בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גיבורי ילדות | להתמכר לעמוד האש

לפני 30 שנה התמכר בני מר לפרקי הסדרה "עמוד האש", שעוררה בו גאווה להיות "דתי-לאומי". עכשיו צפה בה שנית, והופתע: גם הפלסטינים מוצגים בה בצורה מכובדת

13תגובות

אי אפשר כנראה לחזור לעבר, אבל אי אפשר גם לדעת מה מרגיש האדם הקרוב אלינו ביותר. אנחנו אסירי-עולם בעצמנו, בהווה, ובכל זאת אנחנו מנסים להשתחרר.

הניסיון שלי התחיל כשהייתי בן תשע וחצי. סבי מת בלילה, ובבוקר הובא לקבורה. הוחלט שאני קטן מכדי להשתתף בהלוויה ועלי לעלות לשכנה מלמעלה. לא הצטערתי במיוחד. סבא כבר היה חולה וזקן בא בימים, סבא במלוא מובן המילה: זקן לבן, מקל, מדבר יידיש. הקשר ביני, ילד ישראלי שלובש תחתוני סטיב אוסטין, לבין חייט קונפקציה יליד עיירה בפולין, היה מנותק. הוא היה איש טוב וישר, אבל זר כמעט כמו העולם של אתמול שמת יחד איתו, באותו בוקר תל-אביבי בחורף 1981.

לא חשבתי על כל הדברים האלה בבוקר ההוא, והיו לי קצת ייסורי מצפון על כך שבמקום ללכת להלוויה אצפה ב"עמוד האש". ומה עוד שבניגוד אלינו, לגברת ארווץ, השכנה מלמעלה, היתה כבר טלוויזיה צבעונית. וכך, בשעה שנכרה קבר המשפחה הראשון בארץ ישראל, צפיתי בפרק השביעי של הסדרה, "חשרת הסופה", הפרק שנפתח עם עליית הנאצים לשלטון ומלווה את העלייה החמישית בדרך לפלשתינה. ציפיתי לזה מאוד, כי כבר בפרקים הקודמים משכה הסדרה החדשה את תשומת לבי. סרטי הראינוע עוררו בי התרגשות כמעט כמו בקרב צופי הסרט הראשון של האחים לומייר, "רכבת מגיעה לתחנה". אבל בעוד שהרכבת שלהם דהרה קדימה, אל העתיד, אני התפעמתי מכך שהרכבת חוזרת לעבר ונכנסת שוב לתחנה העותמאנית בירושלים.

בפרק השביעי ההוא היתה התגלות. פתאום הופיעו צבעים בשחור-לבן: תל אביב של שנות השלושים. כיכר דיזנגוף הישנה והיפה קמה לתחייה ביום ההלוויה. לרגע אפשר היה לנגוע בעבר, לא רק לראותו, להרגישו בכל החושים. וכמו כל התמכרות, מאז ניסיתי לחזור אל הרגע המאושר הזה.

מובן שמרגע זה ואילך הפך "עמוד האש" גיבור נעורי. רציתי שכל שנייה בסדרה תהפוך לשעה, ובעצם שלא תיגמר אף פעם. זו לא היתה סדרת ההיסטוריה היחידה בטלוויזיה, אבל "ארץ מולדת" ניפצה במו ידיה את האשליה, מפני ששיתפה את הצופים הצעירים בנעשה מאחורי הקלעים. היו גם "מנהרת הזמן" ו"היה היה" המקסים, אבל זה לא היה שלנו.

צילום: מתוך האלבום "עמוד האש"

"על משקל ביטויו המפורסם של טל ברודי", כתב יוסף לפיד, אז מנכ"ל רשות השידור, "ניתן לומר כי 'עמוד האש' אכן 'העלה את הציונות על המפה'". בשנים ההן - שאחרי מלחמת יום כיפור, גוש אמונים, המהפך, וערב "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז - כבר היה צריך להחזיר את הציונות למפה, ולגייס ילדים ישראלים לתנועה הציונית. התגייסתי בשמחה. אם הדת היתה עמוד הענן בילדותי, הציונות היתה לעמוד האש, וכך יכולתי להדגיש בגאווה את המקף המחבר שבתואר "דתי-לאומי".

אחרי שגולדה מאיר, מנחם בגין, יגאל ידין וכל השאר הצטלמו ל"עמוד האש", נהפכה הציונות לעבר, המבקש ללכת לפני המחנה לעתיד. רציתי שיהיה לי חלק בעבר הזה, אף על פי שסבי לא היה חלוץ. הפכתי חסיד של "עמוד האש": מרוב צער לא רציתי לראות את הפרק האחרון של הסדרה, אולי גם מפני שסירבתי להשלים עם הרעיון שהעבר ייגמר ויתחלף ב"תקומה". ב"שבוע הספר" שאחר כך הצלחתי לשכנע את הורי לקנות לי את הספר "בעקבות עמוד האש", שהוא הביוגרפיה של דברי ימי הסדרה עצמה. ומאחר שהתלהבותי לא הצטננה נכנעו הורי וקנו לי, בדמי חנוכה, את "אלבום עמוד האש" - אלבום צילומים ירוק ומפואר, כתר ארם צובא, מרשים יותר מספר הספרים.

ב"עמוד האש", כמו רוב גיבורי הנעורים, דעך עם השנים אבל לא כבה אף פעם לגמרי, גם אחרי שהדת התחלפה בלאום, ותחת הלאום באו דברים אחרים. העבר נשאר מושך, ומאז היה עלי להסביר מדוע, ולמה המשיכה לעבר אינה כניעה לנוסטלגיה מסוכנת. אפשר לטעון שלא צריך להסביר משיכה לעבר, כשם שאין טעם להסביר משיכות אחרות: יש מי שנמשכים ל"אי.טי" ויש ל"עמוד האש", והעולם זקוק לאלה ולאלה, לאנשי העבר ולאנשי העתיד. זה בוודאי נכון, אבל בוודאי מתחמק מסיבות סובייקטיביות, כמו הרגשתו של ילד שקיבל לידיו את מקל העבר במירוץ השליחים של הדורות. או הידיעה, שקודמת לה תחושה, שאין לך עתיד מלבד העבר, כמו האנו, הילד האחרון בשושלת של "בית בודנברוק" מאת תומאס מאן, שמתח קו סופי ומוחלט מתחת שמו בספר המשפחה.

כך, או אחרת, שלושים שנה אחרי "עמוד האש", ממש לא מזמן, הזדמן לי לפגוש שוב את גיבור נעורי. שכבתי חולה, הרחק מהבית, ומאחר שקראתי שכל פרקי הסדרה הועלו לרשת וממילא לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, החלטתי שהגיע הזמן לאזור עוז לצפייה חדשה. האם גם "עמוד האש" ייראה בעיני שונה בתכלית, כמו שאני השתניתי בשנים הללו?

ובכן הזדקנו, גיבור נעורי ואני. "עמוד האש" דהה. קשה להתחרות, במיוחד כשאתה קסטת וידיאו, בשחזורים הדיגיטליים ההיסטוריים של הבי-בי-סי. גם מעבר לאיכות הטכנית, ניכרות השנים בסדרה; היא עצמה נהפכה למיתוס שנופץ מאז פעמים רבות. ואף על פי כן, הסדרה היא מפעל מונומנטלי, ובה בעת גם תחילתה של "ההיסטוריה הקטנה". הנה למשל תיאודור הרצל מתואר מבעד לעיניה של משתתפת בקונגרס הציוני הראשון כ"בן של אמא", ולב טרוצקי מתואר באינטימיות על ידי המהפכנית מריה יופה, שנמצאה בבית אבות בהרצליה. זו עוד סגולה חשובה של הסדרה: "עמוד האש" נעשה ברגע האחרון שבו אפשר היה להנציח את הנפשות הפועלות של הסיפור הציוני. בן גוריון כבר מת, אבל גולדה ונחום גולדמן עוד היו בחיים.

"עמוד האש" מפתיע בעניין עקרוני: גיבורי הסדרה הם כמובן החלוצים הציונים בארץ ישראל, אבל גם האויבים - הפלסטינים - מוצגים בכבוד, ואפילו כצודקים. הסדרה מתארת את הולדת שתי התנועות הלאומיות ומנסה להבין אותן. "עמוד האש" אינו כמובן תעמולת בחירות לבל"ד, אבל הסדרה פתחה לפחות צוהר למבט אחר.

מי אם כן האויב האולטימטיבי של "עמוד האש"? אלה הם יהודי מזרח אירופה, שהעזו להשיב ריקם את קריאתו של חיים ויצמן ב-1920: "עם ישראל, אייכה?" ולא עלו לארץ. במזרח אירופה, נאמר בסדרה, "בערים ובעיירות של רוסיה הצארית, חיו היהודים בצפיפות ובעוני, ללא זכויות אזרח... הווי החיים תואר בספרים שנשאו שמות כמו 'ספר הקבצנים', 'עמק הבכא' וכיוצא באלה שמות שנתנו ביטוי קולע לשפל המדרגה שבו היו היהודים נתונים". באותה עת, צריך לזכור, כבר היו שמונה מיליון היהודים הללו בתהליך מודרניזציה מואץ, תחת משטרים חדשים שהבטיחו להם שוויון זכויות. הזלזול העקבי ביחס אליהם עומד בניגוד ליחסה של הסדרה לקהילות היהודים באמריקה או בגרמניה, ולכן נדמה שיש שמץ הבנה של יוצרי "עמוד האש" לקביעה הבאה: "העולם הרחב, שלא רצה לפתוח את שעריו ליהודים גרמנים, רצה עוד פחות ביהודים פולנים" (יש להודות שמצבם של יהודי עדות המזרח ב"עמוד האש" חמור עוד יותר; הם לא נחשבים אפילו אויבים ראויים).

צילום: מתוך האלבום "עמוד האש"

היהודי הישן, לפעמים אביו או אחיו של הציוני החדש, מוצג ב"עמוד האש" כמי שמביא עליו בעיוורונו את גורלו, להימחות מעל פני האדמה. פעם אחת, בסוף הפרק שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נזכרת בכל זאת הסדרה לקונן על יהודי פולין, "הקהילה התוססת, החיונית ואולי היהודית ביותר בעולם... בשנות השלושים היתה ליהודי פולין עדנה תרבותית בספרות, בעיתונות, בתיאטרון ואפילו הקולנוע היידישאי היה לשם דבר". למראה ילדים משחקים (תמונות מתוך סרט של התנועה הלא-ציונית "הבונד", שאינה מוזכרת ולו ברמז), נשמע "הקדיש" של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בביצוע הזמר השחור פול רובסון. אבל כל זה מגיע בסופו של דבר ללקח הבעייתי של הסדרה בפרט, ושל הציונות בכלל: "תשעה מתוך עשרה ילדים שנראו בסרטים אלה יישמדו משום שבשנת 1939 לא היתה בעולם מדינה שרצתה בהם".

בשאלת שלילת הגולה, אין ספק שהסדרה איחרה את זמנה. בספר "בעקבות עמוד האש" מספר יגאל לוסין, עורך הסדרה, על אשר בן טולילה, שערך את אחד הפרקים על השואה בסדרה: "הוא יליד טנג'יר, והיו לי הרבה ויכוחים איתו. הוא רצה להכניס את מורשת היידיש יותר ממה שאני הייתי מוכן. הוא בכלל אחד שיש לו עניין בשורשים".

ואולי באמת אין טעם לחפש שורשים ב"עמוד האש"? בדיעבד מתברר שאפילו בילדותי לא חיפשתי שם את יפי הבלורית והתואר, אלא את האנשים הקטנים, הגלותיים. רק עכשיו אני מבין מדוע דווקא שני קטעים ב"עמוד האש" נחרתו במיוחד בזיכרוני. בראשון תוארה עלייתו לתורה של הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, בבית הכנסת "החורבה", לאחר תשעה באב תר"פ (1920). כבר אז התרגשתי יחד עם אנשי היישוב הישן, העניים והמעונים, שרוח עברה בהם למשמע ההפטרה "נחמו נחמו עמי".

הקטע השני שנחקק בזיכרוני היה סיפורה של אשה, אחת היהודים הארצישראלים שנתקעו בוורשה ב-1939, וב-1942 הוחלפו בקבוצת טמפלרים. "קפיצת הדרך" שלה - מגטו ורשה לתל אביב, מן העבר האבוד אל ההווה - היתה בלתי אפשרית כמו הדרך שחיפשתי אל העבר, והיא מתמצתת את היחסים בין פה לשם. הנה דבריה של מינה פורטגנג, מילה במילה, כפי שהם מופיעים בסוף הפרק ה-12 של "עמוד האש":

"כשהלכתי ברחוב ראיתי תור גדול. עם בעלי הלכתי אז, וראיתי תור גדול. אז אני אומרת לבעלי: מה, גם פה עומדים בתור? בשביל מה? בשביל לחם? בשביל הפרפאולטס קראוט (כרוב רקוב)? בשביל מה עומדים פה? אז הוא אומר לי: לא, אל תתרגזי, זה עומדים אנשים פה לקולנוע. לקולנוע? יהודים לקולנוע? מה הם משוגעים? ברחתי שמה לתור כזה גדול ואני אמרתי: יהודים יהודים איזה אתם גועלים, איזה גועלים אתם, עומדים פה בתור ושמה את האמהות והאבות והאחיות והילדים שלכם הם כולם נשרפו ולא נשאר ממכם שום דבר ואתם עושים פה תור גדול ללכת לקולנוע. הסתכלו עלי כמו למשוגעת, אבל התור לא נשאר בכלל, בעוד כמה רגעים לא נשאר. אבל שמעתי איך הם אמרו: קום קום, זי איז א משוגענע (בוא, בוא, היא משוגעת)". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו