בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עכשיו כבר מותר לבכות

שבעה מבני נהלל נפלו במלחמת יום כיפור. כעבור 38 שנה, בסרט דוקומנטרי של ציפי ביידר, "בנהלל לא בוכים", שוברים קרובי משפחותיהם לראשונה את קוד השתיקה והאיפוק שהיה נהוג בכפר

9תגובות

על מדף עץ בחדר השינה שלה, לצד שני כרכים עבים של ספרי יזכור, מונחות ארבע תמונות. "זה אחי, משה", אומרת פנינה בן ברק ומצביעה על התמונה השמאלית. "הוא נהרג בצפת, במלחמת השחרור. זה שאול, בן אחותי", היא ממשיכה ומצביעה על תמונה שנייה, "הוא נהרג במלחמת ששת הימים, כשפיקד על מחלקת טנקים בקרב בסיני. אחותי גרה ארבעה בתים ממני. שאול היה הבכור שלה", היא אומרת אבל היד לא נעצרת, עוברת לתמונה הבאה. "זה צור, הבן של אח של בעלי. הוא נהרג בתאונת אימונים, עשרה ימים לפני מלחמת ששת הימים. התרסק עם המטוס שלו בטיסת לילה. וזה זהר", היא אומרת ומשתתקת לשנייה מקפיאת לב. "זה הבן שלי, שנהרג במלחמת יום כיפור".

זהר שולח בתמונה חיוך בשחור-לבן וחסרונו מתפשט ונסוך בשעת אחר צהריים בכל חלל בית אמו שבנהלל. "זהר שירת בגולני, בגדוד 17, שכונה גם אריות הגולן", מספרת בן ברק ופונה לשבת ליד שולחן האוכל. "יומיים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, ב-8 באוקטובר, הוא נפגע ונהרג בהסתערות הראשונה על החרמון, שנכבש בידי הסורים. הוא רק סיים קורס מ"כים, גויס בסך הכל בתחילת נובמבר 72'. נשאר לו עוד שבוע חינוך בנתניה", היא זוכרת בדיוק את לוח הזמנים שנקטע. "ואז התחילה המלחמה. ומיד לקחו אותם. הם הגיעו לראש פינה ומשם הפנו את הכוח שלו לחרמון. זה היה זריז מאוד, בלי מודיעין ובלי כלום. בקיצור, טבחו אותם מכל הצדדים. מי שנשאר בחיים ירד לבד מההר. היו לי ארבעה ילדים, זהר היה הבכור. בן 19".

רוח נכנסת בחלונות הפתוחים ומערבלת וילונות לבנים וארוכים. "עבדתי אז כמזכירה במועצה האזורית קישון", חוזרת בן ברק 38 שנים לאחור. אל כל משפט סיוטי שלה מתלווה פס הקול של נהלל הקסומה. פעם טרקטור חולף, פעם רשרוש ציפורים בצמרות, פעם געיית פרות חלושה. "כשהתחילה המלחמה אמרתי: 'אנחנו כבר שילמנו, לנו לא יקרה כלום'. אז אמרתי. בסוף הגיעו אלי למשרד והודיעו לי שם. לפני זה לא שמעתי מזהר הרבה זמן. אני חושבת שעשרה ימים. שום דבר. כמה ימים לפני עוד פניתי לעזר ויצמן, ידיד משפחה שלנו", היא נזכרת ולוקחת נשימה גדולה. "התקשרתי אליו וביקשתי ממנו: 'עזר, תחפש לי בבקשה את זהר, אני לא יודעת איפה הוא, אני לא שומעת ממנו כלום'".

יובל טבול

אבל ויצמן, שכמה מאנשי נהלל לא שוכחים את נאומיו הזחוחים לפני פרוץ המלחמה, אליה גויס לשירות מילואים ושימש כעוזרו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, לא הצליח להביא בשורה. את ההודעה על גורלו של בנה מסרו לבן ברק קצין העיר ופמלייתו. "לא ידעתי איך להתחיל להתמודד עם זה", היא אומרת, "אבל ידעתי שאני לא רוצה שיראו אותי בוכה. אחרי שאח שלי נהרג, נשארתי לבד עם ההורים בבית. אחותי הגדולה כבר התחתנה ועזבה. לא היה טוב בבית. אבא ואמא כל הזמן היו בתוך הצער של עצמם. הם לא חייכו. כלום. לא יכולתי לראות אותם ככה ונהגתי לצאת מהבית, רק כדי לא לראות את העצבות שלהם. הייתי אז בת 12, בדיוק בגיל שבו בתי הקטנה היתה כשזהר נהרג. לכן, אמרתי לעצמי: הילדים שלי לא יעברו את מה שעברתי. החלטתי שהבית שלנו יהיה בית רגיל, שלא יראו אותי בוכה, שאחייך וחברים יבואו הביתה. שתהיה פה מוזיקה".

אפשר באמת לא לבכות?

"אי אפשר, פשוט בוכים בלילה. לא ביום".

עוד הלוויה

יחד עם דמויות נוספות, מלווה פנינה בן ברק את סרטה הדוקומנטרי מכמיר הלב והמטלטל של ציפי ביידר, מנהלת המחלקה הדוקומנטרית בערוץ 10, "בנהלל לא בוכים", שישודר מחר, מוצאי שבת, בערוץ. הסרט עוסק בנהלל, מושב שאיבד שבעה בנים במלחמת יום כיפור, ומתרכז בסיפור ההתמודדות של בני משפחותיהם של הנופלים. מלבד ההתבוננות הקרובה במשפחות השכולות, הישגו הגדול של הסרט הוא חשיפת תרבות אבל מאופקת שהתפתחה בנהלל, שתושביו למדו לשקוע ביגונם העמוק, בגאווה ובשתיקה רועמת.

יובל טבול

38 שנים לאחר מלחמת יום כיפור, משפחות הנופלים פתחו לפני המצלמה לראשונה את דלת ביתם ובעיקר את לבם. בסרט הם מדברים על הכאב מנקודת מבט חשופה, שוקלים את מעמסת השכול שקרעה את חייהם לגזרים ובוחנים את המחיר הכבד ששילמו.

החלקה הצבאית בבית הקברות של נהלל חושפת סיפור בלתי נתפס. קבר אחרי קבר, שורות שורות, תחת עצי ברוש תמירים, בין זרי פרחים שנשכחו ועציצים מלאי צבע, עולמות חרבים. בין כל אלה, שבעת חללי מלחמת יום כיפור, שנהרגו בתוך עשרה ימים, קבורים זה לצד זה.

"הם היו שבעה אנשים", חורצת בן ברק בנימת החמצה. עיניה הכחולות נוצצות, אך לא דומעות. "זה היה נורא, אנשים אמרו פה בכפר: 'אוי, גם זה נהרג. וגם זה נהרג. וגם ההוא'. הם נקברו בשתי הלוויות משותפות, הראשונה של הנופלים בחזית הצפון והשנייה של הנופלים בחזית הדרום. כל הכפר עלה לבית הקברות, פעמיים, אחרי שיירה של קומנדקרים", היא מספרת. "אחר כך, ביום הזיכרון הראשון, כל אחד עלה בתאריך שלו. זהר בי"ב בתשרי, זאבלה עמית בי"א. ויש בי"ג, ויש בכ"א וט"ו. כל הכפר עלה לבית הקברות, שוב ושוב, כל פעם לאזכרה אחרת. ביום הזיכרון השני כבר הבנו שלא ייתכן הדבר הזה. לכן ישבנו יחד כל שבע המשפחות וקבענו לקיים אזכרה משותפת לכולנו. יום אחרי כיפור".

האזכרות, כנהוג בנהלל, התקיימו על פי כללי אבלות נוקשים. "אסור היה לבכות", מספר עופר אבידב, שאיבד במלחמת יום כיפור את אחיו גדעון. "בטקסים בוודאי שלא בכינו וגם לא בהלוויות. אנחנו גדלנו על זה שבנהלל לא בוכים. הכל היה בצורה מאופקת. אצלנו אסור היה למשל להגיע לבית הקברות עם משקפי שמש, כדי שלא נוכל להסתתר ולהחביא את הדמעות. אבא של אשתי, שאיבד את בנו בששת הימים, נהג להגיד שהדור שלהם היה 'דור הפלדה'. הוא וחבריו היו אנשים שקורצו מחומר אחר. אבל לא רק הם. זאת בעצם ההיסטוריה שמגדירה אותנו. אם חוזרים לאחור, רוב האנשים שהגיעו לנהלל בימים הראשונים ברחו. האנשים שנשארו היו גרעין קשה של בעלי תעצומות נפש בלתי רגילות. אנשי העלייה השנייה שייסדו את המושב, הסבים והסבתות שלנו, הצליחו חרף הקושי. חלק מהאידיאלים שכיוונו את דרכם ונטבעו בכולנו היה שלא בוכים, שכל הזמן צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. להמשיך להיאחז בארץ כי אין ארץ אחרת".

רגע לפני שיסתחרר ברגשותיו, אבידב, בן 64, דור שלישי בנהלל ואב לארבעה, מוזג לעצמו מים קרים מתוך קנקן זכוכית. "בתור ילדים, גדלנו לתוך טקסי זיכרון, להוויה שבה כל הכפר עולה לבית הקברות", הוא אומר בחצר ביתו. "במלחמת העצמאות נפלו 14 בני נהלל. אחר כך חווינו את מלחמת ששת הימים, ההתשה, כיפור, לבנון הראשונה והשנייה. כל עניין הביטחון, התרומה לארץ, העשייה ההתנדבותית והיציאה ליחידות קרביות היה ונשאר מרכיב חשוב בחיי המתיישבים בנהלל עד היום. כתוצאה מכך, בכל מלחמה שילמנו פעם אחר פעם את המחיר. אם נוסיף גם את החללים שנפלו לפני הקמת המדינה, ובכלל זה בצבא הבריטי, נגיע ליותר מ-40. אבל בנהלל לא מדברים על זה. לא מונים ולא מדברים".

זה לא נתון ידוע בישראל.

"לא יודע למה. אולי כי אנחנו לא מאלה שבונים הילות גבורה מיותרות, כי שתקנו, לא מצאנו טעם להודיע על זה בראש חוצות, כי המתים שלנו היו קודם כל בני משפחה וחברים קרובים. לכן לא היו לנו מילים. עד היום אני מתקשה להגדיר את העוצמה של המכה שספגנו. גדעון, אחי, נפל כשהיה בן 21. אני הייתי אז בן 26. זאת היתה מכה קשה מאוד. מאז המבט על החיים הוא אחר, אמות המידה שלנו השתנו".

לשלם בדם

לאחר עשרות שנים שבהן עסק בחקלאות, אבידב, אלוף-משנה בדימוס, מקדיש עצמו היום להנחלת מורשתו המפוארת של נהלל, מושב העובדים השיתופי הראשון שקם בארץ ישראל. "גידלנו עדרי עגלים ותרנגולי הודו, אבל בעקבות משבר בענף שפגע גם בי, החלטתי להתמקד בתיירות", הוא מספר כשמעליו תלויה תמונה של מייסדי נהלל אוספים חציר בשדה בידיים חשופות. "היום אני מארח במשק קבוצות, באתר שנקרא 'הסליק בנהלל', שנמצא בחצר שלנו ושימש בזמן המנדט הבריטי את ארגון ההגנה. כאן אני עוסק בהנחלת המורשת, נותן לקבוצות שבאות נגיעות מהציונות דרך ההיסטוריה של הכפר והמשפחה שלנו. את הסליק הפעיל סבא, שהגיע לארץ אחרי שנתפס לרעיון הציוני בהשפעת יוסף טרומפלדור. הוא הגיע עם סבתא, שהיתה דור חמישי לחקלאים בקרים שברוסיה. שניהם השתייכו לגדוד העבודה, ממייסדי עין חרוד, שהגיעו לנהלל כיוון שהרעיון הקיבוצי לא התאים לסבא".

כמו אצל יתר חברי המושב, המונה 75 משקים, העבר החלוצי והטרגדיות הלאומיות נצרבו והונחלו לבני משפחתו. בנו שאול, היום מח"ט בשריון, נקרא על שם אחיה של אשתו, שאול אלקנה, שנפל במלחמת ששת הימים בקרב על מוצבי "אוקלנד" שבסיני. "היה ברור לחלוטין שלבן הראשון שייוולד לנו נקרא שאול", אומר אבידב. "אפילו לא דיברנו על זה, לא היתה התלבטות ולא חשבנו לרגע על שמות אחרים. שאול, מלבד היותו אח של אשתי, היה החבר הכי טוב שלי. הוא בן המחזור שלי, גדלנו יחד מהגן. מתוך הקשר איתו בעצם התחברתי לשרה אשתי. אבל לא המצאנו שום דבר. כבר בדור הקודם, כשהדוד שלי איתן נפל, אח שלי קיבל את שמו וגם בן דוד נוסף. מבחינתנו זה מעשה הנצחה משמעותי ביותר שיש מישהו שממשיך לשאת את שם הנופל. מלבד הבן שלי, יש במושב עוד ארבעה ילדים שנקראו על שמו של שאול. התופעה הזאת רווחת גם לגבי נופלים אחרים".

בשיחה איתו, שהתקיימה בשבוע שעבר, סימן אבידב את מלחמת יום כיפור כקו השבר בתרבות האבל של נהלל. "אני חושב שהמחסום נשבר שם, מאז אנשים התחילו לבכות", הוא אומר. "השבר בכיפור היה כזה שאנשים לא יכלו יותר לחסום את עצמם והרשו לעצמם את הפריבילגיה לבכות. עד כיפור לא בכו, בציבור בוודאי שלא. העובדה קיימת ואי אפשר להתווכח עליה. זאת עובדה שאנשים בנהלל החזיקו בתוכם כאב ולא הצליחו להוציא אותו החוצה במשך עשרות שנים. לא צריך ללכת רחוק", הוא ממשיך בקול סדוק, מנסה לייצב את שפתיו הרועדות. "ראיתי את זה על סבא וסבתא, ראיתי את זה על אמא ואבא שלי. גם על עצמנו. רק בשנים האחרונות משהו התרכך בנו, אולי משהו נשבר בנו".

אשתך בעצמה אחות שכולה, אבל ביניכם, האבל נשאר חתום במשך שנים. בסרט אתם למעשה מדברים בפעם הראשונה על הדברים. אתה יכול להסביר היום איך הצלחתם לנצור את הרגשות ולא לשתף?

"זה רק מראה כמה הפצע היה עמוק וכמה קשה היה לפתוח אותו. הכאב הוא כל כך גדול שאתה לא יכול להוציא אותו החוצה", הוא אומר ודמעה נושרת מעינו הימנית. "עסקנו בדברים הטכניים, באזכרות ובספרי זיכרון. אבל לא ביררנו לעומק מה זה עשה לכל אחד מאיתנו באופן אישי. כן, במשך שנים לא דיברנו בינינו על התחושות העמוקות ובצילומים זה פתאום קרה. הסגירות היתה רוח של תקופה. אני גם לא חושב שיכולנו להתנהג אחרת. מי שבונה מדינה משלם גם בדם. גדלנו פה ואין אפשרות שמדינה שנלחמת על חייה לא תשלם. לכן אמרנו כל הזמן שהמשכנו לחיות. שהמשכנו".

אבל הפצע הרי תמיד נשאר והכאב ממשיך ללוות.

"הפצע תמיד נשאר וישנו, אין יום שהכאב איננו. כל הדיבור שהזמן מרפא הוא בולשיט. הגעגוע ועוצמת הכאב נמצאים כל הזמן. החוסר, ההכרה שאין יותר, הם קשים ביותר. כשפתחנו סוף סוף את הפצע, נכנסנו לרגשות העמוקים שלנו, ביטאנו את הכאב שנמצא כל הזמן, את הרגשת האין והגעגוע. נושאים שלא נפתחו קודם. מאז, איבדתי את השליטה על הדמעות", הוא אומר ומוחה את עיניו. "זה מדהים, פעם זה לא היה קורה, אין דבר כזה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל היום, כשאני נכנס לעניין הזה, לפעמים זה מתחיל אפילו בסיטואציה יומיומית שמזכירה לי משהו, בלי לדבר בכלל, פתאום אני חוזר 38 שנה לאחור. משהו התהפך בי".

למה החלטתם לפתוח את הסיפור שלכם מול המצלמה, לעיני הציבור, דבר שמנוגד כל כך לתפיסת האבל של הקהילה שלכם?

"עם השנים נאגר בנו כל כך הרבה והיינו חייבים כבר לפרוק. אין לי הסבר אחר. נחשפנו בסרט בצורה שלא העזנו מעולם להיחשף, גם לפני חברים קרובים שלנו. אני מרגיש שהיום כבר מותר. אנחנו בני אדם, לא עשויים מברזל ואפשר להתנהג כמו שמרגישים. פעם לא התנהגו כמו שהרגישו, חשבו מה יגידו. היום אנשים מעבר לזה. המסגרת פחות לוחצת וזה בא לידי ביטוי גם בדרך ההתאבלות. היום הדברים מוחצנים כמו שלא היו מעולם ואני חושב שיש לזה משמעות וחשיבות, גם ברמה של התייחסות למשפחות שלנו וגם במובן של לתת כוח לאחרים. חשוב שמשפחות שכולות יבינו שהן לא לבד".

כדורי שינה

מלחמת יום כיפור הותירה בנהלל ארבע אלמנות, שכולן עזבו עם השנים את המושב. אחת מהן, רוני שדה, שבעלה עמוס בן דוד נהרג במלחמה, נישאה מאז בשנית ומתגוררת היום לא הרחק מביתה הישן, במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל. "הכרנו במדבר יהודה", היא פותחת את השיחה, שהתקיימה בסלון ביתה הצופה אל מטע זיתים ומרחב אדמה חרוש. "זה היה בטיול שבו הדרכתי כחיילת בני עולים ממושבים בדרום ועמוס היה המאבטח שלנו".

בלילה הראשון, היא מספרת כשחצי חיוך מעטר את פניה, על הר הצופה לים המלח, ליקט בן דוד גחלים ממדורות, טמן אותן בבור שאותו כיסה ומעליו פרש את שק השינה שלו. "אני ראיתי אותו", היא אומרת. "עמדתי בצד, הסתכלתי ושאלתי: 'מה זה צריך להיות?' הוא ענה מיד: 'רוצה שאני אכין גם לך?'"

הם התחתנו בגיל 20, ואחרי החתונה נדדו בארץ, צפת, אילת, ולבסוף השתקעו בבית ילדותה שבנהלל. "גרנו בבית שכור וכיוון שלא היו אפשרויות להרחבה עבור בני המושב, למרות שרצינו מאוד להישאר, חשבנו על מקום אחר לגור בו", היא אומרת. "אני זוכרת שישבנו יום אחד בבית של חברה טובה, שאבא שלה, אריק נחמקין, היה לימים שר החקלאות. נחמקין העלה לפנינו את האפשרות להקים כפר על הר ליד נהלל, אליו יעברו הזקנים שיפנו את המשקים עבור הבנים. ואז אמרנו, שאולי יתגוררו על ההר דווקא הבנים. התחלנו לגבש אז את הרעיון להקים את היישוב תמרת, שממוקם היום מעל בית הקברות שלנו. תוך כדי פנייה למנהל מקרקעי ישראל ולמועצה האזורית, קיימנו אסיפה שבה נבחרו לרכז את הפרויקט עמוס וגדי בן נתן. הם התחילו לקדם את העניין ואז פרצה המלחמה שממנה שניהם לא חזרו".

היא זוכרת את הימים ההם בבהירות, את הטלפונים הבהולים. "אני זאת שלקחתי את עמוס לכביש מחוץ לנהלל והכל נראה לי קשקוש", היא משחזרת. "לא האמנתי שמשהו עומד לקרות. אמרתי לעמוס: 'למה אתה רץ? כל הזמן מזעיקים אתכם ולא קורה שום דבר'. והוא נסע. הטנק שלו היה מהראשונים בחטיבה שלו שעלו לרמת הגולן. מאז שעלה לא היה בינינו קשר. אחרי שבוע קיבלתי ממנו גלויה ששמורה אצלי עד היום. הוא כתב לי: 'דפקנו את הנבלות וברור שאנחנו צריכים להיות פה'. מבחינתי זה היה סימן שהכל בסדר.

"באותו הזמן ישבנו בנהלל הרבה במקלטים, כיוון שבסיס חיל האוויר ברמת דוד היה יעד להפגזות. הייתי מאוד עסוקה בלשמור על הילדים. הגדול היה בן שש והקטנה בת שנה. בתוך כל זה לא היתה טיפת דאגה לעמוס. מין חוסר מודעות ותמימות. להפך, אחרי שהודיעו שהיתה פריצה לרמה אמרתי לעצמי 'יופי, עברנו את זה'. ואז הוא בדיוק נהרג. בפריצה לרמה".

בתום המלחמה היא המתינה לצלצול טלפון ממנו. היא ידעה שחיילים כבר מתקשרים, אבל הוא לא התקשר. אז החלה לקנן בלבה הדאגה. "אבא שלי ואבא של עמוס התחילו להסתובב, לשאול אנשים, לפקוד בתי חולים. הם פנו גם למוסה פלד, חבר נהלל שפיקד במלחמת יום כיפור על אוגדה שפרצה לדרום רמת הגולן. יום אחד מוסה התקשר ואני עניתי. הוא אמר לי: 'תני לי את אמא'. הבנתי מיד שקרה משהו לא טוב. מסרתי לאמא את הטלפון. מוסה אמר לה: 'תחכו לרע ביותר'. אני זוכרת שקראתי אז את 'מאה שנים של בדידות'. נשאר לי עוד פרק אחד, אבל מיד הפסקתי לקרוא בו. היה לי פחד שכשאסיים את הספר, יגיעו להודיע לי שעמוס נהרג. התעוררו בי פתאום כל מיני אמונות טפלות מוזרות. כשהמשפחה ביקשה למשל את המספר האישי של עמוס, כדי לחפש אותו ברשימות ההרוגים והפצועים, לא הסכמתי לתת. פשוט לא הייתי מוכנה לקבל את ההודעה שקרה לו משהו וניסיתי למנוע זאת ככל שיכולתי".

אבל למרות הניסיונות הנואשים שלה, גם אליה, לאחר שבועיים, הגיע קצין העיר. בואו התקבל "בשקט ואדישות", כהגדרתה. "אני זוכרת שכשראיתי אז בהלוויות צרחות היסטריות זה נראה לי לא תרבותי. בהלוויה של עמוס היה חשוב לי להיות גיבורה, להיות חזקה, לא נתתי לאף אחד להניח עלי את היד ולתמוך. פשוט הזזתי מעלי את הידיים האלה. בכלל, תקופה ארוכה הרגשתי, אולי שנה, שאני עומדת על מין במה ומתבוננים בי. הרגשתי שאני צריכה להתנהג בצורה מכובדת. אבל לא הרגשתי שנהלל מצפה ממני שאתנהג בצורה כזאת, זאת היתה ציפייה שלי מעצמי. כנראה שזה משהו שבנוי בנו מבפנים, מלגדול במקום הזה. האיפוק שלי התבטא בעיקר בכך שלא צרחתי ולא בכיתי בקולי קולות. את הבכי שמרתי בעיקר לרגעים בהם הייתי לבד. בלילות".

ועל מה חשבת אז, כשהיית לבד?

"היו לי מחשבות שאם זה יהיה כל כך קשה ולא אוכל להתגבר, פשוט אאסוף כדורי שינה ואגמור עם זה. המחשבה הזאת הרגיעה אותי. שיש פתרון. רק ככה יכולתי להירדם".

עד כדי כך?

"זה ייאוש נורא לאבד אהוב, ויש רגעים שאת שואלת את עצמך איך תמשיכי לחיות, או איך אמשיך לגדל את הילדים בלי אבא. אבל די מהר אמרתי לעצמי שכיוון שנשארתי חיה, אחיה בצורה הטובה ביותר".

נסיך אבוד

בפינת זיכרון קטנה שהקימה שדה בביתה, מונחות תמונות שלהם כזוג צעיר. לצד אבנים שנהג לאסוף והיא עדיין שומרת עליהן, מונח גם נשקו האישי המותך של בן דוד. "זה מוזר, אבל עד שהשבויים מסוריה לא חזרו, היה בי מין שעשוע שאולי הכל יתברר כטעות והוא ישוב הביתה", היא אומרת בטון מהורהר, כשנהמת מטוס קרב בוקעת מהשמים. "ידעתי שזה לא יכול להיות ובכל זאת חשבתי על זה המון. היו כל מיני דברים כאלה. כשנסעתי למשל באוטובוס וראיתי פתאום חייל דומה לעמוס, היה בי צורך לעצור ולקרוא לו. אחרי שחזרו השבויים היה לי משבר מחודש, כי הבנתי שזהו זה. אין יותר למה לצפות. הבנתי שמה שקרה הוא ברור. חד וחלק. כבר לא היו אשליות. אז התחלתי לעבד יותר את האבל. אבל לקח לי הרבה שנים להבין שאני יכולה להתאבל יותר לעומק ולבכות, ולא להיות כמו אחת מהעלייה השנייה".

לאחר ארבע שנים התחתנה בשנית, עם דוד, יחד הם הקימו משתלת דשא ועצי פרי. "יש לי מעמוס שני ילדים ומדוד, שנפטר לפני שלוש שנים, בת נוספת", אומרת שדה. "אחרי שעמוס נהרג, התפתח בי לאט לאט הרצון שמישהו יאהב אותי, שאתאהב, שיחבקו אותי. העניין הזה התחיל לעלות אצלי במחשבות, אבל היתה לי בעיה לעשות עם זה משהו, כמו שהיום יש לי בעיה עם זה. בדיוק כמו עכשיו. אני לא בנויה להתחיל לחפש, לפגוש, לבדוק אנשים. ממש קשה לי כל הסיפור הזה וגם אז היה קשה. היו כמה פעמים שניסו ליצור איתי קשר, אבל עמוס היה לי בראש כמו נסיך אבוד. הוא היה בחור יפה וחכם, מוזיקלי, מאוד כריזמטי. הרגשתי שלא אמצא מישהו כמותו ולכן חבל על הניסיונות שלי".

לנישואיה השניים הגיעה עם מטען כבד. "כשדוד בא לפגוש אותי בפעם הראשונה הוא כמובן ידע שאני אלמנה עם שני ילדים", היא אומרת כשבתה הצעירה חוצה את המטבח. "עד היום לא ברור לי במאה אחוז למה הוא עשה את זה. הוא היה הרי רווק בן 30. מצד אחד, היה מובן שהוא מקבל אותי ככה והוא אפילו אמר לי פעם שדווקא מצא חן בעיניו להיכנס למשפחה מוכנה. מצד שני, אני מוכרחה להודות שדוד תמיד עמד בצל עמוס. והוא קיבל את זה. תמיד היתה אצלי ההשוואה. אבל דוד היה בנאדם מאוד חזק ועסוק מבוקר עד ערב בעבודה שלו. הוא לא לקח ללב את זה שהוא השני. וזה היה ממש ככה. לקח שנים עד שהמצב השתנה. זה קרה לאחר שדוד חלה. כשהוא נחלש, עם ההזדקקות שלו, חלה קרבה בינינו והוא קיבל את המקום הראוי לו".

בשנים האחרונות, שדה, נכדתם של מייסדי נהלל, אזרה אומץ לצאת כנגד הסדרי השכול הנהוגים בכפר ביום הזיכרון ובערב יום כיפור. "בנהלל נוהגים עד היום לקיים את האזכרות לנופלים בשעה ארבע אחר הצהריים", היא אומרת. "הנוהג החל במלחמת העצמאות ואיפיין ככלל את ההתיישבות העובדת, את המושבים והקיבוצים. ההיגיון שעמד מאחורי הצעד הזה היה חוסר היכולת או הנכונות לוותר חס וחלילה על יום עבודה. לכן עלו לבית הקברות רק אחרי שסיימו לחלוב ולעבוד בשדה. וכך זה נשאר עד היום. כאשר כל המדינה מתאחדת עם נופליה בשעה 11 בבוקר, בנהלל חייבים להיות שונים ועולים לבית הקברות בשעה ארבע אחר הצהריים".

לפני שלוש שנים החליטה שדה לעשות מעשה ופירסמה בעלון הכפר, יחד עם רותי בן נתן, אלמנתו של גד בן נתן, גילוי דעת יוצא דופן. "העלינו במכתב את הקושי שלנו מהחיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, במיוחד בנהלל שבו המרווח כל כך קצר", היא אומרת. "מה שקורה אצלנו הוא שאחרי האזכרה, חוזרים בסביבות השעה שש לבתים במושב, מארחים אורחים שבאים ואז, תוך כדי האירוח, פתאום מגיעה השעה שמונה וצריך לעשות סוויץ' וללכת למסיבה. זה היה ונשאר דבר מאוד קשה. בנוסף, כתבנו במכתב שראוי שנעמוד בצפירה יחד עם כל המדינה".

אבל ליוזמה לא היה המשך. "אנשים קראו את המכתב ואחר כך נערך דיון באחת האסיפות", היא מספרת. "בהמשך הלכו לדבר עם המשפחות השכולות. בסופו של דבר, את כל מי שתמך בהחלטה להעביר את האזכרה לבוקר, שיכנעו שעדיף 'לשמור על המסורת'. אחד הטיעונים המרכזיים של המתנגדים לשינוי שהצעתי היה שהם רוצים שגם הילדים, שנמצאים בבתי הספר, ישתתפו באזכרה. אז אמרתי, אוקיי, אם זאת ההחלטה של נהלל אני אעשה את ההחלטה שלי. לפני שנתיים בכלל לא באתי לאזכרה, נשארתי בבית. בשנה שעברה פניתי ליישוב תמרת, שלהם חלל אחד הקבור בנהלל. הם מקיימים את האזכרה בבוקר וביקשתי להצטרף אליהם. הם הסכימו ואיתם קיימתי, יחד עם בני המשפחה שלי וחברים, את האזכרה לעמוס. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו מהחללים של נהלל עושה טקס בנפרד מנהלל. זה לא היה קל. היתה בכל זאת תחושת בדידות לא להיות עם הכפר שלי. גם המשפחה של עמוס היתה מעדיפה להישאר בטקס של נהלל".

מה את מתכוונת לעשות השנה?

"יש לי התלבטויות בין להפסיק לבוא לאזכרות לבין להמשיך עם תמרת. אני כבר לא יודעת".

סגירת חשבון

ציפי ביידר, במאית "בנהלל לא בוכים", מביטה על אנשי נהלל בתחושות מעורבות. "למרות התחקיר שנעשה, לא יצאתי לצילומים כשאני יודעת לקראת מה אני הולכת", מגלה ביידר, שחתומה על הסרטים שחתומה על סרטים כמו "אמא יקרה לי" שעסקה בכוח המניע אנשים להפוך להורים, "אחרונים מטרבלינקה" שליווה את שני הניצולים האחרונים ממחנה המוות ו"ניר, יש לך בת", שעקב אחרי מגי לקריף, אלמנתו של סרן ניר לקריף שנהרג באסון המסוק ברומניה. "הסיפור התגבש תוך כדי תנועה, תוך כדי מפגשים עם האנשים. בשלבים הראשונים של העבודה, לא ידעתי עד כמה הם יתמסרו ומה יגידו. סיפור המסגרת שמחזיק את הסרט התבהר רק תוך כדי השיחות, כאשר פתאום נחשף פער מאוד חריף בין תגובת דור ההורים ששכלו את בניהם בכיפור, לבין תגובת האחים השכולים. זה קרה לי עם דב, אבא של גדעון אבידב. עם יעקב, אבא של גד בן נתן. גם עם זהבה בנימיני, אמא של ארז. כשניסיתי לדבר איתם על השכול הם כמעט לא הבינו מה אני רוצה מהם. האחים השכולים דווקא הבינו. הם דיברו על החסך והקושי של לא להתחבק ולא לדבר".

אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר של ביידר היתה להתרחק מהממד הפוליטי והביקורתי, שגם אותו יודעים אנשי נהלל לבטא באופן חד כתער. בדקות הספורות ומלאות העוצמה שמוקדשות בסרט לעניין זה, שהרי אי אפשר להתעלם ממנו, אומר עמוס יפה, אחיו של משה יפה שנהרג בסיני, כי "על הכעס לא מרבים לדבר, כעס גדול על משה דיין" - איש נהלל שכיהן כשר הביטחון במלחמת יום כיפור. אברהם (באם) המר, בן דוד של ארז בנימיני שנהרג בחזית הדרומית, עוד מרחיק לכת וחושף בבוטות את אחת מנקודות השבר שחוצות את הקהילה בנהלל: "ביום כיפור הכפר עמד מלכת, נעצר מלכת, כאילו נעצרו החיים. חלק מהמשפחות נסגרו כמו צמח. אני כעסתי רק על משה דיין. הוא לא בא לנהלל אחרי זה. הוא לא היה באף הלוויה. אף הלוויה. כשהוא בא לצפת להלוויה ירקו עליו. וכששאלו אותו שאלות הוא אמר 'אני איכר פשוט מנהלל'. בן זונה. אני איכר פשוט מנהלל?"

"בעיקרון", מסבירה ביידר, "היה ברור לי שאני לא הולכת לכיוון של סגירת חשבון של אנשי נהלל עם משה דיין. זה נראה לי יותר כיוון פוליטי, והעשייה הדוקומנטרית שלי פונה יותר לאנושי ולרגשות. על רצפת חדר העריכה נשארו חומרים עסיסיים על דיין. יחד עם זאת, לא התעלמתי, המטען שנושאים חלק מאנשי נהלל כלפי דיין מורגש בהחלט, אבל לא משתלט. הכיוון היה לברר מה קרה לאנשי נהלל אחרי כיפור ואיך הם התמודדו עם מעמסת השכול. למעשה, הקשרים המשפחתיים בין אנשי נהלל גרמו לכך שכמעט אין בית בכפר שאין לו קשר אישי לשכול".

אבל פנינה בן ברק דוחה כל ניסיון לסמן את נהלל ומשפחתה בצבעים קודרים של שכול. אפילו שגם היא עברה לא פעם במעגל שעליו פרושים משקי המושב וסימנה משפחה ועוד משפחה שעולמה חרב, בן ברק עדיין עומדת גאה על המשמר, לא שבורה. "נכון שיש לנו חלקה צבאית גדולה והקרבנו", היא אומרת ושעון מטוטלת עשוי עץ אדמדם מכה מעליה ארבע פעמים. "ההקרבה שלנו מתחילה בקבר של יוסף ודוד יעקבי, אב ובנו שנרצחו ב-1932 על ידי כנופיית עז א-דין אל-קסאם ומסתיימת במלחמת לבנון השנייה, אז איבדנו את צור זרחי. נכון שנפלו בנהלל המון בנים במלחמות, אבל אנחנו לא מושב של שכול. אנחנו מושב רגיל. לא של שכול. אני אמנם אם שכולה, אבל אני לא רוצה שיסתכלו עלי כאם שכולה. אני רוצה שיסתכלו עלי כמו שאני. כפנינה. אני לא רוצה סטיגמות ולא רחמים".*

הם היו שבעה

חללי נהלל במלחמת יום כיפור

* גדעון אבידב, קצין סיירת מטכ"ל, נהרג בהסתערות על כוח קומנדו סורי ברמת הגולן.

* ארז בנימיני, סרן בחיל השריון, נהרג בקרבות הבלימה דרומית לקנטרה שבסיני.

* זאב עמית, רב סרן ביחידה 101 של הצנחנים, נהרג בהפגזה ליד תעלת סואץ.

* עמוס בן דוד, מג"ד בשריון, השתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן וזכה לאחר מותו בעיטור העוז.

* סגן משה יפה, עליו כתבה נעמי שמר את שירה "אנחנו שנינו מאותו הכפר", נפל בקרבות הבלימה בחזית סיני.

* גד בן נתן, סגן מפקד פלוגת טנקים, נהרג בקרבות הבלימה נגד המצרים באזור גשר פירדאן.

* זהר בן ברק, בן 19, נהרג בהסתערות הראשונה על החרמון, לאחר כיבושו בידי הסורים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו