בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה יבשלו ממני אחרי שאלך?

הייתי בטוחה שאני משאירה לילדים זיכרונות קולינריים שיתבשלו אחרי, אבל אז גיליתי שלמציאות יש טעם אחר

2תגובות

אם יש דבר שמשרה עלי שלווה זהו בישול, ועוד יותר מכך אפייה. נורה אפרון בספר הנקמה המושלם שלה, "צרבת", מסבירה את קסם הבישול בכך שאת יודעת שאם תמלאי בדייקנות אחר ההוראות, תקבלי את התוצאה הרצויה - שלא כמו בחיים, שבהם את יכולה לעשות את כל הפעולות הנכונות ובכל זאת להפיק רק קדחת בצלחת.

בעניין הזה, אפייה היא פעילות נוסכת ביטחון אפילו יותר מבישול, משום שמהרגע שבו הוכנסה התבנית לתנור אין שום צורך להתערב. כמו בודהיסטית טובה את מוסרת את מעשה ידייך לתנור, כמו נרקומנית אנונימית את מעבירה את האחריות לאיזה אלוהים, שבמקרה הזה לובש דמות של תנור, שאמור עכשיו לעזור לך לקבל את מה שאת לא יכולה לשנות. הבעיה שיש לי עם אפייה היא שטרם מצאתי את הדרך לאפות את העוגה ואחר כך גם להשאיר אותה שלמה, עד שיגיעו אותם אנשים שלכבודם, לכאורה (ועל מי אני עובדת כאן), עמדתי כמו אמא שלי על הרגליים הנפוחות במטבח הקטן והקרבתי את עצמי.

שנים של הצלחות ותהילתה יוצאת הדופן של "עוגת גבינה מטאפיזית" (שמה הוענק לה משום שהיא כה קלילה עד שנדמה שהיא מרחפת באוויר כרוח רפאים), גרמו לי לשאננות מסוימת עד כדי כך שביום שישי האחרון, עם התקבל ההתראה על בואם הצפוי של אורחים, החלטתי לאפות עוגה תוך שימוש במתכון מהאינטרנט. ולא סתם מתכון אלא של אחת, אשת חיל שהעידה ש"אצלי הילדים וגם בעלי משוגעים על העוגה הזאתי".

דווקא השיבוש החינני במילה "זאתי" עורר אצלי את הרושם שמדובר בבשלנית אמיתית, אחת שמתמחה באוכל טעים ומזין, אחת שמכינה אוכל ל"בעלי" ול"הילדים" (דמיינתי ארבעה ילדים לפחות ולאחד מהם ודאי קוראים לירן), ולא סתם יצירות ראווה פרי מוחם הקודח של טבחים שיש מי שתנקה אחריהם את המטבח, או נשים מהסוג שלי - בלי בעל ובלי אף ילד שמתגורר בבית.

נשים מהסוג שלי, עלי לציין בצער, גם להן אין נשים שינקו אחריהן את הזוועה במטבח ועל כן הן משלימות עם הבלגן, מאשימות את הפרעת הקשב והריכוז שיש להן, מחכות לגמדים הקטנים שאמורים להגיע לנקות בלילה, שנייה אחרי שתגיע הפיה הטובה שבהינף שרביט בלבד תגרום להן להתעורר מאוד רזות, רזות עד כדי כך ששוב יאמרו להן החברות הטובות אבל תיזהרי, נרי, לא לרזות עוד, כי זה כבר לא יפה הרזון הקיצוני שלך.

ובכן, בלי שה"י-פה"י החלטתי לאפות את עוגת השיש של אשת החיל (שמה, כמובן, חנה'לה, כמו האופה הקטנה) ולוותר על הטארט-טאטן תאנים או על הקראמבל שזיפים.

על פי ההוראות, הכנסתי לפוד פרוססור את כל החומרים, יצקתי לתבנית המשומשת מעגלים קונצנטריים של תערובת לבנה וחומה, לסירוגין, הכנסתי לתנור והתיישבתי מול הטלוויזיה כדי לצפות ב"שום, פלפל ושמן זית" בשידור חוזר. והנה, לא חלפה אלא חצי שעה (במתכון דובר על 50-60 דקות) וכבר הגיע אל נחירי ריח הכישלון שאי אפשר לטעות בו. אוי יוי יוי, הכל נהפך לפחם, זימזמתי לעצמי בעוד אני בוהה באסון (מה שלא אומר שלא מצאתי בתוך העוגה חלקים אכילים, שאותם הקפדתי לכרסם בעצמי בטרם השלכתי את הקרומים השרופים אל הפח, כי הרי יש באפריקה כל כך הרבה ילדים רעבים שוודאי היו שמחים לאכול את העוגה ששוב לא השארתי שלמה).

"איפה טעיתי והאם שוב נמצא מרקורי בנסיגה?" שאלתי את עצמי בייאוש עת שרפתי למחרת בצהריים שני שניצלים (כולה שניצל, מי היה מאמין) מתוך הערימה שהכנתי ל"ילדים" (ברור לכם מי אכלה את השניצלים השרופים עוד לפני הארוחה, כדי להסתיר את הבושה כמובן). כן, מרקורי אצלי בנסיגה מתמדת. ונשאלת השאלה עד לאן יגיע ואם גם היוניברס כמו העולם הוא עגול, כך שבסופו של דבר לא תהיה למרקורי ברירה אלא לחזור לנקודת המוצא שלו, כלומר, במקום נסיגה, דהירה קדימה? ומתי, אלוהים, זה כבר יקרה?

עניין השניצלים, כמו עניין העוגה ה"ביתית", טעון הבהרה. בכל אשמה התוכנית "מאסטר שף". מאז הפרק שבו התבקשו המתמודדים לבשל את מאכלי הילדות שלהם, אני עסוקה בשאלה איזה מאכלים היו ילדי מגדירים כ"אוכל של אמא". "צ'ילי קון קרנה", השיב לי האחד; "עוף חמוץ מתוק", השיב השני, לאחר מחשבה מאומצת; ואילו השלישי, אמיץ וחזק, הוסיף "ראקוט קרומפולי" (מאפה תפוחי אדמה, נקניק סלמי, שמנת חמוצה, ביצים וגבינה צהובה, איחוד של שני מתכונים מהספר לבישול הונגרי של טומי לפיד, איש שידע לאכול כמו שצריך).

עיינו ברשימה שלעיל ואמרו לי: לאן נעלמו המפרומים, הכבד קצוץ, מרק עוף, הקציצות, הפירה עם הגזר-חי ושאר דברים שאותם אמורים ילדים לצבור כזיכרונות מאמם זיכרונה לברכה תבדל"א שהיתה צדקת גמורה?

כבר שבועות שאני מנסה להכין אוכל "ביתי", עד שגיליתי בדיוק איפה הטעות שלי. בסיומו של אותו סוף-שבוע של אסונות קולינריים, הודיע אייל שני למתמודדי הגמר של "מאסטר שף" ש"היום אתם מתבקשים לבשל את עצמכם".

אודה ואבוש, עד לאותו רגע הכרתי רק את הצירוף "להתבשל בתוך עצמכם" (פעילות אהובה עלי בשעות הפנאי) והנה נודע לי שעלי פשוט "לבשל את עצמי", ואיפה אמצא סיר מספיק גדול? אבל אז הבנתי שבאומרו כך התכוון המשורר לכך שהמתמודדים צריכים לבשל משהו שיבטא את האישיות שלהם.

ואם הייתי מאכל איזה מאכל הייתי? התשובה לכך ברורה: גויאבה! אבל כמו של פעם, עם טעם ולא רק ריח, ושיקפצו לי אלה שלא אוהבים.

neril@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו