בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היינו העיניים של סוריה

רשת ריגול סורית של עשרות דרוזים מהגולן נלכדה בסוף 1972 לאחר שפעלה כשנתיים. בחקירתם הודו חבריה כי אספו מידע מפורט על עמדות, מוצבים ושדות מוקשים של צה"ל בגולן ובקו ברלב בסיני. כמה מהם אף עבדו כפועלי בניין במוצב החרמון, ומסרו למודיעין הסורי תרשימים ותמונות שסייעו לכיבושו במלחמת יום כיפור. מפקד הרשת, שכיב אבו ג'בל, שוחרר בעסקת חילופי שבויים והתקבל בדמשק בכבוד השמור לגיבורים

31תגובות

רק ערנותו של הדוור דוד מלכה מנעה אסון כבד. כל עיתוני סוף השבוע האחרון של אוקטובר 72' תיארו בהתפעלות איך מלכה, עובד סניף הדואר בקרית שמונה, זיהה שתי מעטפות נפץ שנאספו מהתיבה שהיתה מוצבת בתחנת אגד המקומית. "הזהירו אותנו שיש מעטפות כאלו ועקבנו אחר הדברים בדריכות", נזכר מלכה, כיום פנסיונר רשות הדואר העובד כאב בית הספר יצחק הנשיא בעיר.

לא רק בסניף הדואר הקטן של קרית שמונה היתה דריכות מפני מעטפות נפץ לקראת סוף 72'. מאז רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, בספטמבר, עסקו במוסד ובארגון הטרור הפלסטיני ספטמבר השחור בחליפת מכתבים ממולכדים. ביום שבו נמצאו מעטפות הנפץ בקרית שמונה נעצר באמסטרדם דיפלומט אלג'ירי שהיה בדרכו לדרום אמריקה ובמטענו נמצאו כמה מעטפות נפץ. פחות מחודש לפני כן נהרג ד"ר עמי שחורי, נספח החקלאות של שגרירות ישראל בלונדון, מפיצוץ מעטפה דומה.

"בתוך אחת המעטפות הרגשתי משהו בולט, מין חתיכת מתכת קשיחה. זו היתה מעטפת דואר אוויר עם מסגרת של פסים באדום וכחול. כתובת הנמען היתה בארצות הברית ובצד האחורי לא היתה כתובת השולח", מספר מלכה. על פי הנהלים, שאותם תירגלו היטב עובדי הדואר, הוא קרא בדחיפות למנהל הסניף דב הורביץ. הוא פינה בדחיפות את כל הנוכחים מהמקום ואיתר מיד בשק הדואר מעטפת נפץ נוספת, שנשלחה מהתיבה הצמודה לסניף.

זאב ספקטור, לע"מ

הורביץ הזעיק את חבלני המשטרה. גם אנשי שירות הביטחון הכללי הגיעו במהירות. עוד באותו היום נשלחו שלוש המעטפות למעבדה לזיהוי פלילי בתל אביב. הן תוארו על ידי החוקרים כ"מעטפות סטנדרטיות בגודל 8X15 ס"מ, שעליהן הודבק בול בערך נקוב של 25 אגורות ובול תכלת, של דואר אוויר". המעטפות הכילו חומר נפץ פלסטי במשקל קרוב ל-100 גרם. מנגנון ההפעלה שלהן היה זהה לאלו שנמצאו במעטפות הנפץ שנשלחו כמה שבועות קודם לכן לדיפלומטים ישראלים באמסטרדם ונוטרלו.

כל הפרטים העידו כי מטעני החבלה המשוכללים לא הוכנו בארץ. גם הנייר שממנו נעשו המעטפות לא היה מתוצרת מקומית. החוקרים העריכו כי גם הפעם, חתימת ידו של ארגון ספטמבר השחור נמצאת על המכתבים. אך ביטחונם של החוקרים התערער לאחר שמצאו כי המדבקות שנשאו את הכתובות היו מתוצרת ישראל וזיהו כי הן הודפסו במכונת כתיבה מדגם שהיה נפוץ מאוד בארץ. הנמענים היו שר החוץ האמריקאי וויליאם רוג'רס, שר ההגנה מלווין ליירד ונשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון.

הממצאים היו מבלבלים. כיווני החקירה היו רבים. למשטרה ולשב"כ לא היה קצה חוט. כולם ניסו להבין, מי לעזאזל ירצה לשלוח, מסניף הדואר הקטן בקרית שמונה, מכתב נפץ לנשיא ארצות הברית? מטה מיוחד הוקם בעיירה. חוקרים נשלחו לאתר בכל יישובי האזור מכונות כתיבה של חברת "הרמס" ולהשוות את טביעות המקשים לאלו שנמצאו על המעטפות. בעיתוני התקופה סופר כי "עשרות חשודים נעצרו ושוחררו" וכי "חוקרי שירות הביטחון הכללי הגיעו עד לחשודים ברצועת עזה".

תפנית מפתיעה התרחשה כעבור ימים אחדים. חוקרי השב"כ גילו כי בליל שליחת המעטפות עצר סיור של צה"ל ליד מטולה את דניס פיינשטיין, תייר יהודי מארצות הברית. הוא נתפס בעודו מנסה לחצות את הגבול ללבנון. חשד החוקרים התעורר לאחר שהתגלה כי פיינשטיין היה בוגר מלחמת וייטנאם וכי היתה לו ביקורת חריפה על מדיניות החוץ של ניקסון. החשד התחזק לאחר שבתיעוד ביקורת הגבולות בנמל התעופה בלוד תועדה כניסתו של פיינשטיין לישראל רק כשבוע קודם לכן. העיתונים דיווחו כי מעצרו הוארך בעשרה ימים נוספים.

בחקירתו הכחיש פיינשטיין כל קשר למעטפות ורק מסר שהוא "ממלא שליחות אלוהים שציוותה עליו לחצות את הגבול ללבנון ולהביא ישועה לאנושות". פיינשטיין נשלח להסתכלות פסיכיאטרית. לאחריה הוא נשלח לקבלת טיפול בארצות הברית. במשטרה ובשב"כ חזרו לנקודת ההתחלה. איפול מלא הוטל על החקירה. בינתיים, דוד מלכה ודב הורביץ מסניף הדואר בקרית שמונה קיבלו מכתבי תודה משגרירות ארצות הברית בישראל. מלכה עוד זוכר כי "אפילו שמעון פרס, שהיה אז שר התקשורת, הזמין אותנו ללשכה שלו והעניק לכל אחד אלבום".

איש לא העריך אז שחקירת הפרשה תוביל כעבור שלושה חודשים לחשיפת "רשת ריגול מסוכנת", כפי שהוגדרה בעיתונים. ממרחק הזמן ברור כי איש גם לא העריך עד כמה תהיה לה השפעה על המלחמה שפרצה כעבור שנה.

דואר חי ודואר מת

ליל 27 בינואר 73' היה גשום וקר. קר מאוד. סופות רעמים השתוללו בצפון הארץ ובתחזית מזג האוויר ששודרה בקול ישראל דווח ש"שלג צפוי לרדת על הפסגות הגבוהות". כמו בכל ערב באותה התקופה, מיד עם רדת החשכה הסתגרו תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן בבתיהם. הם עוד לא חוברו אז לרשת החשמל הארצית ולאף אחד לא היה מה לחפש ברחובות האפלים והבוציים. התושבים לבטח האזינו לשידורי הרדיו מדמשק ואכלו ארוחת ערב כשהם ישובים סביב תנורי הברזל הכבדים, שבהם בוערת האש עד שעות הבוקר. רעש הגנרטורים, שהופעלו למשך שעות ספורות בלבד, נבלע בקולות הגשם והרעמים. כך גם צעדיו של הצעיר שבדיוק התגנב חרש מאחד הבתים.

בסביבות השעה תשע בערב התכונן עיזאת אבו ג'בל, בן 22, לצאת מבית הוריו במג'דל שמס. הוא נעל את מגפיו, הידק לגופו בחגורה את המעיל העבה וחבש כובע צמר. עיזאת נפרד מכל אחד מבני המשפחה, הניף את תרמילו אל הכתף וצעד בבטחה אל הדלת, שם חיכה לו אביו, שכיב אבו ג'בל. הוא חיבקו ובירכו שתצלח דרכו המסוכנת. עיזאת יצא אל חשכת הלילה. הגשם היה בשיאו. בתרמיל שנשא היו 64 דוחות מפורטים על תנועת כוחות צה"ל ברמת הגולן בימים האחרונים, שישה רישומים מפורטים של מוצבים צבאיים, מלווים בתמונות, ו-11 עיתונים עבריים שאותם הגדיר המודיעין הסורי ככאלה ש"עוסקים בהיבטים הצבאיים, הכלכליים והפוליטיים של הכיבוש".

מעבר לגבול חיכו לצעיר הדרוזי קציני המודיעין הסורי. באותה התקופה נהגו אנשי רשת הריגול, שהנהיג שכיב אבו ג'בל, להעביר למודיעין הסורי דיווחים בעלי אופי דומה מדי כמה ימים או שבועות. "דואר מת" הם היו מכנים את החבילות שהשאירו בנקודות מפגש מוסכמות. "דואר חי" הם קראו לשליחים שהיו חוצים את קו הפסקת האש ומעבירים באופן אישי מידע למפעיליהם בסוריה.

שיטת "הדואר החי" נחשבה מסוכנת יותר, למידע וכמובן שגם לשליח. כמה פעמים כמעט נתפסו אנשי החוליה על ידי סיורים של כוחות צה"ל, אך לשכיב אבו ג'בל לא היתה ברירה. בנו עיזאת נשא בתרמילו גם חומר רגיש מאוד, כזה שלא היה ראוי להשאירו, אפילו לרגע, בנקודת מפגש נסתרת. היה שם דוח מפורט על פעילות הרשת וגם רשימה שמית של 18 מחבריה. בנוסף נועד עיזאת לבקש ממפעיליו "הקפאה בפעילות הקבוצה למשך תקופה של שלושה חודשים". אביו שכיב כתב טרם מותו בספר זיכרונות משפחתי שהודפס בסוריה, כי "היה צורך בארגון מחדש. היינו חייבים להתאים את סגנון ומנגנון הפעולה והחשיבה לדרכים חדשות, התואמות לכללי העבודה החשאית, ולבקרה של שירותי הביטחון הישראליים".

ייתכן ששכיב העריך שהמודיעין הישראלי יושב לו על הזנב, אך בלילה שבו יצא בנו עיזאת אל הגבול הוא היה רגוע, עד כמה שאב יכול להיות רגוע בזמן שבנו חוצה את שטח ההפקר בין שתי מדינות אויבות. מניסיון העבר למדו אנשי הרשת, כי בלילות החורף הגשומים ממעטים חיילי צה"ל בהצבת מארבים ובפטרולים. הם גם ציינו אחר כך, בחקירותיהם בשב"כ, כי הבחינו שהחיילים שיצאו למשימותיהם בליל סערה היו עסוקים בעיקר בהתמודדות עם קשיי מזג האוויר ונהגו בערנות פחותה.

עד היום חלוקות הדעות אם עיזאת אבו ג'בל נורה למוות ליד קו הפסקת האש ממארב מתוכנן, או במפגש אקראי עם סיור ערני במיוחד של משמר הגבול. הגרסה הרשמית, כפי שפורסמה בעיתוני המחרת, סיפרה שכוח משמר הגבול זיהה דמות חשודה באפלת הלילה ופעל על פי נוהל מעצר חשוד. הראיות בשטח עוררו ספקות, בעיקר בשל המקום שבו נורה אבו ג'בל, שהיה מרוחק יחסית מקו הפסקת האש, ובגלל מספרן הרב של הפגיעות בגופתו. עד היום מנדים ומחרימים הדרוזים בגולן את אחד מחברי החוליה, בחשד שהסגיר לכוחות הביטחון הישראליים את נתיבו של אבו ג'בל. האיש לא הסכים להתראיין לכתבה.

עוד באותו הלילה נעצרו שישה מחברי הרשת שהופיעו ברשימותיו של אבו ג'בל. אביו סיפר בזיכרונותיו כי "בשעה 12 בלילה, חיילים ישראלים דפקו על דלת הבית. בראשם היה המושל הצבאי של מג'דל שמס יהודה אלבשן, ואלי כהן, איש מודיעין בכיר שעבד באזור. מיד לאחר שנכנסו הם ביקשו שאקרא לבני עיזאת. אמרתי להם שאני חושב שהוא ישן בחדר, או שיצא מהבית והלך עם חברים. הנחתי שהם עצרו אותו בדרכו חזרה מהשליחות. הם החלו לחפש בכל חדרי הבית. כשסיימו שמו עלי אזיקים ולקחו אותי ברכב צבאי".

גם אחיינו של שכיב, האיל אבו ג'בל, נעצר באותו הלילה. "התעוררתי לאור אלומות פנסי החיילים שנכנסו הביתה", הוא מספר בראיון שנערך בכפר הולדתו, שבו הוא מתגורר עד היום, מג'דל שמס. "מהבהלה כמעט שיצאתי מהבית בלי מעיל. החיילים ממש החזירו אותי הביתה כדי לקחת אחד. אז הבנתי שהם עלו עלינו ושצפויה לי תקופה ממושכת מחוץ לבית".

כל חברי החוליה שנעצרו בלילה הראשון הובאו לבניין הממשל הצבאי בקונייטרה ומשם הועברו לחקירה בכלא ג'למה ליד יגור. "החקירות היו קשות", מספר האיל אבו ג'בל אך אינו שש לפרט. "עברתי בחדרי החקירות של השב"כ עינויים רבים ומעשי אלימות פיזית קשה". לדבריו, זו היתה מנת חלקם של כל שאר חברי הרשת שנעצרו. בתוך כמה ימים עצרו כוחות הביטחון 56 חשודים נוספים בהשתייכות לרשת הריגול, שהיתה מהגדולות שנחשפו אי פעם בארץ. רובם נעצרו בבתיהם, בכפר מג'דל שמס. אחד נעצר בכפר בוקעתה. חמישה אותרו באילת.

שניים מבני חמולת ספדי נתפסו רק לאחר שחצו את הגבול בחזרה מסוריה. בחקירתם סיפרו כי הרגישו שהאדמה בוערת תחת רגליהם בעקבות המעצרים הראשונים ויצאו להתייעץ עם מפעיליהם. אדיב חלבי נתפס עם הסליק שחפר במטע המשפחתי. נמצאו בו 16 רימונים ואקדח. בחקירה התברר כי הרשת פעלה בשירות המודיעין הסורי יותר משנתיים. היא הורכבה מארבעה תאים נפרדים שכל אחד מהם עבד באופן עצמאי. כמה מהם, כך התברר, יצרו גם קשרים ושיתופי פעולה עם ארגונים פלסטיניים בסוריה ובלבנון. כך הגיעו לקרית שמונה מעטפות הנפץ.

האיל אבו ג'בל מעריך שמבנה הרשת איפשר בסופו של דבר את חשיפתה המהירה. "אני הייתי חבר בשני תאים, בזה של דודי שכיב, ובתא עצמאי שהקמתי עם כמה חברים בני גילי מהכפר. בשביל שכיב ביצעתי משימות מסוימות, בשביל התא האחר עשיתי דברים אחרים". לדברי האיל, שזוכים לחיזוק מעדויות של כמה חברים נוספים ברשת, כמעט כל אחד מהם פעל בשני תאים, או ידע על פעולות של תאים אחרים. מידור הרשת לא היה מבוסס על היסודות המוכרים בסוכנויות ביון ובארגוני מודיעין, אלא על ערכי הנאמנות לחמולה ולחברה הכפרית הדרוזית המסורתית. אלה נחשבים נוקשים לא פחות, אך מהרגע שנחשפו כמה צמתים, נפלה הרשת כולה.

לדעתם של כמה מהחברים, מעורבותם בפעולות התנגדות אחרות, אזרחיות, לכיבוש בגולן - חשפה אותם לתשומת לבם של כוחות הביטחון הישראליים. "כולם הכירו אותנו ואת דעתנו, אף אחד בכפר לא התפלא שנעצרנו", אומר האיל אבו ג'בל ועדיין מדגיש כי אינו מוכן לקבל את הגדרת פועלו ומעשי חבריו "ריגול", אלא "התנגדות לגיטימית לכיבוש זר".

315 שנות מאסר

מעדויותיהם של האיל אבו ג'בל וכמה מהשותפים לרשת מתברר, כי כל תא עסק בתחום שונה של התנגדות לכיבוש הישראלי. תא אחד, לדוגמה, בראשות יוסף שאער, עסק בעיקר בעניינים אזרחיים. חברי התא העבירו לסוריה את תוכניות הלימוד שמשרד החינוך הישראלי ניסה להטמיע בבתי הספר בכפרי הדרוזים בגולן. חברי התא העבירו גם צווי ממשל, עיתונים עבריים, דיווחים על הלכי הרוח בכפרים ועוד. תא אחר, בראשות יוסף שמס, שכלוא עכשיו פעם נוספת באשמת שיתוף פעולה עם מדינת אויב, הצליח להחדיר כמה עובדים לבניין הממשל הצבאי בקונייטרה.

חמוד מרעי, תושב מג'דל שמס, מספר כי השתייך לתא זה. "היינו החוליה הקטנה ביותר, בסך הכל ארבעה", הוא אומר. בחקירתם הודו חברי התא כי בזמן שעבדו בבניין הממשל הצבאי בקונייטרה, כעובדי תחזוקה וניקיון, הם אספו כל פיסת מידע או נייר שהצליחו לשים עליו את ידם. מעדות חבר בתא מתברר שהם הצליחו להשיג כמה מפות סודיות ומסמכים צבאיים, ולהגניב מתחומי המחנה פרטי לבוש ששימשו אותם למשימות שונות ואף תחמושת.

בראש התא שהיה אחראי על שליחת מעטפות הנפץ עמד יוסף אבו ג'בל, בנו הבכור של שכיב. על פי רוב העדויות, האב למד על מעשי בניו בתאים האחרים רק לאחר שנחשפה הרשת. עד היום מסרבים חברי תא זה לומר בשם איזה ארגון העבירו את המעטפות; בבית המשפט הם הורשעו בקשרים עם הפתח, ונקבע כי עשו זאת במטרה להביך את מדינת ישראל. זה גם המידע שהועבר בסיום החקירה לסוכנויות הביון של ארצות הברית. עוד התברר כי חברי התא היו שותפים למשלוח מעטפות ממולכדות נוספות ליעדים בתוך ישראל. מאחת מהן נפצעה מורה מקרית גת. שתיים אחרות התגלו בזכות ערנות הדוורים בסניפי הדואר בתל אביב ובבאר שבע.

בחקירת הרשת התגלה כי בראש התא הגדול ביותר עמד שכיב אבו ג'בל. הוא נולד ב-1925 כבן לאחת החמולות הגדולות בגולן. בבגרותו התגייס לצבא הסורי והיה קצין מודיעין פנים במפקדת החזית בקונייטרה. בזמן מלחמת ששת הימים הוא נסוג עם כוחות הצבא הסורי לדמשק וחזר לגולן ב-69' במסגרת איחוד משפחות, בחסות הצלב האדום. בכניסה לתחום ישראל התחייב לפני כוחות הביטחון להימנע מכל פעילות מודיעין או ריגול, אך בזיכרונותיו כתב כי "שלושה חודשים לפני ששבתי לגולן הכבוש, עברתי במקום סודי ליד דמשק סדרת שיעורים על ידי מומחים לריגול. צפיתי שם בסרטים שעוסקים בנושא וקיבלתי גם הנחיות על אופיו ושיטת עבודתו של האויב הישראלי".

כשחזר שכיב לגולן, כמה מתאי הריגול כבר היו פעילים. הוא העריך מאוד את המוטיבציה של בני הדור הצעיר, אך הרגיש שמעשיהם אינם תכליתיים מספיק. בהנחיית מפעיליו במודיעין הסורי, הוא מיקד את הפעילות באיסוף בלעדי של מידע צבאי. חברי התא שהקים נשלחו לתצפת ולדווח על היערכות כוחות צה"ל לאורך קווי החזיתות, בגולן ובחצי האי סיני. אנשיו העבירו תיאורים מפורטים של בסיסי אספקה ומאגרי תחמושת. הם ציינו על מפות את עמדות הטנקים, מפקדות הצבא ואת מקומות פרישת יחידות הארטילריה וההגנה האווירית.

שכיב כתב בזיכרונותיו: "עבודתם של חברי תא ההתנגדות היתה מובנית למקומות ואזורים שונים בגולן הכבוש ובמקומות אחרים. לשלושה מהחברים, למשל, הוקצתה משימת העבודה במצפה החרמון במשך שלוש שנים. ארבעה חברים אחרים, שעיזאת היה אחד מהם, עבדו באזור תעלת סואץ וקו ברלב. שלושה עבדו כנהגים בהסעות עובדי מפעלים צבאיים שונים, שניים כעובדי ניקיון במטה הצבא הישראלי בקונייטרה וברחובות שסביב המפקדה של הממשל הצבאי. שניים אחרים עבדו במפרץ אילת".

במשך יותר משנה נמשכו משפטיהם של חברי הרשת בבית הדין הצבאי בקונייטרה. רובם הודו ברוב סעיפי האישום. כל הנאשמים הורשעו. חברי התאים הקטנים, שלא עסקו באיסוף מידע צבאי, נשלחו לתקופות מאסר של שנה וחצי עד שמונה שנים. לחומרה נשפטו חברי התאים שעסקו במה שהוגדר פעילות חבלנית עוינת, כמו חברי תאו של יוסף אבו ג'בל, שהואשמו בשליחת מעטפות הנפץ וחברי חוליה נוספת שניסו לחטוף קצין ישראלי ולהעבירו לסוריה לשם מיקוח בעסקאות שבויים. העונשים הכבדים ביותר נגזרו על אנשי חולייתו של שכיב. הוא עצמו נמצא אשם בכל 11 סעיפי האישום שיוחסו לו. על כל אחד מעשרה סעיפים גזר עליו בית הדין 30 שנות מאסר ועל הסעיף הנוסף 15 שנים, ובסך הכל 315 שנים. בית הדין קבע ששכיב אבו ג'בל ירצה את כל העונשים באופן חופף, כלומר 30 שנה, אך הוא שוחרר כעבור עשור בעסקת חילופי שבויים עם סוריה.

בעסקה, שנערכה בסוף יוני 84', הוחזרו לישראל שישה אזרחים וחיילים שנפלו בשבי בזמן מלחמת לבנון וחמש גופות של חיילים. מלבד שכיב שוחררו עוד כ-15 מאחרוני החברים ברשת הריגול שעדיין ישבו בכלא. רובם חזרו לבתיהם בכפרי הגולן. שכיב הצטרף אל אשתו ובנותיו בסוריה. הוא התקבל בדמשק בכבוד השמור לגיבורים. הוא פגש ביחידות כמה פעמים את הנשיא חאפז אל-אסד, שהעניק לו כמה אותות גבורה והצטיינות. בהמשך הוא אף כיהן שנים אחדות כחבר בפרלמנט הסורי.

צעירים חסרי ניסיון

קשה להעריך את חשיבות המידע שסיפקה רשת הריגול בראשות שכיב אבו ג'בל ואת חומרת הנזק שגרמה לביטחון מדינת ישראל. במבט לאחור עדיין קשה גם לקבוע עד כמה השפיע המידע על תוכניות המלחמה של צבאות סוריה ומצרים, שגובשו בדיוק באותם הימים ומומשו באוקטובר 73'. תיקי המודיעין מהתקופה ההיא עדיין חסויים לעיון הציבור. כך גם תיקי החקירה והמשפט.

עו"ד יעקב חיון, שהיה אז אב בית הדין הצבאי בקונייטרה ושפט רבים מחברי הרשת, אומר כי אינו זוכר את הפרטים. "הם הודו מיד בעובדות ובאשמה, כך שלא הובאו בפני בית המשפט עדויות רבות וגם לא היה צורך בהצגת ראיות מצד התביעה". הוא טוען בתוקף כי "אם אלו היו העונשים שגזרתי, הם ככל הנראה הואשמו והורשעו במעשים חמורים ביותר".

גורם משפטי אחר, שהיה מעורב בהליכי התביעה הצבאית בבית הדין בקונייטרה, טוען כי הובאו לפניו עדויות של אנשי שב"כ על חומרת המעשים והוא זוכר רק ש"הם אכן היו חמורים ביותר".

בסוריה התפרסמו מחקרים ספורים על מלחמת יום כיפור ומחקרים מעטים עוד יותר על המודיעין הצבאי ערב המלחמה. בכמה מהם הוזכרה פעולת הרשת בראשות אבו ג'בל. ברוב המקרים יוחסה לה העברת חומר מודיעיני בעל ערך רב, בעיקר בהקשר של מוצב החרמון וביצורי קו ברלב בסיני. גם בעדויות של לוחמים ואנשי מודיעין סורי, שניתנו לאמצעי תקשורת ערביים על המלחמה, בעיקר בשנים האחרונות, הוזכרה לא פעם תרומתה של הרשת למאמץ המלחמתי.

שכיב אבו ג'בל כתב בזיכרונותיו: "תנועת ההתנגדות הלאומית בגולן הצליחה מיד לאחר הכיבוש לאסוף ולהעביר לסוריה מידע המכסה כ-60 אחוז מהאתרים הצבאיים בפלסטין הכבושה, ו-80 אחוז מהאתרים הצבאיים בגולן הכבוש ואת (האתרים הצבאיים) בחצי האי סיני במצרים". בעדות כתובה נוספת, שהועברה לקרובי משפחתו לאחר מותו בסוריה ב-2008, הוא הרחיב: "הגשנו בממוצע כ-20 דוחות מפורטים על כל מחנה ומוצב צבאי. עקבנו ועידכנו בצורה מפורטת כל התפתחות או בנייה בהם, במיוחד במצפה הר החרמון. עליו אספנו מידע שנכלל בלא פחות מ-60 דוחות שתיארו את האזור במדויק, ובמיוחד את הביצורים, מאגרי הדלק ותוכניות מפורטות של המבנה. זה הקל על הכוחות הסוריים להיכנס למצפה ולכבוש אותו במלחמת אוקטובר".

גם האיל אבו ג'בל, אשר נידון על חלקו ברשת לעשר שנות מאסר ושוחרר לאחר שש, מעריך שהחומר המודיעיני שאסף היה בעל משמעות בזמן המלחמה. לדבריו, "לא השארנו דבר שידענו עליו ולא דיווחנו לשלטונות בדמשק. המודיעין הסורי ביקש שנמסור כל מה שרק אפשר. ואנחנו, כל מה שראינו, רשמנו והעברנו הלאה. לפעמים אפילו תנועה של טנק יחיד. כתבנו על כלי נשק חדשים, על מחנות, על המבנה שלהם, גודל הכוחות שנכנסו ועל היחידות השונות ששירתו באותה התקופה בגולן. העברנו חומר מצוין ששירת היטב את צבאות מצרים וסוריה במלחמה".

יש להניח כי אל הדברים השתרבבו גם דברי רהב. מעדויותיהם של חברי הרשת מתברר כי בתחומים רבים הם נהגו כחובבנים גמורים. פעולות החבלה שלהם נכשלו על פי רוב בגלל רשלנות בתכנון ובעיקר בביצוע. את השכלתו המודיעינית רכש שכיב בתחום הסיכול וביטחון הפנים. בזמן שירותו הצבאי בסוריה, הוא הפעיל סוכנים, ליקט מידע על תנועות חתרניות וחקר חשודים בריגול, אך הבנתו במודיעין צבאי היתה מוגבלת.

הבנתם של אנשי התא שלו בתחום היתה מוגבלת עוד יותר. הם לא ידעו, למשל, להבחין בין כוחות לוחמים שהוצבו דרך קבע ברמת הגולן ליחידות רבות שבאו לפרקי זמן קצרים של אימון. קצתם לא ידעו לזהות את סוגי הטנקים השונים שאת תנועותיהם תיעדו בגולן. לפעמים הם התבקשו על ידי מפעיליהם להצביע על אמצעי הלחימה השונים באלבומי תמונות. הם נתנו פרשנויות מוטעות למידע שאספו ולא אחת ייחסו חשיבות מוגזמת לידיעות מודיעיניות בעלות ערך פעוט. הם היו צעירים חסרי ניסיון שפעלו מתוך אידיאולוגיה, שליחות ואמונה בצדקת הדרך. כיום קצתם מודים, כי לעתים קרובות גברו המוטיבציה ורוח שטות הנעורים על יכולתם.

זהירות מוקשים

במחקרים ובספרים הרבים שהתפרסמו בישראל על מלחמת יום כיפור והתקופה שקדמה לה, אין כל אזכור לפעולת רשת הריגול של שכיב אבו ג'בל. רוב ההיסטוריונים והחוקרים שהתראיינו לכתבה זו מעולם לא שמעו אודותיה, או שכחו עם השנים את הפרטים. בעת חשיפתה, היתה התודעה הציבורית בארץ מופנית לפרשת ריגול אחרת לטובת סוריה, שנתפסה כסנסציונית בהרבה, זו של רשת הריגול הערבית-יהודית, ובמיוחד חלקו בה של הצנחן הישראלי, היהודי, בן הקיבוץ - אודי אדיב.

"ברמת מודיעין השדה, הנזק שהם גרמו היה מבחינתנו מזערי שבמזערי", אומר תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, שעמד בראש חטיבת המחקר באמ"ן. להערכתו, "הם דיווחו על מה שראו בשטח ואלו היו דברים שב-99 אחוז גם הסורים ראו בלעדיהם. הנזק שלהם עלול היה להיות גדול אם היו מוסרים דברים קונקרטיים, טקטיים, הנוגעים לאותו רגע שמארב ישראלי למשל מתמקם באזור מסוים. אך בזמן המלחמה הם כבר היו עצורים, כך שלא היתה מהם כל תועלת".

דעה דומה משמיע פרופ' אורי בר-יוסף, שחקר רבות את המחדלים המודיעיניים שקדמו למלחמה ופירסם בין השאר את הספר "הצופה שנרדם". לטענתו, לרשות המודיעין הסורי עמדו צילומי אוויר מפורטים ומעודכנים, שקצתם התקבלו מהרוסים. "התצפיות שלהם כיסו שטחים נרחבים וכמעט כל מידע שנראה בחזית הישראלית היה גלוי להם מבלי צורך להיעזר בתצפיות קרקע קרובות".

גם היסטוריונים ישראלים ואנשי מודיעין בכירים לשעבר שהתראיינו לכתבה מסכימים כי ברמת המאקרו, תרומתה של חוליית שכיב אבו ג'בל למאמץ המלחמה הסורי והמצרי היתה שולית. אך ברמת המיקרו, הנבחנת בקרבות ובאירועים יחידים, רבים מהם בדעה כי ערכו של המידע שהעבירו חברי הרשת היה גדול ממה שהוערך עד כה. לדוגמה, מעדויותיהם של כמה מחברי הרשת מתברר כי המודיעין הסורי הביע עניין רב בתרגילים שביצעו כוחות צה"ל ליד קו החזית. באימונים אלה, שנערכו באופן תדיר, תירגלו כוחות השריון תנועת טנקים אל עמדות תצפית וירי, שאליהן יהיה עליהם לנוע גם בזמן חירום ומלחמה. כמה מן העמדות הקבועות מוקמו מאחורי סוללות עפר, "רמפות". הסורים יכלו לבטח לאתר אותן באמצעות תצפיות וצילומי אוויר. אך המיקום של עמדות אחרות התבסס על תנאי השטח הטבעיים, ורק מי שהיה שותף למתווה התרגילים או צפה בהם מהעורף, היה מסוגל לאתר ולסמן עמדות אלו במדויק על מפה.

אבירם ברקאי, מחבר הספר "על בלימה", חקר לעומק את חלקה של חטיבה 188 במלחמה. בניגוד לרוב המחקרים התבסס ברקאי בעיקר על עדויות לוחמים, כפי שהן נחוו לעתים בגובה תא הנהג של הטנק. לדבריו, "הסורים פתחו את המלחמה בהרעשה ארטילרית כבדה. הם ירו לעבר מפקדות הצבא, לעבר יישובים, מוצבים, בסיסי מודיעין וקשר ומקומות אסטרטגיים נוספים. אבל גם הרמפות חטפו הרעשה כבדה מיד עם הדקות הראשונות. מפקדי הטנקים והמחלקות דיווחו על ירי מסיבי מיד כשעלו לעמדות, גם כאלו שהסורים בחיים לא היו יכולים לדעת עליהן מתצפיות או צילומי אוויר. הסורים עשו עבודת מודיעין יוצאת מהכלל כדי לאתר את העמדות הללו. מעדויות הלוחמים עולה שהתותחנים הסורים ידעו את מיקומן של כל רמפות הטנקים ברמת הגולן. מכך הם יכלו לדעת את נגזרת השליטה של כל עמדה וכך ידעו איפה הם יכולים לנסות לחדור את קו המגע, בלי להתעמת עם ירי של טנקים. הם מצאו צירים שאינם נשלטים וניתחו טוב מאוד את הנתונים והקרקע".

סא"ל (מיל') אברהם זוהר, מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל, מציין כי "במטחי הפתיחה של הארטילריה הסורית נפגעו גם מצבורי התחמושת ועמדות הטיפולים בטנקים, אשר היו בדרך כלל מחוץ למוצבים וגם אותן היה אפשר לאתר על פי רוב בתצפית קרובה מהקרקע". דוגמה נוספת לתרומתה של רשת הריגול מתבררת מניתוח מפות שלל סוריות של שדות המוקשים הישראליים בגולן. בניגוד למכשולים קרקעיים אחרים במערכת ההגנה, כמו סוללות עפר ותעלות נגד טנקים, אי אפשר לאתר מיקום של שדות מוקשים בתצלומי אוויר. גם תצפיות על הנחת שדות כאלו יכלו להתבצע רק באזורים חשופים. מיקום השדות נחשב לסוד צבאי בעל ערך רב מאוד.

על פי עדויות כמה מחברי הרשת של אבו ג'בל, הם דיווחו באופן מיידי על הנחת שדות מוקשים חדשים בכל רחבי הגולן. הם העידו כי סיירו באזור, לעתים מחופשים לרועים, ומסרו מיקום מדויק של גדרות ושלטי "זהירות מוקשים" חדשים שהוצבו בשטח. אל"מ (מיל') חגי מן, שהתמנה לתפקיד קצין המודיעין של פיקוד צפון תקופה קצרה לפני פרוץ המלחמה, מספר כי מעולם לא עודכן על פועלה של רשת הריגול בגולן, אך "באופן כללי, כקצין מודיעין המתכנן התקפה, הייתי שמח לקבל סוגי מידע כאלו". לדבריו, "בשבועות שקדמו למלחמה איתרנו עקבות שהשאירו חיילי סיור סורי, בסמוך לשדות מוקשים. היה ברור שהם מנסים לאתר את מיקומם ולעדכן את המפות לפני ההתקפה". הוא טוען כי "זה היה אחד התמרורים הבולטים ביותר לעתיד לבוא".

על פי רוב העדויות, בזמן המלחמה היו מפות המוקשים הסוריות מעודכנות היטב עד לתקופה שבה נעצרה הרשת בגולן. לדברי תא"ל ד"ר דני אשר, מחבר הספר "לשבור את הקונספציה", "באופן כללי הסורים הצליחו להימנע מלהיכנס לשדות המוקשים שלנו. הם נכנסו ונפגעו רק בשדות שצה"ל הניח תקופה קצרה לפני המלחמה. רק שם המוקשים הפתיעו אותם".

חפרפרות במוצב החרמון

על פי הנראטיב הנפוץ בכפרי הדרוזים בגולן ובסוריה, תרומתו הגדולה ביותר של המידע שאספו חברי רשת הריגול של אבו ג'בל, היתה ביחס למוצב החרמון. במשך יותר משנתיים עבדו כמה מחברי התא כפועלי בניין במקום. הם העבירו תרשימים מדויקים, הכוללים נתונים פיזיים כעובי יציקות הבטון בעמדות, גודל חרכי הירי, גובה התקרות ועוד. אחד מהם טוען כי המשיך לעבוד שם בבנייה בזמן שנכנסו חיילים למוצב. כך, לדבריו, נאספו נתונים על השימושים השונים של חמש הקומות במבנה, על מיקום חדרי המגורים, חדרי הקשר ועוד.

חברי החוליה העבירו גם תמונות מפורטות של המוצב ותיארו את תנועת הכוחות הישראליים ואת עמדותיהם בתרגילים שנערכו להגנתו. בספר "דו קרב על הגולן - 100 שעות הקרב שהצילו את ישראל", שהתפרסם בארצות הברית, כותבים המחברים, ג'רי אשר ואריק האמל, כי ברשותם של לוחמי הקומנדו הסורי שכבשו את מוצב החרמון היו תרשימים מדויקים שנמסרו על ידי חוליית ריגול שפעלה בגולן. השניים מייחסים את הדברים לחוליה שנתפסה בתחילת 71', בראשה עמד אחד ממנהיגי העדה הדרוזית בגולן, כמאל קאנג'. אך על פי רוב העדויות, קאנג' מעולם לא עסק בריגול צבאי, והוא נעצר הרבה לפני שהושלמה בניית מוצב החרמון הישראלי. לדעה זו שותף גם חוקר בכיר שהיה מעורב בחקירתו של קאנג' במאי 71', כך שככל הנראה את התרשימים שהוזכרו בספר העבירה חוליית שכיב אבו ג'בל.

רק בבוקר יום המלחמה הודיע אחמד ריפעי אל-ג'וג'ו, מפקד גדוד הקומנדו הסורי ה-82, לפקודיו כי הוטל עליהם לכבוש את מוצב החרמון הישראלי. במשך חודשים קודם לכן הם התאמנו באזור ההררי ליד לטקייה. רק שעות ספורות טרם הקרב קיבלו את תוכנית התקיפה ותרשימים מפורטים של מוצב החרמון.

גדעון ארנהלט היה אחד החיילים הישראלים שנפלו בשבי לאחר כיבוש המוצב. "הייתי חייל פשוט", הוא אומר, "הגעתי למוצב רק יום לפני תחילת המלחמה, לכן קשה לי לשפוט עד כמה החיילים הסורים באמת הכירו מראש את המוצב ואת סביבתו. ההתרשמות שלי היתה שהם לא באמת יודעים מה לעשות שם. אולי זה היה תכנון לקוי, אולי חוסר במידע, אבל בסוף יום הקרב הראשון, לאחר שהם השתלטו על גג המוצב, הם לא עשו שום ניסיון לחדור פנימה ולכבוש את כל המוצב. אני מניח שהם העדיפו לחכות למחרת, לאור יום. גם בימים שלאחר מכן, הם לא עשו מאמצים גדולים להיכנס פנימה ולטהר את כל המבנה. עובדה שקבוצת חיילים שלנו המשיכה להסתתר במשך שישה ימים במחסני המזון ורק בגלל שטות שלהם, הם נתפסו".

הסבר אחר נמצא אולי בראיון עיתונאי שהעניק תת-אלוף טלאל נאיף סאפיינס, שהיה חייל בכוח שכבש את מוצב החרמון. הוא טען כמה פעמים כי "מה שעניין אותנו היה הציוד האלקטרוני". לדבריו, "הסבירו לנו שהמבנה מורכב משלוש קומות תת קרקעיות בלב ההר ושתיים נוספות מעליו. לאחר שכבשנו את הקומות העליונות, בהן היה כל ציוד הרדאר והתצפית, העלינו הכל על מסוק שיצא מיד לדמשק. עם החיילים הישראלים כמעט שלא התעסקנו בשלב הזה. ידענו שהם שם וניסינו לדרבן אותם לצאת מהקומות התחתונות, באמצעות פצצות עשן ורימונים שזרקנו לתעלות האוויר. אבל לא ניסינו לפרוץ פנימה. הם נפלו בשבי אחד אחרי השני".

חיזוק לגרסה זו אפשר למצוא במברקים שיירט המודיעין הישראלי בימים הראשונים למלחמה ובהם דרישות בהולות לדרבן את החיילים לאתר את ציוד הביון הישראלי ולהעבירו במהירות האפשרית לבדיקה.

רוב חברי הרשת של שכיב אבו ג'בל עדיין מתגוררים היום במג'דל שמס שלמרגלות החרמון. אחדים מהם עברו לסוריה לאחר שחרורם מהכלא. שניים מהם הצליחו ככל הנראה להימלט בעוד מועד לסוריה ומעולם לא נתפסו. רובם נמנעו עד עכשיו מלספר על פעילותם ברשת הריגול לבני משפחותיהם ובוודאי שלא לאמצעי התקשורת.

"היינו ילדים ונהגנו בטיפשות. שילמנו על כך מחיר יקר, זה לא משהו להתגאות בו", אומר האיל אבו ג'בל, אך מבהיר מיד שהמוטיבציה של חברי הרשת מעולם לא השתנתה. "בדיעבד אני יכול לומר שהפעילות הפוליטית שלנו היתה חשובה ומועילה הרבה יותר מכל מה שעשינו בתחום המודיעין הצבאי. בסופו של דבר, כך שימרנו את ההתנגדות לכיבוש ברמת הגולן. עובדה שבזמן הניסיון לספח את הגולן ולהחיל עליו את החוק הישראלי, היתה התנגדות מסיבית של התושבים, וזה בזמן שרובנו עוד היינו בכלא. מבחינתנו, אלה היו הפירות החשובים של פועלנו". *

סייעה בתרגום מערבית: שפאא אבו ג'בל

כוחו של מידע

מה ידעו הסורים על מוצב החרמון

המידע המודיעיני שהיה בידי הסורים על מוצב החרמון היה מצוין. על כך העידו כמה פעמים קצינים וחיילים סורים שהשתתפו בקרב, ומסמכים רבים שנפלו בידי ישראל לאחר כיבושו מחדש. תצפיות ממוצב החרמון הסורי, הגבוה יותר, תיעדו את התקדמות הבנייה ואת מתאר השטח סביב. צילומי אוויר הראו במדויק את מערך ההגנה, את העמדות, המכשולים וצירי הגישה. חוליית הריגול של שכיב אבו ג'בל סיפקה שרטוטים מדויקים של המבנה הפנימי וחלקיו.

קיימת סבירות גבוהה שהמרגלים תיעדו גם את התרגילים שבוצעו בפיקוד צפון להגנת המוצב: בתוכנית הכיבוש של הסורים היה מענה טוב לבואם של כוחות תגבור ישראליים. ייתכן כי בשל מגבלות ביטחון השדה הנוקשות, שנקטו הסורים עד לרגע פתיחת המלחמה, חיילי הקומנדו שלהם לא ביצעו תרגולות מקדימות לכיבוש המוצב. את התרשימים, המפות והפקודות הם קיבלו שעות אחדות לפני הקרב.

מעדויות קציני מודיעין של פיקוד הצפון ושל חיילים שהיו במוצב בזמן הכיבוש, לוחמי הקומנדו הסורי לא ידעו תמיד לתרגם בצורה מושכלת את המודיעין שעמד לרשותם. זה בא לביטוי כבר ברגעים הראשונים בקרב, כאשר אחד מארבעת המסוקים שלהם ניסה לנחות בשטח לא מתאים והתרסק עם כוח הקומנדו שנשא. בהמשך אותו הלילה הם גם לא הצליחו לאתר את כל תעלות הקשר בין העמדות ואת כל היציאות מהמוצב, שהופיעו במפות שהיו ברשותם. כך הצליחו לחמוק באותו הלילה כמה קצינים ולוחמים ישראלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו