמן מה את נתיב התנועה מרמאללה לירושלים. בינתיים ספגה אבנים רבות קבוצה של פועלים פלסטינים שצעדה צפונה, סמוך למעבר, במה שנראה כסיומו של יום עבודה בירושלים. המפגינים חשדו שמדובר בכוח מסתערבים ישראלי. הפועלים, שקיות מזון בידיהם, נופפו נמרצות לצעירים וצעקו בערבית. אחד מהם השליך אבן לעבר המפגינים, בתגובה להתקפה.

המחוות הנרגשות של הפועלים שיכנעו לבסוף את הצעירים, שהניחו להם לעבור. לפתע, בלא התרעה מוקדמת, זינקו כמה מפגינים מאחור על מיידי האבנים. גם הפועלים הצטרפו אליהם. תנועת המלקחיים של המסתערבים, חלקם מחופשים לפועלים ואחרים למפגינים, הביאה למעצרם של שניים ממיידי האבנים הפלסטינים, לעיני המצלמות.

התרגולת השחוקה הזאת, עתיקה כמו האינתיפאדה הראשונה, נרשמה כאירוע המסעיר ביותר ביומן הראשון של הפגנות התמיכה בגדה, על רקע פנייתו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) להכרה ברשות כמדינה. מספר המשתתפים בהפגנות נאמד בכעשרת אלפים בלבד, אולם הרשות עמדה בדיבורה ומנעה בדרך כלל את הגעת הצעירים למחסומי צה"ל ולהתנחלויות.

בעצרת המרכזית ברמאללה הקפיד מזכיר הרשות, טייב עבד א-רחים, לקרוא למשתתפים להימנע מאלימות. הנואם הפציר במאזיניו לא לספק לישראל הוכחות לטענתה כאילו אבו מאזן אינו פרטנר. המסר של הרשות נקלט היטב. ישראל והרשות אינן נראות כעת כפרטנריות למו"מ ולהסכם קבע, אך עד אתמול בצהריים התיאום הביטחוני והשקט נשמרו בהצלחה.

כל שעות הבוקר שלשום שידר רדיו פלסטין שירים שחוברו במיוחד לכבוד פניית הרשות לאו"ם, כדי שתהפוך למדינה ה-194 החברה במוסדותיו. המגישה תיארה בפאתוס את ההכנות החגיגיות לעצרות בכל אחת מערי הגדה. את ההיענות הקלושה של ההמונים מייחסים ברשות גם להשפעתה של רשת אל-ג'זירה, ששמרה הפעם על איפוק לא אופייני ובחרה למקד את שידוריה באירועים בתימן, בסוריה ובלוב. הפנייה ההיסטורית של עבאס שובצה בקושי במקום הרביעי במהדורות החדשות שבהן צופה העולם הערבי כולו.

בלי לחץ

המאבק הישראלי-הפלסטיני מתנהל בו-זמנית בשתי זירות, האחת מהותית והשנייה פוטנציאלית. באו"ם ניטש, עד הרגע האחרון, הקרב על קולותיהן של חברות מועצת הביטחון, ובישראל קיוו שצמצום הרוב שממנו נהנים הפלסטינים יטשטש את מידת התלות של ירושלים בווטו האמריקאי. בשטח ברור לשני הצדדים, שגם תקרית מקומית עלולה לתפוח לממדים גדולים יותר, להעיב על האווירה ההיסטורית באו"ם (למורת רוחה של הרשות) ולגלוש לאלימות נרחבת (תוצאה שאינה רצויה גם בעיני ישראל).

מה התכלית האסטרטגית העומדת לנגד עיני הרשות, עם פנייתה לאו"ם? על-פי הסבר אחד, עבאס מבקש הישג סמלי, מאחר שנואש מהסיכוי להגיע להסדר קבע כל עוד בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל. לעומת זאת, על-פי ניתוח שמקורו במערכת הביטחון, תכלית הצעד היא גרירתה של ישראל, בלחץ בינלאומי, למו"מ מחודש שבו ייהנו הפלסטינים מעמדת יתרון. זו גישה דומה למטרה שכנראה הציב לעצמו יאסר ערפאת, בהעניקו רוח גבית לתסכול של דרגי השטח עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

קיימים, כמובן, שני הבדלים משמעותיים בין 2011 ל-2000: ההסתייגות החד-משמעית של ההנהגה הנוכחית, ובראשה עבאס וראש הממשלה סלאם פיאד, מהפעלת טרור וטעמה של הצריבה התודעתית, שעודנו מורגש היטב אצל הפלסטינים. המחיר העצום ששילמו על הבחירה בטרור המתאבדים כנראה אינו מעורר בתושבי הגדה רצון לחזור על החוויה.

הנעלם הגדול הוא הדור הצעיר בשטחים. לא רק בגלל נפלאות הפייסבוק, שאנשי המודיעין והפוליטיקאים כאחד מתקשים לפענח ולחזות, אלא משום שבקרב בני ה-16 עד ה-20, שלא היו פעילים במאבק הקודם, קיים כנראה רצון לתרום את תרומתם לעצמאות הפלסטינית.

התכלית האסטרטגית שניסחה מערכת הביטחון לעצמה, על סמך הדיאלוג עם ראש הממשלה ושר הביטחון, היא מתן מרחב פעולה לקבלת החלטות בלא לחצים מצד הדרג המדיני (נראה שהגנרלים בחרו להתעלם בדיפלומטיות מתכונת יסוד של נתניהו, שלחץ הוא המניע העיקרי לפעילותו).

הפלסטינים מבינים כי התפרצות אלימה תקעקע את מאמציהם להקרין דימוי של מערכת מסודרת, מדינתית, המושתתת על חוק וסדר. לא במקרה הוציא באחרונה עבאס צווים האוסרים על נשיאת נשק בפומבי, אלא אם כן מדובר בכוחות הביטחון הפלסטיניים. מנגד, נדמה שעקב האכילס מצוי בפער הפרשנויות בין שני הצדדים באשר להגדרתה של אלימות. על פי התפישה הפלסטינית, יידוי אבנים הוא פעולה "עממית" שאינה הופכת הפגנה לאלימה. ישראל, לעומת זאת, רואה כמעט כל התגרות כאלימות. אם השטחים יתלקחו בכל זאת, שם המשחק יהיה הטלת אשם.

כל זה מעורר, כמובן, את השאלה אם ישראל אינה מנהלת קמפיין מופרז של הפחדה עצמית סביב ספטמבר, הן במישור המדיני והן באשר לאירועים הצפויים בשטח. מובן שצה"ל, שהופתע בלבנון ואחר כך גם ב"מרמרה" ובהפגנות יום הנכבה בגבול סוריה, אינו יכול להרשות לעצמו להיתפס שוב בלתי מוכן. אבל קשה להתעלם מריח הפאניקה שנדף מחלק מההתנהלות הישראלית בשבועות הללו. פינוי השגרירויות במצרים ובירדן הוא דוגמה טובה. השגרירות בקהיר פונתה מאוחר מדי, בעמאן מוקדם מדי - וכלל לא ברור מדוע נדרש פיקוחו הקרוב של נתניהו מחדר המבצעים, למעט הרצון לשחזר את תצלומיו של הנשיא ברק אובמה מחדר המצב בפעולה שבה נהרג אוסאמה בן לאדן.

לפי שעה, נדמה שפיקוד המרכז מפגין גישה מאופקת בהפעלת הכוח. אף שהועמד לרשותו מספר רב של גדודים, בחר אלוף הפיקוד, אבי מזרחי, להמשיך ולהפעיל את רובם באימונים בשטחי הפיקוד. פרק הזמן שיידרש לצורך שיגורם לשטח, במקרה חירום, מתקצר, אבל בינתיים נחסכת נוכחות מופרזת של כוחות.

ברקע נשמעו שוב איומים עקיפים מכיוונו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, על צעדי גומלין נגד הרשות. צה"ל מסתייג מכך, בוודאי כל עוד אין אלימות משמעותית בשטח. החשש הוא שהרשות תקרוס ושהמנגנונים יפסיקו לאכוף חוק וסדר (ולמנוע טרור), אם ארה"ב תעצור, בלחץ הימין הישראלי, את הסיוע הכלכלי לרשות כצעד ענישה על פניית עבאס לאו"ם. בדיון שקיימה השמינייה בעניין אמרו הקצינים דברים מפורשים ואף המליצו לשרים להעביר לפלסטינים מקדמה כדי להבטיח שהמשכורות ימשיכו להגיע לידי שוטרי הרשות.

געגוע?

בעוד הרשות עומדת, לעת עתה, באתגר הביטחוני, קשה לקבל את ההיגיון שבבסיס פנייתו של עבאס לאו"ם, במיוחד אם יתעקש לעשות זאת במסלול של מועצת הביטחון בלי לדרוש גם הצבעה בעצרת הכללית. אפילו הכרה מהעצרת, שם יוכלו הפלסטינים לחמוק מווטו אמריקאי, תניב רק הישגים מוגבלים.

נראה שכמו נתניהו, גם עבאס מוטרד בראש ובראשונה מהקהל הביתי שימתין לו ברמאללה ובשכם עם שובו מהדיונים בניו-יורק. עיניו נשואות אל הזירה הפוליטית הפנימית - ולכן הוא מעדיף להציג לציבור הפלסטיני מראית עין של עשייה מדינית ועמה הישג סמלי. ואילו נתניהו בחר לבלות את השעות שלפני טיסתו לעצרת במפגש עם חברי סיעת הליכוד בכנסת, להם הסביר כי הוא עומד להציג בפני העולם את "האמת". האם כל זה לא היה נחסך ממנו אילו הסכים לדרישה של ממשל אובמה להאריך בחודשים ספורים את הקפאת הבנייה בהתנחלויות?

גם כשתסתיים הדרמה במרכז האו"ם, מבט אל החודשים הבאים אינו מבשר טובות. הפערים בעמדות הצדדים נותרו בעינם והנכונות לגמישות שמציגים נתניהו ועבאס מינימלית, בעוד אובמה נכנס לשנת בחירות ובישראל כבר מדברים על אפשרות של הקדמת הבחירות לכנסת.

לעבאס אין כוונה לסגת מדרישתו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות כתנאי לחידוש המו"מ. נתניהו חישק עצמו בסירוב לדרישה, ממש כפי שעבאס מסונדל בתביעה להקפאה. הסטטוס קוו שביר. סיכוייו לשרוד לאורך זמן בלא תהליך מדיני, בלי לגלוש לאלימות, אינם נראים מלבבים. אם יתברר שהיו"ר, חרף האהדה העולמית הניכרת, חוזר בידיים ריקות מניו-יורק, ייתכן שבכל זאת נזרעו כאן זרעי האינתיפאדה השלישית, גם אם ההתפרצות תתמהמה במקצת.

בין משתתפי העצרת בכיכר מנארה ברמאללה שלשום התהלך פלסטיני מבוגר שהתחפש לערפאת, לבוש במדי צבא וחבוש כאפייה דומה לזו של "אבו-עמאר". האם ערפאת היה מתמודד עם אתגר דומה בצורה טובה יותר מאבו מאזן? ספק רב. ערפאת עקב אחר רחשי דעת הקהל ופעל לפיהם, גם אם משמעות הדבר היתה עימות אלים. מכאן גם הקושי להבין את הביקורת הבוטה שהפנו באחרונה בכירים ישראלים כלפי אבו מאזן. מדובר בכל זאת במנהיג פלסטיני, שמצהיר שוב ושוב כי הוא מתנגד לאלימות ובינתיים יש כיסוי להבטחותיו. לנתניהו וליברמן זה כנראה לא מספיק.

כיתת כוננות

בשבועות האחרונים, סימנו הפלסטינים את המתנחלים כמטרה מרכזית למהלכיהם. יש לכך רקע מדיני: הכרה בינלאומית ברשות, אפילו כמדינה שאינה חברה באו"ם, תשנה את מעמדן החוקי של ההתנחלויות ותאפשר לרשות לרכז מאמץ דיפלומטי ומשפטי נגדן. אבל ביסוד יחסם של הפלסטינים להתנחלויות עומדת גם דאגה אמיתית, לנוכח העלייה במעשי טרור יהודי ("תג מחיר").

בשבועות האחרונים החטיבה היהודית בשב"כ עובדת סביב השעון במעקב אחר אנשי ימין קיצוני, שלווה כנראה גם בפריצת דרך במצוד אחר חבורת "תג מחיר", שמרכזה ביצהר ובעמק שילה. אולם בצה"ל מזהירים כי התיאום הביטחוני עם מנגנוני הרשות יעמוד בסכנה, אם יהיו עוד מתקפות של מתנחלים על פלסטינים.

כמעט באותו עניין, בצבא מודאגים מתפקודן של חלק מכיתות הכוננות בהתנחלויות, במקרה של הסלמה מקומית. בשבועות האחרונים נמנע צה"ל מלאפשר תיעוד מצולם של הכנותיו לעימות אפשרי. למתנחלים לא היתה בעיה כזאת וערוצי הטלוויזיה צילמו בהתלהבות אימון של כיתת הכוננות בקרית-ארבע, שכלל פיזור הפגנה פלסטינית. אפילו מהשידורים הללו אפשר היה לזהות את לב הבעיה: חברי כיתות הכוננות מגלים יחס חשדני לעצם הרעיון של הפגנה פלסטינית לא אלימה. מבחינתם, המחשבה על כך הגיונית בערך כמו שלג באוגוסט (או בספטמבר).

הנה תרחיש אפשרי: כוח צה"ל מאחר להגיע ליישוב מבודד, שאליו צועדת תהלוכה פלסטינית - וכיתת הכוננות עלולה להתנהג באופן שונה מהנחיות הפתיחה באש המרוסנות של צה"ל, מתוך חשש שהמפגינים יחדרו לתחומי ההתנחלות, שלא בהכרח יהיו מגודרים. בחלק מהגזרות הודיעו קב"טים במפורש למפקדי החטיבות שהם רואים עצמם משוחררים מכללי צה"ל. שום פלסטיני לא ייכנס ליישובינו, אמרו. יש מפקדים שסבורים שצה"ל היה צריך לנקוט צעד חריג, ובעל משמעויות פוליטיות נרחבות, ולהחרים לפחות מחלק מכיתות הכוננות את נשקן. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו