שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי ורטר
יוסי ורטר

ברק אובמה אינו הנשיא היחיד שחש תסכול מן הקיפאון המדיני, מצעדם החד-צדדי של הפלסטינים ומכך ששום דבר לא התקדם מאז העצרת הקודמת, ואם התקדם אז לאחור. לרגשותיו שותף גם הנשיא שמעון פרס. תסכוליו של פרס חובקי עולם ועתירי דמויות: הוא מתוסכל מבנימין נתניהו, שהפחד מאביגדור ליברמן ומנפילת ממשלתו משתק אותו; מידידיו הפלסטינים, שעקשנותם הוליכה אותם למפגש חסר תוחלת עם קיר השיש באו"ם; ומאובמה. גם מאובמה, שאימת יריביו הרפובליקאים ערב שנת הבחירות בארצות הברית השתלטה עליו והפכה אותו לפודל של ביבי.

בחודשים האחרונים פרס השקיע מאמצים בלתי נלאים בניסוח מתווה לכניסה למשא ומתן (להלן: "מתווה פרס"). פרטיו ידועים רק למתי מעט בצמרת המדינית. בשבוע שלפני פתיחת העצרת הוא תיפקד יותר כיועץ מדיני לראש הממשלה מאשר כנשיא מדינה. מלבד שיחות הטלפון עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואנשיו, הוא נפגש עם שליח הקוורטט, טוני בלייר, ועם הבחורים הטובים והשחוקים מוושינגטון, דניס רוס ודייוויד היל, וניסה למכור להם את מתווהו. כולם הסכימו שיש כאן פלטפורמה מצוינת לחידוש המו"מ. נו, אז הסכימו.

מתווה פרס לא נועד לסכל את כוונת הפלסטינים להכרה במדינה. זה גדול אפילו עליו. התוכנית היתה שאבו מאזן ונתניהו, בחסות אובמה, יודיעו על חידוש המו"מ מיד לאחר שאבו מאזן יגיש את הבקשה למזכ"ל האו"ם. הבקשה היתה עוברת לוועדה בסגנון מפא"י ההיסטורית ונקברת שם, בעוד המו"מ המדיני היה יוצא לדרך על פי הפרמטרים העלומים שניסח פרס.

עד לפני שבוע פרס עצמו היה על המזוודות, בדרך לאו"ם. נתניהו החזיק אותו עם תיק הרחצה ביד, ממש עד לרגע האחרון, ואז החליט, באקט הרואי, שרק מדינאי שהיה לוחם סיירת מסוגל לו, לצאת בעצמו לשדה הקרב הקרוי האומות המאוחדות, כדי לספוג את האש למען מדינת ישראל. ספק אם פרס התרשם מגבורתו של נתניהו, ששווקה באינטנסיביות על ידי ראש הממשלה ודובריו. מלכתחילה היה ברור שהמהלך הפלסטיני נדון לכישלון, כפי שהיה ברור שאובמה, שנאבק על קדנציה שנייה בתנאי פתיחה גרועים, לא יתעמר בנתניהו. בקיצור, אנשים ששוחחו עם פרס בשבוע החולף התרשמו שהוא חש שהיה חלק מספין. נו, אז הוא חש. הסאגה הזאת תרמה גם היא כמה גרמים למנת התסכול שהוא נאלץ לבלוע. פרס מתורגל ומנוסה. הוא בולע וממשיך הלאה, למתווה הבא. מלשכת הנשיא נמסר בתגובה כי פרס אינו כועס, אינו חש שעשו לו תרגיל וכי מלכתחילה היה ברור ללשכת הנשיא שנתניהו יחליט ברגע האחרון.

שלי יחימוביץ', אתמולצילום: בר און דניאל

ואם בהכחשות עסקינן, איך אפשר שלא להתייחס להכחשה יוצאת הדופן שהגיעה מניו-יורק בבוקר יום ד', בעקבות פרסום הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" שייחסה לשר החוץ, אביגדור ליברמן, כוונה לפרק את הממשלה אם נתניהו לא יגיב על הצעד הפלסטיני בצעדי ענישה חמורים וקיצוניים. בין הצעדים: ביטול הסכמי אוסלו, סיפוח גושי ההתיישבות והפסקת העברת כספי המסים לרשות הפלסטינית. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לבצע אף לא אחת מההמלצות הנ"ל, כי זה יוציא את ישראל סופית מקהילת העמים הנורמליים ומן הסתם יצית מלחמה באזור.

גם ליברמן לא באמת מחפש את זה. הוא פשוט רצה להראות לנתניהו מי הבוס ובחר בדרך הבדוקה והטובה: הדלפה - והכחשה. בדרך אירעה לו תקלה: בבוקר פרסום הידיעה התראיין סגנו, דני אילון, בתוכנית של ניב רסקין בגלי צה"ל. אילון התבקש לאשר את הסיפור. הוא אישר בחפץ לב, הוא הרי יודע את האמת. אילון פשוט לא היה מודע לכל פרטי התוכנית של ליברמן ונאלץ, נעבעך, לספוג נזיפה פומבית מהשר.

ההכחשה של ליברמן היתה מהירה ומיידית אבל באותה מידה גם חלקית. הוא טען שלא אמר את הדברים שיוחסו לו על ידי הכתב שמעון שיפר. עם זאת, הוא ציין שאינו מאיים, אלא עושה. מה ליברמן לא אמר? את המשפטים השגורים בפיו, משפטים שלמדנו להכיר ולחבב: שאין לו שום כוונה לפרוש ושהקואליציה הזאת תהיה הראשונה זה עשרים שנה שתוציא את ימיה, בלה-בלה-בלה. במקום המנטרה הזאת הוא ציין שהוא לא נדבק לכיסא ושיש לו קווים אדומים.

לפני שבוע סופר כאן על גורמים פוליטיים ששומעים לאחרונה מליברמן, בשיחות פרטיות, איומים מרומזים על כוונה, לכאורה, לפרק את הקואליציה במושב החורף הקרוב. מלשכת ליברמן נמסרה הכחשה. הסיפור ב"ידיעות אחרונות" הוסיף דלק למדורה. גם הוא, כאמור, הוכחש.

עם כל הכבוד להכחשות - ויש כבוד - מסתמן שינוי אסטרטגיה ברור אצל ליברמן. אם בעבר הערכנו שהוא יבקש להישאר שר חוץ עד להחלטה בשימוע בעניינו (במארס-אפריל 2012) ולנסות לחתור לעסקת טיעון, כרגע ההערכה הרווחת במסדרונות הפוליטיים היא שליברמן מעוניין בבחירות - רצוי על רקע מדיני-ביטחוני, שמשחק לטובת מפלגתו בקולות הימין - עוד לפני שיוחלט בעניינו. לכן הוא מתכוון לפרוש מהממשלה במושב החורף ולחולל בחירות באביב 2012. על פי הנוהג בישראל, מרגע שהוחלט על בחירות, כל ההחלטות המשפטיות הנוגעות לפוליטיקאים מוקפאות. ליברמן לא יתמודד על תקן של נאשם, אלא על תקן של קורבן, נרדף.

צילום: אי-פי

הבעיה שלו היא קדימה. הוא חושש שבמקרה שהוא פורש על עניין מדיני, סיעת האופוזיציה הראשית תיכנס לממשלה. הוא יישאר בחוץ, ללא בחירות, עם כתב אישום. לכן הוא ניסה לבדוק באחרונה אצל בכירים בקדימה מה הסיכוי שתרחיש כזה יתממש. הוא לא זכה לתשובה חד משמעית. גם הסיפור הזה, אגב, הוכחש על ידי לשכת שר החוץ.

בנעלי גולדה

ניצחונה של שלי יחימוביץ' הוא לא פחות ממאורע דרמטי. השדרנית, שנכנסה לפוליטיקה לפני שש שנים, הביסה בשני סיבובי בחירות שני ראשי מפלגה לשעבר ושר ותיק. היא עשתה זאת בקמפיין מבריק, ללא מפקדי ארגזים וללא קבלני קולות, כמעט. היא זכתה לרוח גבית אדירה מהמחאה החברתית, שבאה לה בדיוק בזמן. היא גייסה את תומכיה באינטרנט, ברחוב ובאמצעות תרומות מינימליות. היא שינתה את הכללים. היא יצרה זירה חדשה, לא מוכרת לוותיקי המפלגה ולעסקניה, שבה רק היא היתה מסוגלת לנצח. במובנים הללו היא חוללה רעידת אדמה במפלגת העבודה בפרט ובפוליטיקה בכלל. בחבורת הצעירים שהתקבצו סביבה והריצו אותה להנהגה היו אידיאליסטים במובן הישן. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נראו כמי שממתינים בתור לאודישן של "היפה והחנון". ההישג של יחימוביץ' הוא הדבר הכי קרוב לכיכר תחריר.

כמו קודמיה בעשור האחרון, מבחנה האמיתי של יחימוביץ' יתחיל לאחר שתתיישב על כס יו"ר המפלגה. כס שידע לא מעט כאב, השפלה, בדידות ובעיקר תוחלת חיים קצרה של יושביו. לא יהיה לה קל להשליט מרות על החברים. יצר ההתאבדות הקולקטיבי של העבודה, הפלגנות, הסכסכנות וחוסר הפרגון - כולם עדיין שם, חיים ובועטים. יחימוביץ' תזדקק להרבה מזל ולכישורים יוצאי דופן כדי לא להיבעט החוצה בהזדמנות הראשונה. כמו קודמיה, היא תגלה שהחלק הקל, הכיפי, הטיול בפארק, היה להיבחר.

בעשור החולף מפלגת העבודה היתה לסלע האדום הפוליטי למנהיגיה: איש ממנה חי עוד לא חזר. יותר מכל מסגרת פוליטית במדינה, העבודה היא גוף שמאכל את מנהיגיו. השלט שצריך לקבל את פניה של יחימוביץ' בבית המפלגה הוא: "ברוכים הבאים לגיהנום". בעשור המדובר, רק מנהיג אחד מבין השבעה שעמדו בראש העבודה זכה לתהילה ולתחייה מחדש: שמעון פרס. זה קרה לו רק לאחר שעזב את המפלגה, אחרי שהובס על ידי בן טיפוחיו שהפנה לו עורף, עמיר פרץ.

בשש השנים שלה בכנסת, שש שנים מוצלחות ופוריות, יחימוביץ' חוקקה 36 חוקים חברתיים. אבל בדרך היא לא הצליחה להסתדר עם אף אחד מחבריה לסיעה. עם כל הצער שבדבר - כולם שונאים אותה במידה כזאת או אחרת. היה לה שם רק חבר אחד, שלום שמחון, שפרש עם אהוד ברק בתחילת השנה. חוסר יכולתה לעבוד עבודת צוות, לשתף פעולה ולבטוח בקולגות שדורכים על אותה משבצת מפלגתית (היא תמיד העדיפה ליצור בריתות עם ח"כים מהימין), היא המכשול העיקרי, והמיידי, שעומד בפני יחימוביץ'. האם בגיל 51, עם האופי הזה שלה, היא תצליח להשתנות? ספק, אבל מי יודע. אולי נופתע. אולי גם היא תופתע מעצמה. בפרפראזה על אמירתו המיתולוגית של היחצ"ן רני רהב, "שלי רעה רעה רעה", יהיה על יחימוביץ' להראות שהיא טובה טובה טובה. היא גם תידרש להפנים שאינה עומדת מעל לביקורת, שאינה יודעת הכל, שיש לה פגמים כאלה ואחרים. היא האשה הראשונה בתפקיד יו"ר העבודה מאז גולדה מאיר בשנות ה-70.

צילום: אילן אסייג

ימים יגידו אם בחירתה מסמלת גם חילופי דורות במפלגת העבודה, אם דם חדש ייכנס ודם ישן ימצא את דרכו החוצה. ותיקי המפלגה, שנרתעים ממנה ושתמכו בעמיר פרץ, כבר אינם רואים בעבודה את ביתם הפוליטי. זוהי בשורה טובה לעבודה. שינוי ד-נ-א הוא דבר נחוץ בימים אלה, ימים של מחאה חברתית והפגנות ענק ברחובות הערים. יחימוביץ', יותר מכל אחד אחר, מסוגלת לעשות את זה. אבל היא לא תוכל לעשות זאת לבדה. היא תזדקק לשיתוף פעולה: קודם כל עם מחנהו של יצחק הרצוג. הוא אינו נמנה עם תוקעי הסכינים. הוא ידע לפרגן לה ולכישוריה, חרף הקמפיין הארסי והיעיל שניהלה נגדו בסיבוב הראשון של הבחירות. הרצוג יכול להיות הכוח המאחד, המפשר והמגשר, כמו גם הקול המדיני של המפלגה. מעין שר חוץ צללים.

והיא תזדקק, כמובן, למחנה של עמיר פרץ. ההישג שלו - 45% מכלל הבוחרים בסיבוב השני - גדול. האיש הגיח מתוך הריסות הקריירה שלו וממעמד של פוליטיקאי מנודה, שכמעט לא היה קיים בזירה מאז הודח לפני חמש שנים מתפקיד שר הביטחון ויו"ר העבודה, הצליח לברוא את עצמו מחדש. הוא הפסיד לבת טיפוחיו, שאותה נשא על גבו בבחירות של 2006. "צדק פיוטי", בוודאי מלמל לעצמו שמעון פרס.

פרץ הבטיח שיישאר במפלגה גם אם יפסיד. להבטחות הללו יש אורך חיי מדף מוגבל. הוא יכול לקחת את שלושת תומכיו, איתן כבל, ראלב מג'אדלה ודניאל בן סימון, ולהתפלג כדי לחבור לקדימה - כפי שתיכננו לעשות אחרי פרישת ברק וחבריו. הסיכוי שזה יקרה קלוש. פרץ הוא כבר סחורה פגומה. הוא הפסיד פעמיים, השבוע וב-2007. ייתכן שזו היתה ההתמודדות האחרונה שלו.

בתחילת מסע הבחירות הארוך לראשות העבודה, שהסתיים השבוע, היה זה כבל שאמר לפרץ: "ברור לך שאם אתה מפסיד, אתה כבר לא יכול ללכת לשום מקום. זהו, זה נגמר". שלשום אמר כבל, שזו דעתו גם כעת, שאין אופציה לפרישה. הוא סיכם את המרוץ של פרץ באמירה כואבת: "הדבר הכי קשה בקמפיין לא היה שלא תמכו בעמיר, אלא מי שלא תמך בו. זהו התיעוב העמוק כלפיו, שפגשתי במקומות כמו הקיבוצים. לא ראיתי דבר כזה".

היסטוריה מדינית

בקבלת הפנים שערך ראש הממשלה נתניהו לראש ממשלת צ'כיה, לפני כשבוע - בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני בעבודה - פגש שר הביטחון, אהוד ברק, את שר החינוך, גדעון סער, חברה הטוב של יחימוביץ'. ברק לא הסתיר את שביעות רצונו מההישג של מי שהיתה פעם בעלת ברית אמיצה שלו ומבאי ביתו הקבועים, חרף הסתייגותה הפומבית מאורח חייו. "שקלתי לקרוא לתמיכה בעמיר כדי להזיק לו", אמר ברק לסער, "אבל נזכרתי שיש לי עוד כמה אנשים שם והם היו עלולים לקחת אותי ברצינות".

ההומור המפורסם של ברק מתעלה על עצמו בכל פעם שהוא מדבר על מפלגתו לשעבר ועל מי שהוא מכנה "הענקים" או "הנפילים" (הרצוג, בן אליעזר, ברוורמן ושות'). ברק, כמו תאומו, נתניהו, רואה בבחירתה של יחימוביץ' בשורה טובה. היא נחשבת פוליטיקאית שמסוגלת לפגוע קשות בציפי לבני ובקדימה. קדימה נכשלה בניסיונה להפוך את המחאה החברתית לנכס אלקטורלי, וזה עוד לפני שיחימוביץ' נבחרה. בחירתה שמה קץ לתקוותה של קדימה לגזור קופון מן הדרישה לצדק חברתי.

הבחירה ביחימוביץ' גם עשויה להקשות מאוד על התוכניות הנרקמות בימים אלה, בחדרי חדרים, להקמת מפלגת מחאה. השבועות והחודשים הקרובים יוכיחו אם המחאה מצאה לה מפלגה ומנהיגה. הסקרים שניבאו ליחימוביץ' למעלה מ-20 מנדטים הם תוצר של מצב רוח ושל באז תקשורתי. אבל הם מצביעים גם על פוטנציאל שקיים אי שם.

הירידה בכוחה של קדימה החלה הרבה לפני שיחימוביץ' נבחרה. במדיניות נכונה, היא תוכל לעלות על הגל הזה ולקלוט את נוטשי קדימה. יחימוביץ' הבינה שציבור בוחריה מעוניין לשמוע ממנה גם אמירה מדינית, והיא השמיעה אותה בנאום הניצחון שנשאה בבית ברל, אור לאתמול. זה היה, אכן, שחר של יום חדש, רגע היסטורי: בפעם הראשונה בקריירה הפוליטית שלה, יחימוביץ' נשאה נאום שבו השמיעה את המלים "מדינה פלסטינית" ו"משא ומתן לשלום". היא עדיין לא אבא אבן, אבל זאת התחלה.

לאחר שמפלגת העבודה בחרה את המנהיגה שתוביל אותה בבחירות, שקרוב לוודאי ייערכו ב-2012, המבט מופנה אל קדימה. לבני תיאלץ בקרוב להתמודד נגד שאול מופז. בשיחות פרטיות הוא נשמע משוכנע ביכולתו לנצח אותה. הבחירה ביחימוביץ' מסייעת לו בעקיפין. לבני כבר אינה האשה היחידה העומדת בראש מפלגת מרכז. גם יחימוביץ' רואה בעצמה ראש מפלגת מרכז. גם היא תבקש להיות כתובת לנשים. ואם זהבה גלאון תיבחר בחודשים הקרובים לראשות מרצ, כפי שמסתמן, גם היא תצטרף לרשימה.

עד כמה שזה נשמע פשטני, הסקרים שיפורסמו בחודשים הקרובים יטו את הכף בקדימה. אם המגמה שהיינו עדים לה תימשך, קדימה תמשיך לאבד מנדטים והעבודה תתחזק, סיכוייה של לבני לגבור בשנית על מופז (לפני שלוש שנים היא ניצחה על חודו של קול) יתמעטו משמעותית. יחימוביץ' תיתן פייט רציני ללבני. למעשה, לראשונה מאז הוקמה, בנובמבר 2005, קדימה ניצבת לפני איום אסטרטגי על קיומה. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ