בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין פרישטינה לפלסטינה

מלחמות, פליטים, סכסוכי גבולות, מאבק על הכרה בינלאומית ויחס יוצא דופן ליהודים ולישראל. מסע במדינה צעירה עם רוב מוסלמי, שישראל אינה מכירה בה

3תגובות

זה נשמע מוכר: מדינה קטנה וצעירה, שנאבקה בהצלחה על עצמאותה אך שרויה מאז בעימות בלתי פוסק עם כמה משכנותיה ובסכסוכים על גבולות ועל זכויות מיעוטים, וחותרת להכרה בינלאומית רחבה יותר. בקוסובו, המדינה הצעירה ביותר באירופה, אפשר למצוא מרכיבים דומים לאלה שמלווים את ישראל מאז היווסדה. במפתיע, גם בקוסובו וגם באויבת הגדולה שלה מצפון, סרביה, רואים בישראל בעלת ברית, לפחות רעיונית. במאבקם לעצמאות מוצאים הקוסובורים דמיון למאבק הישראלי לעצמאות ואילו הסרבים חיים בתחושה הכה ישראלית של "העולם כולו נגדנו".

ישראל, בינתיים לפחות, בוחרת בצד הסרבי: היא אינה מכירה בעצמאותה של קוסובו, אין לה כאן כל נציגות רשמית והסחר שלה עם המדינה הוא אפסי. אלא שלמרות כל אלו לא שמעתי במדינה הזאת, ש-90 אחוז מתושביה מוסלמים דוברי אלבנית, מילה רעה על הישראלים (או מילה טובה על הפלסטינים). מתברר שיש כאן, באזור הפרובלמטי הזה של אירופה, כמה וכמה אוהדים של ישראל, כאלה שמנסים לקדם שיתוף פעולה בין מדינתי, אנשים שהשקיעו ממרצם ומכספם כדי לשקם בתי קברות יהודיים מוזנחים ואפילו כמה ישראלים שבחרו לחיות ולעבוד דווקא כאן. זהו סיפורם.

מאה פליטים וגעגוע

"הייתי צריך להישאר בישראל וללכת לצבא", אומר פתאום פאטוס מיפטארי, בן 28, מיד לאחר שיוראי ליברמן גומר לצלם אותו על רקע הסורגים, עם כתובות הקעקע וגור הפיטבול החדש שלו. "אולי זה היה מסדר לי קצת את הראש", הוא מסביר.

יוראי ליברמן

כבר יומיים שאנחנו מסתובבים יחד איתו, נוסעים ברחבי קוסובו, הוא מסייע לנו בתרגום ואנחנו שומעים על להקת הרוק הכבד שהוא מנהל, על עבודתו כקניין באחד מארגוני הסיוע הפועלים כאן, על החיים הלא פשוטים, אבל יותר מהכל על היחס החם, הבלתי מותנה והמתגעגע שלו לישראל, המדינה שאירחה אותו ואת משפחתו לפני יותר מעשור.

השנה היתה 99', המלחמה בין סרביה לבין קוסובו, שבעיניה נחשבת מחוז בדלני, היתה בעיצומה וכוחות נאט"ו החלו לתקוף את סרביה. "כשהתחילה המלחמה עברו אנשי המשטרה הסרבית בית אחר בית ואמרו 'או שאתה יוצא החוצה או שאתה מת'", נזכר מיפטארי.

איך בחרו את מי לגרש?

"הם לא בחרו. המון אנשים עזבו, אחדים גורשו, אחרים פשוט נורו במקום. אשתו של דוד שלי, שנהרג בסרייבו (בירת בוסניה שהיתה נתונה תחת מצור סרבי כשלוש שנים) אמרה לנו, 'תברחו עכשיו, אחרת כשתחפשו דרך לברוח לא תמצאו כזאת ותיתקעו'. אז אנחנו עזבנו מוקדם יחסית ויום אחרי שעזבנו המשטרה הגיעה לבניין שלנו".

משפחת מיפטארי, זוג הורים, שלוש בנותיהם ופאטוס, הגיעה לגבול מקדוניה. "היינו שם שלושה-ארבעה ימים. אני זוכר שהיה גשם ובוץ. אז באו אוטובוסים, חלק מהאנשים נשלחו לאלבניה אבל אנחנו נשלחנו למקדוניה. בהתחלה שהינו בבית של מישהו, אבל מהר מאוד עברנו למחנה פליטים ליד סקופיה".

בישראל לא כולם התרגשו ממה שהתרחש בבלקן. אריאל שרון, אז שר החוץ, יצא נגד תגובת המערב והזהיר שקוסובו עשויה להפוך "למוקד טרור איסלאמי קיצוני שייצור אי-שקט באירופה". בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, נאלץ לפרסם הודעת הבהרה שלפיה ביטא שר החוץ שלו את דעתו הפרטית בלבד. בזמנו פירסם כתב "הארץ" עוזי בנזימן ש"ברגע שהחלו להישמע הקולות הראשונים, בעיתונות ובמערכת הפוליטית, שקראו לממשלה להיחלץ לעזרת הפליטים האומללים מקוסובו, הבין נתניהו שעליו להקדים תרופה למכה ולהפגין נכונות להושטת סיוע רחב לב, לפני שהטענות על אדישות ישראלית לנוכח סבל האלבנים המגורשים יצברו תאוצה".

תחילה נשלחו למחנות הפליטים מקוסובו ציוד ואנשי סיוע ובהמשך הוחלט לקלוט בישראל כמאה פליטים. לפי בנזימן, ההחלטה על קבלתם התקבלה תוך מתן תשומת לב רבה לתועלת ההסברתית שתצמח לישראל מסיוע לפליטים מוסלמים.

"את המחנה שבו היינו ניהלו כל מיני ארגונים בינלאומיים ואחרי בערך שבוע ראיתי את 'האוהל הישראלי'", מספר מיפטארי. "האנשים שם שיחקו עם ילדים, אז נכנסתי ושאלתי 'אני יכול לעזור?' הם ענו לי 'אנחנו לא יכולים לשלם לך', אז צחקתי, כי בשביל מה הייתי צריך כסף שם".

הוא התנדב שם במשך כמה ימים, הוא מספר. "הם ראו שאני מסתדר עם הילדים ופשוט שאלו אותי אם אני רוצה לנסוע לישראל. אמרתי 'ברור!' הם שאלו כמה אנחנו במשפחה והיינו שישה. הם אמרו שזה טוב, כי הם לא לוקחים משפחות עם פחות מארבעה אנשים. הלכנו ביחד לאוהל והם ראיינו ואישרו אותנו. תוך כמה ימים נסענו לסקופיה, שם עלינו על המטוס לבן גוריון ואז פגשתי את בנימין נתניהו ולחצתי את היד שלו".

הפליטים הגיעו ארצה במועד סמלי - ערב יום השואה - והסיקור התקשורתי של בואם היה נרחב. באחד הטקסים אמר נתניהו כי למרות שאי אפשר להשוות בין השואה למתרחש בקוסובו, אי אפשר גם לעמוד מנגד כאשר רבבות אנשים מגורשים מבתיהם: "כיהודים, המראה הזה מצמרר אותנו יותר מכל עם אחר, כיהודים יש לנו אחריות מיוחדת לזכור, להבין ולפעול".

מבחינת מיפטארי, חמשת החודשים שבהם שהו בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב היו מעין חופשה. הילדים נדרשו להשתתף בשיעורים, אבל הוא גם עבד וטייל. "ביום השני שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד. אמרתי שכן ואמרו לי 'טוב, מחר אנחנו הולכים לשתול ענבים'. צחקתי, 'כאן במדבר? לכל בדיחה יש גבול'. קמתי בחמש בבוקר, הלכתי לטרקטור והם רצו להתחיל לשתול. היה שם רק מדבר וכששאלתי אם נראה להם שמשהו יגדל פה, הם לקחו אותי כמה מאות מטרים משם למקומות שבהם כבר גדלים גפנים", הוא מספר בהערצה בלתי מוסתרת.

בימי שישי, אומר מיפטארי, היו באים אוטובוסים ולוקחים אותם לרהט, כדי שיוכלו להתפלל. הוא, אפיקורוס מוחלט, לא ממש מצא מה לעשות שם. זמן קצר לאחר סיום המלחמה החלו הפליטים לשוב לקוסובו. לדבריו, הוצע לו להישאר בישראל אך הוא חזר לביתו יחד עם משפחתו ולא ביקר בארץ מאז.

אתה מתגעגע?

"מאוד. יש לי חבר בוסני שגר בישראל ואני כל הזמן אומר לו שאני ממש רוצה לחזור".

ארגון הסולידריות

דגל ישראל לצד דגלי אלבניה וארצות הברית, מפת ארץ ישראל לצד מגילת העצמאות, תמונות מפגישות עם רבנים לצד קלסר שבו תיעוד טקס מקומי לזכר יום השואה - לא בדיוק מה שמבקר ישראלי מצפה למצוא במשרד פשוט הממוקם בקומתו השנייה של בית דירות שחזיתו מתפוררת בלב פרישטינה.

הנוכחים - רוז'די שקודרה, נשיא "הארגון לסולידריות יהודית-אלבנית", עוזרו הנאמן פלורי גאשי ושתי מזכירות - נרגשים לארח את העיתונאים מישראל. ארגון הסולידריות, שמונה כיום יותר ממאה חברים, הוקם בסוף אפריל 2008, חודשיים לאחר הכרזת העצמאות של קוסובו. החברים, בהם שגרירים, רופאים, ארכיטקטים, כלכלנים ועוד, מחולקים לוועדות העוסקות בתחומים שונים (עסקים, חינוך, תרבות וכו') ונפגשים עם נציגי ממשל מקומיים וזרים כשמטרתם העיקרית חיזוק הקשר היהודי והישראלי לקוסובו ושימור אתרים יהודיים במדינה.

"עומדים לפנינו אתגרים כדי לשמר את המורשת היהודית כאן", אומר שקודרה. "בעבר היו כאן שלושה בתי כנסת וכרגע אין אפילו אחד שמתפקד. אנחנו רוצים לבנות מרכז תרבות יהודי ולחדש את הפעילות של אחד מבתי הכנסת".

רבים ממאות היהודים שהתגוררו כאן עד מלחמת העולם השנייה נספו בשואה וככל הידוע, כיום לא מתגוררים יהודים בקוסובו. גאשי מוביל אותנו לבית קברות יהודי, הנמצא בפאתי פרישטינה. ארגון הסולידריות יזם שיפוץ של בית הקברות, אך אנשי האוניברסיטה האמריקאית בעיר הקדימו אותם. כוונותיהם היו טובות, אך גאשי אינו מרוצה מתוצאות השיפוץ ואחרי סיור במקום קל להבין מדוע: כמה מלוחות האבן המסיביים המונחים על הקברים הוזזו ממקומם ומסביב לכל קבר נמרחה בצורה חובבנית שכבת טיח שעליה צויר ברישול מגן דוד.

זה אינו בית הקברות היהודי היחיד בעיר. יום קודם לכן, כשנהג המונית שהסיע אותנו שמע שאנחנו מישראל, הוא ביקש "להראות לנו משהו" והוביל אותנו לבית קברות מוזנח שרוב הקברים בו של נוצרים. יחד עמו קפצנו מעל הגדר, שירכנו דרכנו בין הקוצים והדרדרים ובינות להם התגלו גם כמה קברי יהודים, שבורים ומנותצים.

מאז הוקם ארגון הסולידריות יזמו אנשיו - מלבד התוכנית שהתייתרה לשיפוץ בית הקברות - אירוע לרגל יום העצמאות ה-60 של ישראל, ציינו את ראש השנה, ערכו את הטקס הראשון שהתקיים אי פעם בקוסובו לזכר הנספים בשואה, הפיצו ספר שעוסק בקשרי היהודים ואלבניה, והם מקדמים חילופי סטודנטים בין אוניברסיטת פרישטינה לאוניברסיטאות בישראל, בינתיים בלי הצלחה ראויה לציון.

שקודרה, רואה חשבון בן 50, נולד במזרח קוסובו בכפר שלדבריו "נראה כמו קיבוץ". בישראל הוא ביקר רק פעם, לפני שמונה שנים, לפרק זמן קצר, אבל את שורשי הקשר שלו לארץ וליהדות צריך לחפש בשנות ה-80, שבהן מעמדה וזכויותיה של קוסובו - אז מחוז אוטונומי בסרביה, שהיתה עדיין חלק מיוגוסלביה - החלו להידרדר. שקודרה, שהיה סטודנט, יצא יחד עם חבריו להפגין נגד השלטון המרכזי, נעצר ונכלא לשבע שנים. ניכר בו שקשה לו לדבר על הזמנים ההם, למרות שהוא אומר שזאת היתה "תקופה של תקווה והתלהבות".

בכלא קרא שקודרה את הספר "אקסודוס" של ליאון יוריס, המתאר את מאבק היהודים לעלייה ארצה. הספר הותיר בו רושם עז והוא מצא דמיון בין המאבק להקמת ישראל למצבה של קוסובו. תחושת ההזדהות עם היהודים הפכה להכרת תודה שנים אחר כך, כשארצות הברית תמכה בעצמאותה של קוסובו, כיוון שלדבריו "ליהודי אמריקה היה חלק מרכזי בהחלטה הזאת".

אפשר להיות ציניים ביחס למניעים ולהישגים של הארגון, אבל קשה להישאר אדישים למאמץ שהקבוצה הזאת משקיעה. אלא שישראל הרשמית אינה יוצאת מגדרה כדי לאמץ את מקור האהבה הבלתי צפוי הזה. לטקס יום השואה שיזמו, למשל, הזמינו אנשי הארגון את נציגי שגרירות ישראל בבלגרד. שקודרה מתייחס לתגובתם בסלחנות: הם אמנם לא באו, הוא אומר, אבל שלחו מכתב שהוקרא בטקס.

בסוף יוני השנה יצא שר החוץ אביגדור ליברמן לביקור נדיר באלבניה. שקודרה נסע יותר מארבע שעות לבירת המדינה השכנה כדי ללחוץ את ידו של השר ולהעניק לו מתנה - מפה של קוסובו העשויה מאבנים מקומיות ולצדה לוגו הארגון שהוא עומד בראשו. הוא חזר לפרישטינה עם המתנה ובלי לפגוש את ליברמן.

"אנחנו לא מבינים מה בדיוק קרה, אבל זה בוטל. אני עשיתי את המיטב כדי להיות במקום ובזמן שנקבעו", הוא אומר ומיד מעיר שהוא מקבל את זה בהבנה. "יותר חשוב שנוכל לקדם את שיתוף הפעולה בין האנשים", הוא אומר. גם העובדה שישראל אינה מכירה בקוסובו לא מאכזבת אותו. "זה עניין פוליטי", הוא אומר, "ואני מבין לחלוטין את המצב של ישראל".

הפטריוט החדש

הקיץ בפרישטינה מאובק. השמש קופחת ומיזוג אוויר הוא עדיין בגדר מותרות בבתי עסק רבים. מצד שני, המוניות זולות מאוד, ובשני יורו אפשר לנסוע כמעט מכל מקום בעיר אל המרכז, להיכנס לאחד משלושת בתי הקפה של רשת "אמילי" ובעד שני יורו נוספים לשתות קפה הפוך אמיתי עם סנדוויץ' או קרואסון ולהרגיש קצת כמו בבירה אירופית מתוקנת, או לפחות בתל אביב.

באחד הסניפים, לא הרחק מהבניין שבו שוכנים משרדי הממשלה, אנחנו נפגשים עם ניסים בן חמו, בן 30, הבעלים והמנהל הישראלי של הרשת הזאת, שמעסיקה כיום יותר מ-40 עובדים, בהם עוד שני ישראלים שעובדים עמו. בן חמו, יליד באר שבע, יושב עם בת זוגו המקומית, הלומדת ארכיטקטורה באיטליה, וביחד הם מחליטים על פרטי העיצוב של הביסטרו-בר החדש שהוא בונה עכשיו, ושפתיחתו מתוכננת בקרוב. הכל כמובן בתנאי שהפקחית העירונית - שלא עושה לו חיים קלים ומתקשרת אליו תוך כדי הראיון - תאשר את התוכניות שלו.

לפרישטינה הוא הגיע לפני חמש שנים וחצי בעקבות ישראלי אחר, שחר כספי, שעבד במכרה הניקל של "קבוצת בני שטיינמץ", הנמצא כמה עשרות קילומטרים מהבירה. "אני וכספי מכירים כבר יותר מעשור", הוא אומר. "שירתנו יחד חלק מהתקופה שלנו בצבא, כקצינים ביחידת שלד"ג. אני השתחררתי קצת אחריו והוא היה פה ועבד במכרה. כנראה היה לו מאוד משעמם פה ויום אחד הוא הרים אלי טלפון", הוא צוחק. "הוא אמר שהוא מכיר שני חבר'ה מקומיים שמאוד מעורים בחברה הצעירה כאן ומעוניינים לפתוח בית קפה. באותה תקופה הסטנדרטים פה היו אחרים לגמרי. כל בתי הקפה שאתה רואה עכשיו הם מהשנה-שנתיים האחרונות. אף פעם לפני כן לא שמעתי על קוסובו, רק קצת על המלחמה, אז זה נשמע לי מאוד מעניין ומאתגר. פחות הקטע העסקי ויותר החוויה, המקום השונה".

כשברקע עוברות בחורות במיני ונעלי עקב הוא מספר ש"תמיד כשאנשים שואלים אותי על בואי אני נזכר בחבר שלי שהיה נכנס לעזה כל שני וחמישי לעשות מעצרים, אבל כששמע שאני נוסע לקוסובו הוא שאל אותי אם זה לא מסוכן מדי. ידעתי שאני בא למקום שבו 90 אחוז מוסלמים, אבל הגעתי בקיץ ולא ראיתי אשה מכוסה אחת. נחתתי פה וחשבתי שמיד יבינו שאני זר, שאני הולך לראות טנקים ובניינים הרוסים וחיילים ברחובות. לא היה כלום. התהלכתי בשווקים, הכל היה שוקק חיים, ועלי חשבו כנראה שאני יותר אלבני מאלבני. נכון שלפעמים אתה מרגיש שיש פה אי ודאות, אבל מצד שני החיים מתקיימים".

מצד שלישי, אפילו בשיחה האופטימית עם בן חמו עולים הדי המלחמה ההיא. זה קורה כשאנחנו מדברים על בת זוגו. "כשהיתה השריפה בכרמל הסתכלנו על התמונות שיוראי צילם", הוא אומר. "ראינו את הבתים השרופים והצלחות שנשארו על השולחן ופתאום אני רואה אותה בוכה. זה החזיר אותה לשם. היא היתה פליטה במקדוניה ואז, בגלל האנגלית שלה, גייסו אותה כמתורגמנית. כשהיא חזרה לכאן זה היה המצב שבו היא מצאה את הבית שלה. היא לא מדברת על זה הרבה אבל היא חוותה הרבה דברים חזקים".

בכל אופן, זמן קצר לאחר בואו פתח בן חמו את בית הקפה הראשון ביחד עם השותפים המקומיים. זה היה המקום הראשון בעיר שבו ההגשה היתה עצמית ואחד המעטים שהגישו גם אוכל ולא רק קפה. "השותפים באמת היו חבר'ה מוכרים והקפה היה די להיט", הוא מעיד. "אנשים באו בבוקר ושתו קפה, חזרו לארוחת צהריים, הלכו הביתה, החליפו בגדים ובאו בערב לשתות בירה".

אחרי שמונה חודשים הבינו בן חמו וכספי שקיים כאן פוטנציאל לעסקים נרחבים יותר. כספי עזב את המכרה ובן חמו פירק את השותפות עם המקומיים. "התחלנו לפתח את העסק שלנו", הוא אומר. "הרעיון הראשון היה מה שבעצם הגענו אליו עכשיו - רשת של בתי קפה עם סטנדרט מסוים שאפשר לפתח למדינות אחרות באזור".

תחילה פתחו השניים מאפייה שגם סיפקה דברי מאפה לשלושת בתי הקפה שפתחו עם הזמן. במקביל פתחו ביסטרו-בר יוקרתי שמרבית לקוחותיו היו זרים. הביסטרו ההוא נסגר לפני כחצי שנה ובקרוב ייפתח מקום דומה. בן חמו מסביר שהמקום החדש יהיה נגיש יותר במחיריו לתושבים המקומיים, כיוון שמספר הזרים בקוסובו מצטמצם ואי אפשר לבנות עליהם עסק.

שאלה ישראלית מאוד: עושים כאן כסף?

"כן, יש פה נתונים בסיסיים טובים והעלות כאן היא נמוכה, אבל כמובן שצריך לדעת לנהל. בביסטרו היינו מביאים חומרים מהארץ וממקומות אחרים ולאט לאט הבנו שזה פשוט עולה יותר ומסבך את העניינים. היום אנחנו משתמשים רק בחומרים מקומיים. היום בבתי קפה מחיר מכירה ממוצע הוא שניים, שניים וחצי יורו ללקוח ובבית הקפה הגדול עוברים בממוצע יותר מ-500 לקוחות ביום".

איך ההתייחסות אליך כאל ישראלי ויהודי?

"זה כל היופי, זו גישה מדהימה - אם אתה יהודי אז אתה איש עסקים טוב, ואם אתה מישראל אז אתם עצמאיים ומגינים על עצמכם. לזה הם שואפים. בכל השנים פה לא נתקלתי בבחור אחד שדיבר אלי בצורה לא נעימה. אף אחד לא דפק על דלתי ואמר לי 'אני שותף שלך'. אולי זה בגלל שאני ישראלי והם חושבים שאני מהמוסד - וזה גם בסדר", הוא מחייך. "הם לא ייצאו להפגין בעד הפלסטינים וזה גם לא מעניין אותם. הסתובבתי בעולם ולא הרגשתי בשום מקום יותר בבית מאשר כאן".

בן חמו כבר נהיה פטריוט של קוסובו. "עם כל הכבוד לעסקים, לא הייתי נשאר במקום שאני לא אוהב חמש שנים וחצי רק בגלל העסקים", הוא אומר. "זה בגלל ההרגשה הנהדרת שיש לי כאן. היום כשאני הולך בחו"ל ושואלים אותי מאיפה אני, אז אני אומר שאני מקוסובו".

מצפון תיפתח הרעה

מי שרוצה להבין עד כמה מסובך המצב בבלקן ואולי גם לקבל פרספקטיבה לגבי המתרחש בישראל, מוזמן לבקר בצפון קוסובו. האזור הזה הוא חלק בלתי נפרד מקוסובו, אבל האוכלוסייה כאן מעורבת: כפרים סרביים בתוך שטח קוסובורי - יש שיאמרו התנחלויות, אם כי תושביהם יושבים כאן מדורי דורות; עיר המחולקת על ידי נהר לשתי קהילות עוינות וכתובות קיר לאומניות על כל צעד ושעל. הסרבים שגרים כאן מקבלים את החשמל מסרביה, מצביעים בבחירות לפרלמנט בבלגרד, משתמשים בדינר הסרבי ולא מוכנים להרכיב לוחיות רישוי קוסובוריות על כלי הרכב שלהם. במרחק מאות מטרים מהם מונפים דגלי קוסובו ואלבניה ושוב צריך לחטט בארנק ולמצוא את היורו, המטבע הרשמי של המדינה. בתווך בין הקבוצות הללו מפטרלים כוחות שיטור בינלאומיים.

תחושת המתח התמידי אינה מנותקת מהמציאות. ימים ספורים אחרי שביקרנו בעיר המחולקת מיטרוביצה ובכפרים באזור, שוב התלקח האזור הנפיץ ביותר בבלקן: כוחות משטרה קוסובוריים השתלטו על נקודות משטרה סרביות בתקרית שבה נהרג שוטר קוסובורי. בתגובה שרפו סרבים עמדות גבול בין המדינות. מאז ובינתיים - והדגש כאן הוא על הזמניות - הרוחות נרגעו.

אילן כהן עובד כאן בתפקיד בכיר בשירות Eulex, הארגון המרכזי של האיחוד האירופי הפועל בקוסובו. נציגי הארגון יושבים במוסדות שונים - החל במשטרה ובמערכת בתי המשפט וכלה במכס - מפקחים על המתרחש ומתערבים כשצריך. "זו מדינה עצמאית ואנחנו כאן כדי לעזור להם לנהל את מוסדות המדינה לפי סטנדרטים אירופיים", אומר כהן, בן 36, שהגיע לכאן מירושלים בדצמבר האחרון לשליחות של שנה, יחד עם אשתו אבישג רודיך והתינוקת הטרייה שלהם, נעמי. זוהי הפעם השנייה שכהן, יליד הולנד שמשפחתו עלתה לישראל, משרת בקוסובו. בשנת 2000 הוא שהה כאן כשנתיים מטעם האו"ם.

"אני לא אוהב במיוחד את קוסובו כמקום לגור פה", אומר כהן בכנות בזמן הנסיעה עמו אל ביתו הקטן הנמצא בתוככי הכפר הסרבי זוצ'ן, "זה קצת החור של אירופה". התחושה הזאת קשורה אולי גם לעובדה שימים ספורים לפני בואנו לכאן נגנבה מכוניתם של בני הזוג, שהיתה בעלת לוחית רישוי זרה. אין לדעת אם זה היה פשע מקרי או מעשה מכוון שבא להביע הסתייגות מהנוכחות הזרה, אבל התחושה של הזוג לא נוחה. "יש כאלו שחושבים שגנבו לנו את הרכב כי אנחנו בינלאומיים", אומרת רודיך. "Eulex זה אולי לא השטן, אבל להיות כאן הולנדי או אמריקאי זה לא להיט. דווקא להיות ישראלי זה בסדר גמור".

בצומת המרכזי של הכפר מוצבים שוטרים איטלקים, על כל צרה שלא תבוא. לצדם ציור קיר ענק של רטקו מלאדיץ', פושע המלחמה הסרבי שאחראי לטבח המוסלמים בסרברניצה שבבוסניה ב-95', שנעצר בחודש מאי האחרון והוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג. לצד הציור כתובת - קללה עסיסית נגד ראש הממשלה הסרבי, שהסגיר את מלאדיץ' למערב. הרוח הלאומנית הזאת מחלחלת לדור הבא והילדים שעוברים לידנו צועקים בגאווה "רטקו! רטקו!" מול הציור נתלה פוסטר של גיבור לאומי מסוג אחר לגמרי, אלוף ווימבלדון האחרון, נובאק ג'וקוביץ', שנולד בכפר ואביו עדיין מתגורר כאן.

כשתיכננו את הביקור הסביר כהן שאם ניקח מונית מפרישטינה היא תוריד אותנו "לפני הגשר", כלומר בצד האלבני של מיטרוביצה. "מבחינת חופש התנועה המצב יותר טוב מאשר לפני עשר שנים, אבל בזמן האחרון היו כמה אירועים ורוב האלבנים מפחדים להגיע לצפון. זורקים עליהם אבנים, יש מהומות", הסביר. "זה קצת כמו בישראל. הרוב בממסד בישראל ויתר על מה שאנחנו קוראים 'ההתנחלויות המבודדות'. גם בבלגרד, שלא כמו הסרבים שגרים כאן, ויתרו על המובלעות הסרביות בקוסובו, אבל הם עדיין מנסים לשנות את קו הגבול למרות שהקהילה הבינלאומית לא מוכנה לכך".

רודיך מסבירה ש"הסרבים מרגישים כמו הישראלים, שאף אחד לא מבין אותם, לא מבין את המורכבות של המצב. יש הרבה שחושבים שמלאדיץ' הוא קורבן, שקוסובו היא סרבית, שצריך לעזור לאלבנים לעזוב".

מה את מסיקה ממה שמתרחש כאן?

"שאם אתה לא מכיר במצב הקיים ולא מוכן להתפשר, אתה מתעורר כשערש התרבות שלך נזל מבין האצבעות. אם סרביה היתה מתייחסת לקוסובו אחרת לפני יותר מעשר שנים ולא היתה אומרת 'קוסובו היא סרבית ותמיד תישאר כזאת', יש מצב שקוסובו עדיין היתה חלק מסרביה כמחוז אוטונומי כזה או אחר. אבל מדיניות בת היענה לא עשתה טוב לסרבים. כשאתה מאבד את הלגיטימיות הבינלאומית שלך אז גם כשאתה קורבן אף אחד לא מתייחס לזה ורואים אותך תמיד כמעוול".

אחרי שעות של סיור באזור התחושה היא שכדאי להקשיב למסקנות של כהן ורודיך ביחס לישראל. "יש כבר מדינות שמדברות על זה", הוא אומר, "שגם המצב בישראל יכול להוביל למעורבות בינלאומית".*

כרטיס ביקור

המדינה הצעירה ביותר באירופה

שם: הרפובליקה של קוסובו

ראש ממשלה: האשים תאצ'י.

היסטוריה קצרה: לאחר מלחמת העולם השנייה היתה קוסובו מחוז אוטונומי בסרביה, אחת הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה הקומוניסטית. בתחילת שנות ה-80 החלו תושבי קוסובו האלבנים לדרוש את שדרוג מעמדו של המחוז לרפובליקה, כשאר הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה. התנועה הלאומית הזאת דוכאה על ידי השלטונות. בתחילת שנות ה-90, אחרי התפרקות יוגוסלביה, פגע הממשל הסרבי במעמד האוטונומי של קוסובו ובשנים 98'-99' תקפו כוחות סרביים את קוסובו; קוסובורים רבים נהרגו, ומאות אלפים נמלטו במה שהוגדר במערב טיהור אתני. כדי לעצור זאת, תקפה נאט"ו ב-99' את הכוחות הסרביים עד לנסיגתם מקוסובו. מאז ועד להכרזת העצמאות של קוסובו, בפברואר 2008, ניהלו כוחות האו"ם את המדינה.

מעמד בינלאומי: יותר מ-70 מדינות, בכללן ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי (אך לא ישראל), הכירו בעצמאותה של קוסובו. עד כה הצליחה סרביה, בתמיכתה של רוסיה, למנוע מהמדינה הצעירה להתקבל כחברה באו"ם.

שטח: 10,887 קמ"ר - גובלת באלבניה, מקדוניה, מונטנגרו וסרביה.

אוכלוסייה: 1.8 מיליון בני אדם (על פי ההערכה המקובלת), מהם 92 אחוז ממוצא אלבני והשאר סרבים, צוענים, טורקים ומיעוטים אחרים. האלבנים הם ברובם מוסלמים ואילו הסרבים נוצרים אורתודוקסים.

שפות רשמיות: אלבנית וסרבית.

מטבע: יורו.

תמ"ג ממוצע לנפש: 2,985 דולר בשנה.

תעשייה: כריית מחצבים, חומרי בניין, מתכות, עור.

חקלאות: חיטה, תירס, תפוחי אדמה, פלפלים.

אבטלה: 40 אחוז.

תושבים מתחת לקו העוני: 30 אחוז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו