בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשנה הבאה

בחזרה ללבנון? האתגר הגדול של גנץ

הרמטכ"ל, שלפני שלושה עשורים פיקד על פלוגה במלחמה ההיא, עשוי לנצח על צבא שלם בדרך לעוד מערכה בארץ הארזים. תזכורת מאז, עם תובנות לעתיד

71תגובות

בקיץ 1971 בא לשגרירות האמריקאית בביירות יועץ מדיני חדש, רוברט אוקלי. לאחר כשבועיים הוזמן עם רעייתו פיליס, גם היא דיפלומטית, לביתו של חבר פרלמנט מארוני, במעלה ההר בין ביירות לעליי. שם ניתן להם שיעור מזורז בטירוף המתקרא לבנון - שיעור שאילו נלמד בישראל, אולי היתה נחסכת ההסתבכות האומללה שתחילתה לאחר עשור והמשכה עד עצם היום הזה.

"בנו ובתו של חבר הפרלמנט, שניהם בשנות ה-20 לחייהם, הוא בוגר משפטים בפאריס והיא בוגרת לימודי רפואה שם, הצטרפו אלינו לארוחה ובילינו ערב נהדר", סיפר אוקלי בזיכרונותיו. "דיברנו צרפתית והוגשו לנו אוכל ויין צרפתיים. לאחר הארוחה הצטרף אלינו הנשיא לשעבר כמיל שמעון, יחד עם אנשי מיליציית ‘הנמרים' שלו, כולם בחליפות מנומרות. הם התיישבו ונהנו לספר חוויות, איך שנה לפני כן השתמשו באותו בית לתכנן ולהציב מארב למסע הלוויה של פלסטינים, בדרכו לשוב מבקעת הלבנון לביירות. כמה מאות מטרים מהבית, בדרך ההררית, אילץ עיקול תלול את התנועה להאט כמעט עד כדי עצירה מוחלטת. המארונים שבארוחת הערב התרברבו איך הרגו 30 פלסטינים ופצעו 40. זה היה, בעיניהם, ערב פורה מאוד. אותי זה הימם. בדרך הביתה אמרתי לפיליס שקשה לי לתפוש איך המארחים שלנו כל כך תרבותיים - ובה בעת מתהדרים בהשתתפותם בטבח בני אנוש".

הרבה לפני סברה ושתילה היו אנשי המוסד, צה"ל וממשלת ישראל צריכים לדעת עם מי יש להם עסק. מלחמת לבנון, מ-1982 ואילך, היתה רצופה שקרים שהישראלים סיפרו לעצמם: על סיבותיה, על הגיונה (אשלייתם של מנחם בגין ואחרים שיש תועלת ב"מלחמת ברירה"), על מהלכיה, על נקודות הכניסה אליה (בתום שנה ביטחונית נוחה יחסית, שנהרגו בה עשרה ישראלים) והיציאה ממנה: שיחות חשאיות וישירות בין בכירים ישראלים וסורים, בכלל זה אריאל שרון וריפעת אסד, אחיו של חאפז, גילו כי ב-1983 היה אפשר להשיג הסדר ביטחוני סביר, לולא ההתעקשות על פינוי כוחות סוריה במקביל לצה"ל.

ב-6 ביוני 2012, כשיצוינו 30 שנה לתחילתה (בט"ו בסיוון תשמ"ב), יירשמו גם כאן, כמו בזירות אחרות, תולדותיה של החמצה גדולה. שמעון, שבקיץ 1958 הכניס לביירות נחתים אמריקאים ונשען בחשאי גם על אספקת נשק מישראל, היה כחלוף שני עשורים מי שפיתה את בגין לשנות מדיניות זהירה של סיוע לנוצרים בלבנון בנשק, באימונים ובייעוץ, אך לא במעורבות צבאית ישירה. בגין, בפשטנותו הסוגדת למחוות ריקות והאטומה לדקויות מזרח-תיכוניות, זנח את ספקנותם של יצחק רבין, שמעון פרס ואף שריו-הוא, משה דיין ועזר ויצמן, לטובת המשוואה "מוסלמים / פלסטינים - רעים; נוצרים - טובים".

פתאל מיכל

המחויבות שהעניק בגין לשמעון ברוחב לב עלתה בשנים הבאות בחיי מאות ישראלים ובהפיכת גזרה משנית בסכסוך ישראל-ערב לגבול פעיל של ישראל עם המשולש העיקש איראן-סוריה-חיזבאללה.

"מה יקרה", חקר שמעון את בגין בפגישתם בירושלים ב-1978, "אם חיל האוויר הסורי יתקוף אותנו?" בגין, בהבל-פה, שינה את המדיניות. "אם חיל האוויר הסורי יתקוף אתכם, נסייע לכם", הבטיח. כשההתחייבות בכיסו, יצא שמעון ל"חאפלה לכבודו בביתה של גברת רוזנבלום, קרובת משפחה של בכיר במוסד, שניהל את הקשרים עם הנוצרים בלבנון", כדברי אחד המשתתפים במפגש. כטוב לבו במאכל, במשתה ובמחויבות, המשיך שמעון לסיור לילי בעיר העתיקה וקינח בכותל המערבי.

ב-1981, כאשר המארונים הרחיבו את גזרת החיכוך שלהם עם הסורים להר סנין, גרמו בכך לשיגור מסוקים סוריים נגדם ותימרנו את ישראל להפיל אותם, בבחינת גביית השטר שעליו חתם בגין, מה שהעמיק את החדירה הסורית ללבנון באמצעות סוללות טילי קרקע-אוויר, שוב לא עמד שמעון במרכז. משפחת ג'מאייל, יריבתה של משפחת שמעון, ניצחה במאבק הפנימי. "הנמרים" הובסו; הפלנגות של ג'מאייל פשטו את עורם המנומר. בגין, שהשתוקק לתקוף את הסוללות הסוריות, נכנע לאילוצי מזג אוויר, ללחצים אמריקאיים ולשיקולי המבצע המתוכנן להשמדת הכור העיראקי, והמתין שנה נוספת.

סדר חדש

מלחמת לבנון לא באה לעולם כל עוד שר הביטחון ויצמן ושר החוץ דיין כיהנו בתפקידיהם. כדי לחולל אותה נדרש הרכב אחר, של בגין בראשות הממשלה; שרון כשר הביטחון; יצחק שמיר כשר החוץ - ורפאל איתן כרמטכ"ל, בשנתו החמישית.

אילו התקרר ויצמן בתחילת 1978 מההתרתחות הרגעית שגרמה לו לחזור בו מכוונתו להציע לממשלה למנות לרמטכ"ל את אלוף פיקוד הדרום הרצל שפיר ולהעדיף את רפול, שנדמה בעיניו לאיש ביצוע שתקן שיוציא לפועל את קו ויצמן, לא היה לבגין ולשרון שותף חיוני למזימת לבנון. תקדים זה חייב לעמוד לנגד עיני החושדים בבנימין נתניהו ובאהוד ברק, שהמניע לרצונם ביואב גלנט כרמטכ"ל, ולא בבני גנץ, היה דומה, עם איראן בתפקיד לבנון.

גנץ היה בקיץ 1982 קצין צעיר בצנחנים, חמש שנים בצבא, בוגר מבצע ליטני. כמפקד פלוגה שהצטיין בתפקידו והכל חזו לו עתידות, הוא נשלח להשתלמות של הכוחות המיוחדים האמריקאיים, עד אוגוסט 1982. כך החמיץ את החודשיים הראשונים של המלחמה, אבל למד לקח חשוב: התכנונים המרהיבים שהכיר, כולל איגוף עמוק והנחתת כוח מצפון לביירות, נגנזו לטובת דשדוש מפרך, בין השאר כדי לא להסגיר - לעולם ולמתנגדים מבית - את מטרתה האמיתית של היציאה למלחמה: סדר חדש בלבנון, בוודאי, אבל עם קצת רצון טוב ויצר רע מצד המועמד הישראלי לנשיאות, בשיר ג'מאייל, גם סדר חדש באזור, כי הפלסטינים יוברחו מלבנון, יגיעו לירדן, יהפכו את הממלכה ההאשמית, יקימו לעצמם מדינה וישלימו עם השליטה הישראלית בגדה המערבית.

טרף למיליציות

ממגוון התוכניות שקדמו למלחמה זכורות בעיקר שתיים, "אורנים קטן" ו"אורנים גדול", שנבדלו בריחוק צה"ל מגבול ישראל בקו הסיום. שתיהן שורטטו לפי ממד הרוחב של לבנון - הנהרות השונים שאליהם יגיע צה"ל ועליהם יכונן את קוויו. רק בתרחיש בלתי אפשרי, של כניעה פלסטינית וניתוק מגע סורי, היה סיכוי לתוכנית הקטנה. באופן מציאותי וצפוי, הקטנה הפכה במהרה לגדולה. על השולחן היו עוד שתי תוכניות, של ראש היחידה לביטחון לאומי, האלוף אברהם טמיר, ושל האלוף ברק, ראש אגף התכנון, שהועברה לשרון באמצעות טמיר.

תוכנית טמיר חיפשה את האורך במקום את הרוחב והוצע בה לפעול רק נגד אש"ף, ברצועת החוף שבין ראש הנקרה לביירות. תוכנית ברק היתה במידה רבה היפוכה של תוכנית טמיר: היא ראתה בפלישה ללבנון, לצורך התנגשות עם אש"ף, בזבוז הזדמנות להכריע את סוריה.

המפתח לכל ההזיות היה "הניצוץ" - הרעיון הדמיוני שג'מאייל ואנשיו ייצאו לקרב ולא רק לטבח. זה לא קרה בימים הראשונים של המלחמה, כמתוכנן, ולא עמד לקרות לאחר בחירתו של בשיר לנשיאות, כשפגש את בגין במתקן של רפא"ל בצפון ולימד אותו את עובדות החיים בלבנון: הוא רוצה להיות נשיא של כל הלבנונים, לא רק של תומכי ישראל ומתנגדי סוריה, ונחוצה לו משענת צבאית ישראלית קבועה, לערך שלוש אוגדות. כלומר, חלק נכבד מהכוח הסדיר של צה"ל, כולל זה שניתן סוף-סוף לקצץ בזכות השלום עם מצרים ופינוי סיני, יהווה חיל משלוח וכיבוש בלבנון, טרף לכל העדות והמיליציות ומוקד מתמיד לחיכוך עם הכוחות הסוריים בסמוך.

בגין, שרון ורפול נכשלו לא פעם אחת ב"דע את האויב", ולא פעמיים גם ב"דע את עצמך" - הם גם לא ידעו את הצד השלישי, במקרה זה את הפלנגות. עוד בגין נדהם מהתפתחות זו, והשגריר סם לואיס הביא לו בשורה קשה לא פחות, "תוכנית רייגן" לאזור, שהבהירה לו ששום ממשל, שום נשיא, לא יוותר על נסיגות משטחים ועל התקדמות מדינית בזירה הפלסטינית. שבועיים אחר כך נרצח בשיר, צה"ל נשלח למערב ביירות והפלנגות טבחו בפלסטינים.

לדעת לומר "לא"

ההזיות הללו התרחשו הרבה מעל לקומתו של סרן גנץ, שחזר מאמריקה להוט למשימה קרבית אך נשלח לעמוד בראשות מדור במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. גנץ התמרד, ברח מהבסיס ברמלה ודרש פלוגה. הוא קיבל, בפאתי ביירות, שלוש מחלקות נפרדות שחוברו להן יחדיו, לחילופי אש ולפשיטות. יצא שהחמיץ את ההתכתשות הגדולה האחרונה (בינתיים) עם צבא סדיר ומשוריין, הכוח הסורי בלבנון בגזרה המזרחית; אבל לא את הרושם הברור שהמאפיין העיקרי במלחמה הוא תוהו ובוהו. כשהתבקש פעם לשחזר במלה אחת את חוויית הלחימה והפיקוד בלבנון, השיב: "בלגן".

אחרי 34 שנות שירות, כולל חופשת שחרור שבוטלה לפתע לכבוד מינויו הבהול לרמטכ"ל, יום לאחר שהקים חברה לפעילותו הכלכלית כאזרח, מוצא עצמו גנץ שוב מול חזית לבנונית. הוא כבר היה שם כמפקד אוגדה (יחידת הקישור ללבנון) בפינוי אזור הביטחון במאי 2000, כמפקד גיס וכאלוף פיקוד. אחד האלופים המרכזיים במטכ"ל של גנץ העריך בשבוע שעבר שסיכויי העימות המחודש עם חיזבאללה, לפני תום כהונתו של גנץ כרמטכ"ל בפברואר 2014, גבוהים מאוד.

לדברי אותו אלוף, אסור לשגות באשליות: בעימות כזה, שבהכרח יפעלו בו מהרגע הראשון גם כוחות יבשה, יהיו לצה"ל מאות הרוגים ופצועים. אחת משאיפות צה"ל, בעירבון מוגבל, תהיה הריגת חסן נסראללה: במלחמה דמו בראשו, אך הנטייה היא, כך נראה, שלא לגרום למלחמה בתגובה על ניצול הזדמנות מודיעינית-מבצעית לפגוע בו בתקופת שגרה.

30 שנה ואולי יותר לאחר מלחמת לבנון, האתגר של גנץ יהיה להכין את צה"ל לסבב נוסף, כדי שלא להיכשל בו אם ייפתח ביוזמה חיצונית (איראן, חיזבאללה), אך בלי אותו ששון-אלי-קרב שאיפיין את רפול. כדי שלא להיות החוליה החלשה במשולש הכולל את שר הביטחון ואת ראש הממשלה, יהיה עליו לבצר את מעמדו, בתוך המטכ"ל ומול הדרג המדיני. לומר בתקיפות "לא", כאשר זאת דעתו המקצועית; וכמי שהיה מוכן אשתקד, בהקשר האיראני, לוותר על הסיכוי הדל להתמנות לרמטכ"ל, ובלבד שלא להתכופף בפני השררה, גם להיות נכון להצדיע לממשלה ולפנות את כיסאו, אם מצפונו לא יאפשר לו לציית להנחיה הרת אסון. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו