שייקספיר מאוהב

רופא וסופרת נפגשו בארוחת ערב והחליטו לתרגם יחד את הסונטות של שייקספיר. זה לא היה קל. הוא עקשן וגם לה לא חסר, ועל פוליטיקה אסור לדבר, והראש שלה בכלל היה במקום אחר. ובסוף? הכל הסתדר

אביבה לורי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

ד"ר אבי הסנר וגיל הראבן מאוהבים. בשייקספיר. אהבה שאינה תלויה בדבר. טוטאלית, כזאת ששוטפת את המוח ולוקחת אותו למחוזות של טירוף חושים. אהבה שרק שייקספיר היה מסוגל למידותיה ב-154 סונטות האהבה שראו אור באנגליה בשנת 1609. לפני שבועיים יצאה האהבה הזאת לאור בתרגומם המשותף של הסנר והראבן לעברית בהוצאת דביר ובעריכתו של חיים פסח. וכאילו לא עברו 400 שנה מאז, פעם נוספת, בעברית, שייקספיר מאוהב.

המפגש בין הסנר, רופא, סמנכ"ל המרכז הרפואי איכילוב ומנהל מערך ניהול הסיכונים ובקרת האיכות של בית החולים, לבין הראבן, סופרת, עיתונאית ומרצה, בהקשר לתרגום הסונטות של שייקספיר, לגמרי לא מובן מאליו. הוא איש ממסד מאורגן ומסודר, חוקר וקרייריסט. היא נשבעה לעצמה אחרי שהשתחררה מהצבא שלעולם לא תעבוד בארגון מסודר עם כרטיסי נוכחות, ולא תזדקק למסגרות כדי ליצור. אבל זה קרה, הם נפגשו. ועכשיו נותר רק להתפעל מהתוצאה.

הכל התחיל לפני חמש שנים. הסנר היה בספארי צלילה בפפואה גינאה החדשה, עוד תחביב חוץ משייקספיר ומוזיקה קלאסית (בעיקר אופרות ובמיוחד של וגנר), עם חבורה קבועה של חובבי מעמקים אקזוטיים בעולם הדממה. בערב, כשכולם כבר הלכו לישון, נשאר הסנר ער והתענג על הסונטה מספר 17, כמו שהוא נוהג מדי פעם לפני השינה - לקרוא את שייקספיר ובעיקר את הסונטות. ואז זה קרה. הסונטה ביקשה שיתרגם אותה לעברית.

גיל הראבן ואבי הסנר. על שני דברים אי אפשר להתבדח עם אבי, על רפואה ושייקספיר צילום: ינאי יחיאל

הסנר עוד לא ידע לזהות את האותות ולא פיענח את התסמינים, ורק התחיל להשתעשע באפשרות לתרגם אותה. לא עבר זמן רב והפנטזיה הפכה למציאות בלתי נשלטת. סונטה רדפה סונטה והסנר לא מצא לעצמו מנוחה.

מקצוע הרפואה משעמם שאתה מחפש מפלט אצל שייקספיר?

"הוא הכל חוץ ממשעמם. זה בשביל לשמור על שפיות יותר מכל דבר אחר, כי רפואה היא מקצוע כל כך תובעני, שאתה טובע בתוכו. פה בבית החולים יש שלושה אנשים שכתבו ספרים, ואחד שכותב אפילו ספר שירה. במהלך ההיסטוריה המון רופאים כתבו: ג'ון קיטס היה רוקח, אנטון צ'כוב, ארתור קונן דויל, הרמב"ם, יהודה הלוי, שאול טשרניחובסקי, כולם היו רופאים".

ולמה שייקספיר?

"כי הוא הגדול מכולם והכי יפה בעולם בכלל בלי השוואה. אין שום דבר באמנות שדומה לזה".

"על שני דברים אי אפשר להתבדח עם אבי", אומרת הראבן, "על רפואה ושייקספיר".

אפילו השינון המשעמם של "יוליוס קיסר" בשיעורי האנגלית בתיכון לא נתפס בעיניו כעונש. "בשנות ה-70, בתחילת ימיה של הטלוויזיה הישראלית, שידרו את המחזות של שייקספיר בשחור-לבן ואני זוכר שהייתי מוקסם. היה משהו במוזיקה של השפה שכבש אותי. התחלתי לקרוא שייקספיר להנאתי, יש לי בבית אוסף די גדול, ומשם הגעתי לסונטות. היה לי קשה לקרוא את התרגומים שהיו, וזימזם לי בראש שהייתי רוצה, כקורא, לקרוא משהו יותר נגיש וידידותי. יום אחד התיישבתי והתחלתי לתרגם".

לא עבר זמן רב והסנר התחיל להרגיש כמו מי שיצא לריצת מרתון עם משקולות על הרגליים. "כדי לשמור על כל חוקי התרגום צריך לעבוד בכמה מישורים: להעביר את הרקע התרבותי שממנו בא הסיפור, לשמור על המשקל, על החריזה ומבנה השורה. זאת משימה מאוד מסובכת. וחוץ מזה, לא הייתי בטוח שאני מספיק ראוי ויודע כדי לעשות את זה, ואז נכנסה גיל לסיפור".

מהדהד או לא?

אחרי שלוש שנים לא קלות מבחינתו ומבחינת שייקספיר, הוא פגש את הראבן אצל שירה דונביץ', ידידה משותפת. "נזקקתי לתחקיר על השתלות לב לספר שכתבתי, 'לב מתעורר', ושירה אמרה שאולי אבי יסכים לתת לי קצת רקע", אומרת הראבן. "נפגשנו בארוחת ערב והוא יעץ לי בנדיבות ויומיים אחרי זה הוא שאל אותי אם אני יכולה להעיף מבט על הסונטות שהוא מתרגם".

הראבן השיבה שהיא לא האדם המתאים לשירה אנגלית ובוודאי לא לשייקספיר. שהיא כותבת פרוזה. אחר כך הסתקרנה והציצה בזהירות, ונשאבה כמו לתוך בולען למערבולת של כמעט שנתיים אינטנסיביות. "התחלתי מאוד בזהירות, זה לחלוטין לא היה בתוכנית שלי", היא אומרת. "עכשיו, כשאני מודעת להיקף העבודה, ברור לי שאדם לא נכנס בהכרה מלאה לסוג כזה של התחייבות. תרגום זה הסוג האינטימי ביותר של מגע עם טקסט. אתה נכנס מתחת לעורן של המילים. זאת חוויה אדירה. ותרגום שירה הוא דבר נפלא. זה משהו שאי אפשר לעשות בפרוזה.

"אמא שלי תירגמה את אדם מיצקביץ' ואת דילן תומס, והיא היתה אומרת שאם אתה סופר או אמן, אתה צריך בין השאר להיות כמו בעל מלאכה, שלא ייתכן שהוא יודע להכין רק סוג אחד של שרפרפים. במובן הזה, זה היה שיעור מצוין. אני באמת חושבת שלמדתי המון מתרגום הסונטות שהן כמו תולעת מחשב. כשהן חודרות אליך, הן כובשות ומרתקות מכל בחינה ואתה לא יכול להשתחרר מאחיזתן".

האחיזה של שייקספיר לא פעם מוטטה את שניהם ואת מערכת היחסים ביניהם. הם התחילו להתכתב בדואר אלקטרוני ("זה המזל, אחרת כבר מזמן הינו הולכים מכות", אומר הסנר) בלהט ובתשוקה שרק שייקספיר כנראה מסוגל לעורר בבני אדם. "אני תירגמתי את כולן בהתחלה", אומר הסנר, "ואחר כך העברתי לגיל והיא עברה על זה והתכתשנו לאורך כל הדרך. היא אמרה שזה לא מתאים, ואני אמרתי שזה לא משביע את דעתי, אבל היא צדקה בסופו של דבר".

אפשר לחשוב ש"שונאים - סיפור אהבה" נכתב עליהם. "החיים שלנו הם ממש תמונת נגטיב", אומרת הראבן. "אבי קם בבוקר ומתעסק בדיני נפשות עד שהוא הולך לישון, ואני קמה בבוקר ומתעסקת במילים עד שאני הולכת לישון. חלק מהמתחים שהיו בינינו בהתחלה נבעו מזה שאבי חושב שהוא יכול לעשות הכל ביחד. תוך שהוא מבצע שלוש החייאות וארבעה תחקירים, ולא ישן בלילה כי הקפיצו אותו, גם להתווכח איתי על מילה שביליתי שעתיים בלחשוב עליה".

וכן, יש לה כמובן גרסה משלה לעבודתם המשותפת. "אבי עשה תרגום. אני הסברתי לו למה אף מילה שם לא בסדר והצעתי נוסח משלי, ואז הוא הסביר לי למה מה שאני מציעה הוא בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת. ואז, איכשהו, הגענו לנוסח מוסכם ששמנו בצד לכמה חודשים רק כדי לחזור אליו אחר כך ולהחליט ששום דבר שם לא שווה ולהתחיל את כל התהליך מחדש.

"אבי נוטה יותר ממני לנאמנות למקור ואני בודקת הרבה יותר מה אפשר לעשות עם העברית, אבל עכשיו ברור לי שאבי צדק לאורך כל הדרך. כי אם אני הייתי מתפרעת עד הסוף, זה היה יוצא סונטות על סונטות".

הסנר בהחלט מרוצה מכך שהראבן סוף סוף מסכימה איתו: "הרבה מאוד פעמים כעסתי על שהיא הרחיקה את הדברים מהתרגום המדויק שלהם. כשקראתי את ההצעה שלה היא נשמעה נהדר, אבל כשהסתכלתי על הטקסט, אמרתי שאין קשר בין הדברים, והיינו צריכים למצוא פשרה שתשמור על הליריות והפיוטיות של הסיפור, שיש בו גם נשמה וגם נאמנות למקור".

האם מי שחי לפני 400 שנה, יכול ללמד אותנו משהו שאנחנו לא יודעים על אהבה?

"למה לא?" אומר הסנר, "הוא הצליח להנציח את האנושיות וזה נכון לגבי כל תקופה. אין הבדל בין מה שהוא הרגיש לגבי אהבה, שנאה ותאווה, ומה שמרגישים אנשים היום".

הראבן חושבת ששייקספיר ושיר השירים הם התשתית התרבותית שעל פיה האנושות למדה לאהוב. וביום שבו אנשים יפסיקו לקרוא שייקספיר או שיר השירים, ייתכן שהם יאהבו אחרת. "אנחנו בטוחים שהוא היה חייזר או שחייזרים שיחקו לו במוח, כי אחרת איזה הסבר יש לתופעה הזאת?"

איזו תופעה?

"תופעת שייקספיר", אומר הסנר, "שאין לה הקבלה בתרבות המערבית. הוא ללא ספק גדול היוצרים שהיו אי פעם. תמיד כיף לקרוא אותו ולחזור ולקרוא אותו מחדש". להסנר יש אלפי שעות שייקספיר ברזומה ואפס פרסומים משל עצמו, על אף שכתב שירים וסיפורים קצרים שמעלים אבק במגירות.

אתם בהחלט נשמעים מאוהבים.

"לא הייתי מאוהבת בשייקספיר", אומרת הראבן, "אבל אחד הדברים שקרו לי היה להתאהב בטקסט ברמות של איזה תחושה דיבוקית דמונית שליוותה את כל זה. תחושה של השתלטות. של כוח זר שתופס לך את המוח לגמרי. לצלילה לתוך שורה יש ערך מדיטטיבי, כאילו הוא שתל בטקסטים שלו שבבים אלקטרוניים עד שאי אפשר לעזוב אותם".

אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניהם היה למצוא את הטון המדויק של העברית. "שייקספיר לא כתב בשייקספירית אלא בשפה שאז דיברו ברחוב וכולם הבינו אותה, גם פשוטי העם", אומרת הראבן. "חיפשנו עברית שתהיה מובנת, שלא תישמע ארכאית. מצד שני, לא שפת רחוב ולא ישראלית מדי, ויחד עם זאת שתהיה קצת תיאטרלית מאחר שהוא איש תיאטרון לפני הכל. בנוסף חיפשנו מילים שיהיה בהן הדהוד נוסף, כלומר שפה שיש בה גם עומק".

הסנר רוצה יותר מכל שהתרגום ייגע באנשים. פחות חשוב לו מה יגידו המבקרים. "המטרה הראשונה שלנו היתה שהתרגום יהיה נהיר, שאדם יוכל לקרוא את הסונטות בהנאה, בלי מאמץ גדול מדי ובלי מילון. חלק מהמלחמה שלנו היתה על כך שהיא התעקשה על כל מילה ואמרה שזה לא מהדהד מספיק טוב".

למה היה צריך תרגום חדש, יש כמה תרגומים לעברית?

"כל תרגום נותן פן אחר ליצירה", אומרת הראבן, "והתרגום הזה נותן פן שלא היה קודם. ההתפתחות של העברית מאפשרת היום להגיע לתרגומים יותר נאמנים למקור. וכן, צריך כל כמה שנים לחדש תרגומים. העברית מתפתחת כל הזמן ומולידה אפשרויות ושכבות נוספות. אם הנס הזה ימשיך להתקיים, המדינה, יהיה מקום בעוד 30 שנה לתרגם את הסונטות שוב".

חלוץ בתחום האיידס

הסנר נולד בגדרה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, ומאז הוא ידוע כילד שנולד עם המדינה ומדי פעם מראיינים אותו ביום העצמאות וכותבים עליו. אביו היה רופא כפרי שעבר מיישוב ליישוב עם תיק גדול שכל המרפאה היתה בתוכו ובדק חולים. סבו, ד"ר אברהם יעקב מרק, היה הרב הראשי של צ'רנוביץ, שם הוריו, הוגו והרטה, נולדו והתחנכו ברוח התרבות האוסטרו-הונגרית. הם עלו לארץ בסוף המלחמה. "אני דיברתי גרמנית לפני שדיברתי עברית", הוא אומר.

אחרי שסיים את התיכון בגדרה ואחרי שלא סיים קורס טיס והשתחרר מהצבא, עבר ב-71' לתל אביב. את ההחלטה להיות רופא הוא מעולם לא עשה. "אבא שלי החליט בשבילי", הוא אומר, "ומגיל אפס ידעתי שזה מה שאני הולך לעשות. היחידה שפיקפקה בזה לרגע והעזה לשאול אם אני בטוח שאני רוצה להיות רופא היתה ברוריה, אשתי, שהיתה חברה שלי".

הסנר התחיל את הקריירה שלו בבית החולים איכילוב ב-72' כסניטר במחלקה פנימית ד' כשהיה סטודנט לרפואה. "אני זוכר כמו היום שבאתי למחלקה, נתנו לי סיר גדול עם מים ומטלית ואמרו: לך תרחץ את החולים שבסוף המסדרון". הסנר עבד ככוח עזר עד לסיום הלימודים. אחר כך עשה סטאז' וחזר להתמחות באותה מחלקה, ושב אליה לאחר הפסקה של שנתיים ב-fellowship שעשה החל מ-81' באוניברסיטת לוס אנג'לס. הוא סיים את ההתמחות, הפך לרופא בכיר, לסגן מנהל המחלקה ולאחר מכן למנהלה.

באוניברסיטת לוס אנג'לס נחשף הסנר לראשונה לתופעה רפואית בלתי מוכרת. ביוני 81' התפרסם ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסין" המאמר של מייקל גוטליב ואנדרו סקסון, מאוניברסיטת לוס אנג'לס, על חמשת חולי האיידס הראשונים. "פתחנו את המרפאה הראשונה לחולי איידס בארצות הברית", אומר הסנר. "לא היה לנו עדיין מושג במה מדובר וכשנכנסנו לראות את החולים האלה, התלבשנו כמו לטיסה לחלל. הגאונות של שני החוקרים היתה בזה שהצליחו לראות את הקשר שבין חמשת החולים. כשראינו אותם הם כבר היו במצב מאוד קשה. כשחזרתי לארץ, ב-83', הקמתי באיכילוב את המרפאה הראשונה לחולי איידס. המרפאה בבית החולים קפלן נפתחה קצת קודם לכן".

ב-94' עזב הסנר את הרפואה הטהורה לטובת ניהול והקים את המערך לניהול סיכונים ובקרה שהוא עומד מאז בראשו. כשפרופ' גבי ברבש ניהל את משרד הבריאות, בסוף שנות ה-90 הסנר החליף אותו כמנהל בית החולים.

ברוריה, אשתו של הסנר היא ציירת. בנו הבכור טל הוא דוקטור למחשבים ומתמטיקה שימושית במכון ויצמן ואבא לארבעה ילדים. בתו ענת, דוקטור לניהול פרויקטים, חיה עם בעלה ושני ילדיה בסידני באוסטרליה, ובתו הקטנה מיכל עוסקת בפיננסים.

אף אחד לא רופא?

"זה מקצוע כל כך תובעני והתגמול פר השקעה כל כך עלוב, במיוחד בארץ, שאני לא חושב שהייתי רוצה שהילדים שלי יהיו רופאים".

וויליאם שייקספיר. זה שאין שני לוצילום: איי-פי

אתה נשמע מתחרט?

"לא. בצד זה אני יכול להגיד שזה מקצוע נהדר, שדורש ממך להיות בן אדם, במובן ההומניסטי של המילה, להתעדכן כל הזמן ולהפגין יכולת של אינטגרציה בהמון תחומים".

את שביתת הרופאים מכנה הסנר סיפור קשה. "זה נורא קשה כשאתה מנהל מחלקה, פרופסור באוניברסיטה, ומביא הביתה 12 אלף שקל, וזה עוד יותר עצוב אחרי עשר שנים שאסור היה לנו לשבות, שזה כשלעצמו דבר חמור מאוד. כשאתה שומע שפקידי האוצר אומרים שהם מאוד מרוצים מההסכם עם הרופאים, אתה מבין שזימברו אותנו, בלשון העם, פעם נוספת. לגבי האוכלוסייה שהתנאים שלה היו אמורים להשתפר, השתנה מעט מאוד, כולל המתמחים ממרכז הארץ. וזאת החמצה גדולה. זה שהצעירים, הנוער הכי טוב, עושים תשע, עשר תורנויות מדי חודש ועדיין צריכים להסתמך על ההורים שלהם עד גיל מאוד מתקדם, זאת שערורייה. הרבה מהם כל כך מיואשים שמוותרים על מה שכבר השקיעו ועוזבים את המקצוע".

אז למה חתמתם על ההסכם?

"זה הסכם של הגוף המייצג אותנו, ההסתדרות הרפואית, אבל הרבה מאוד אנשים חושבים שההסתדרות הרפואית לא עשתה הסכם טוב בשבילנו. לא שמה לב לעובדה שיש תחושה של ייאוש במגזרים גדולים מאוד, וזה לא בא לידי ביטוי בהסכם. אני חושב שהיו צריכים לשים יותר לב לפרטים ולקהל שאותו הם מייצגים ולהביא משהו יותר ראוי. למעלה מ-500 מתמחים חתמו על מכתבי התפטרות וזה הופך את המציאות של הרפואה הציבורית בארץ למאוד מסובכת. אני מקווה שמישהו יתעשת ויעשה משהו נבון. תחושת הבטן כרגע היא לא טובה".

לא רואה פתרון

הראבן, בת 52, היא סופרת בת סופרת, מהאצולה הירושלמית של רחביה. אמה, הסופרת, המסאית המתרגמת והעיתונאית שולמית הראבן, עלתה מפולין; אביה אלוף הראבן, יליד חיפה, היה שנים רבות איש צבא וקהיליית המודיעין, פעיל בעמותות שונות למען כבוד האדם וקידום שוויון אזרחי לערבים בישראל. הראבן למדה ב"לידה", שירתה בגדוד שריון ואחר כך בצנחנים ולמדה מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. לקראת סיום התואר הראשון חלתה בצהבת ובילתה שמונה חודשים במיטה, ואז התחילה לכתוב.

היא כתבה עד היום 14 ספרים, כולל שני ספרי ילדים. "זה שאמא שלי כתבה, עשה את החיים קלים יותר או קשים יותר", היא מספרת. "גדלתי בבית שעסקו בספרים והכל היה נגיש. אמא שלי היתה אדם מאוד פרטי בנוגע לכתיבה. היא עבדה כשלא היינו בבית, והתייחסה לזה בצורה מאוד רצינית. היתה לי תמונה איך נראים חיי סופר. לא היתה בזה שום רומנטיקה. היה ברור שקמים בבוקר ועובדים מאוד קשה".

ואיפה המוזה?

"אני לא כופרת בקיומן של מוזות. זה כמו ההבדל בין גרפומן לסופר: גרפומן חייב לכתוב משהו, וסופר רוצה לכתוב את הדבר שאותו הוא כותב עכשיו. יש משהו שרודף אותך אבל מהרגע שהוא מופיע זו משמעת עבודה. בכל מעשה אמנות מתקיים מתח בין חופש ופתיחת מרחבים לבין צורות שונות של משמעת. פלובר אמר שאם אדם רוצה לכתוב, כדאי שיחיה חיים נורא משעממים".

היא לא בדיוק נאמנה למשנתו של פלובר. היא מלמדת בבית הספר אסכולות של האוניברסיטה הפתוחה ובבית הספר לקולנוע מעלה. היא נשואה לאמנון לורד, עיתונאי, סופר ואיש קולנוע שהימין, ואמא לתאומות, רותם ונעמה, בנות 19 המשרתות כרגע בצבא. "היתה לזה השפעה מסוימת על העבודה על הסונטות", היא אומרת. "בחודשים הראשונים אחרי שהן התגייסו, הראש שלי לא היה פנוי לצלול ולברוא עולמות ודווקא התאים לי לעבוד על דברים שכבר מישהו כתב אותם".

הראבן היא חברת האקדמיה העברית ללשון, דור שלישי במשפחתה: כמו אמה לפניה ויצחק אפשטיין, אב סבה, מחדש השפה העברית. "תחייתה של הלשון העברית המדוברת, אין לה הסבר בכלל", היא אומרת. "כמו ששום סוציולוג לא היה מנבא שנהיה מדינה דמוקרטית, כך אף אחד לא חלם שעברית תיהפך לשפה מדוברת. ב-1911, באנציקלופדיה בריטניקה, כתבו שהרעיון שהשפה העברית תיהפך אי פעם לשפה מדוברת הוא סהרורי בערך כמו הציפייה שתקום מדינה ליהודים".

קשה להגיד שאנחנו בדיוק מודל מצטיין של מדינה דמוקרטית.

"יש אלף דברים בחברה שלנו שמחייבים תיקון, אבל בגדול אני חושבת שאנחנו נס גמור. אוסף של בני אדם, פליטים פוסט-טראומטיים ממאה מדינות, רובן לא דמוקרטיות. העובדה שהם הצליחו להקים מדינה היא פלא בעיני. יש לנו רפואה ציבורית סבירה, יש הגנה על זכויות הפרט. אז אין גגות רעפים קטנים וחמודים. כתבתי ספר דוקומנטרי על העלייה מברית המועצות. מדינת ישראל קלטה מיליון עולים. זה שהמדינה עוברת כל פעם מין דבר כזה ומצליחה, זה בניגוד לכל היגיון".

אנחנו אולי דמוקרטים מהצד הזה של הקו הירוק, אבל מאוד לא דמוקרטים בצד השני.

"אני מחכה לרגע שיהיה אפשר לפתור את זה, ואז ממש לא אכפת לי איזה דגל יתנוסס על הר הבית ואיפה יעבור הגבול, רק שיגידו לי איך עושים את זה. אבל כרגע אני לא רואה שום פתרון".

ושוב מתלהט לו ויכוח קטן, אם כי מאופק למראית עין, אפוף באנדרסטייטמנט הסנרי אופייני: "אני בניגוד לגיל חושב שיש פתרון מאוד קל, פשוט ללכת משם, אבל היא לא אוהבת את הפתרון שלי. ניהלתי איתה את הדיונים האלה מספר פעמים ובסופם החלטנו לא לדבר על פוליטיקה. היא חושבת שהתינוק הזה הוא פאר היצירה וזה בכלל פלא שהוא הולך, אז מה אתה בא אליו בטענות שהוא בועט".

ובאין פתרון באופק מעדיפה הראבן לא להידרש לסוגיות פוליטיות, ולתהיות שלעתים קרובות מדי מכוונות אליה בנוסח: איך השמאל חי בשלום עם הימין בביתכם?

"הסובלנות אצלנו מרתקת", היא אומרת ומתכוונת בשמאל הישראלי. "אני מכירה אנשים שמאמינים בסובלנות ואומרים: 'אני אניח לזולת לדבר, אני לא אהרוג אותו, רק אסתום את האוזניים ולא אקשיב'. סובלנות נולדה כדי שנבדוק מחדש מה שאנחנו אומרים, אולי יהיה כאן איזה חיפוש משותף, או שסובלנות זה להקשיב רק למה שאומר זה שנמצא שמאלה ממך. ארגוני הטרור משום מה נחשבים לשמאל. מעולם לא הבנתי למה. אני חולקת על החלוקה בין שמאל לימין. למה שמאל זה אנשים שתומכים במשטרים האפלים ביותר בעולם? הייתי פעילה מאוד ב'שלום עכשיו', אחר כך בארגונים אחרים, אבל לא מוכנה לארוז את הדעות שלי באריזות. אני מנסה לגבש לעצמי דעה עצמאית בכל סוגיה ועניין.

"אצלנו רוב האנשים מסתובבים עם אשכול האמונות, המחשבות וההתנהגויות שמתלוות למעמד חברתי מסוים. בהיותי משתייכת למעמד חברתי מסוים זה, גם השקפותי בנושאים מסוימים צריכות להיות מובנות מאליהן. אני מסרבת להיות שם".

במשך שנים רבות כתבה הראבן טורי פרשנות מלומדים בעיתונים שונים כפרילנסרית. "הייתי טוראית בעיתונות", היא אומרת. "לפני שנים אחדות התפטרתי מזה בשמחה. שמחתי שנפטרתי מהצורך לקרוא עיתונים ולעקוב אחרי מה שקורה. הגעתי למסקנה שרוב הדברים האקטואליים מתגלים כלא ממש חשובים ושאני לא רוצה לכתוב אותם ב-350 מילה. העמדה של לשבת ביציע ולהביע דעה נראית לי משחיתה לאורך זמן, והמחשבה שבזה שביטאת דעות מסוימות עושה אותך לאדם טוב, אינה נכונה. בסך הכל הוצאת אוויר מהפה, זה הכל. יש במחנה שלנו שבו כולם צדיקים גמורים, בלבול בין לעשות מעשים טובים לבין לבטא את הדעות הנכונות. כמה פעמים את באמת קוראת עמודי דעות בעיתון ואומרת: הנה משהו שלא חשבתי עליו? תני לי את רשימת הכותבים ואני אכתוב לך בעצמי את מה שהם כותבים".

תעשו עוד דברים ביחד?

"אני סקפטית", אומרת הראבן.

"אני מאוד רוצה ויש עוד הרבה מה לעשות, כמו למשל לתרגם את ג'ון דאן, אחת הפנטזיות שלי".*

כשהתשוקה בוערת

סונטה בניגוד לסונטה, היא שיר לירי, בעל מבנה קבוע ומוקפד של 14 שורות, שמביע לרוב את רגשות האהבה של הכותב. מקורן של הסונטות באיטליה במאות ה-13 וה-14. גדולי הסונטיירים האיטלקים היו דנטה ופטררקה. שייקספיר השאיר אחריו 154 סונטות. 126 מהן הוקדשו לאהבת גברים ורק 26 לאהבת נשים. לא פלא שהחוקרים שוברים עד היום את הראש אם שייקספיר היה הומוסקסואל.

שתי הסונטות האחרונות אינן מונולוגים של אוהבים אלא טקסטים עתיקים המבוססים על פואמה קצרה של סכולסטיקוס, משורר יווני בן המאה החמישית, ולא לגמרי ברור אם שייקספיר הוא זה שכתב אותן. מאחר שהמו"ל בחר להכילן בתוך קובץ הסונטות שהוציא לאור ב-1609, נהוג מאז לייחס אותן לשייקספיר. מה גם שרוח האהבה והתשוקה הבוערת בשתי הסונטות האחרונות אינה זרה לסגנונו.

להלן סונטה 153 בתרגומם של גיל הראבן ואבי הסנר, מתוך ספרם. הפרשנות על אחריותו של הקורא:

הניח קופידון את לפידו ונרדם;

שפחת דיאנה נצלה הזדמנות ומהרה

לטבל את מבער אהבתו החם

בתוך מימיה של עין קרירה,

מאש האהבה הקדושה נטל כך

חמה העתיק, אך לעד הוא נשמר

במרחץ הגועש, שלהטו, כבר הוכח,

הוא תרופה מלכותית לכל חלי מוזר;

אך בעיני גברתי נצתה שוב האש,

ובחזי להבת קופידון צורבת,

חולה כלי, נזקק למרחץ מאשש,

אני חש להתארח בו, נגוע עצבת.

אין מרפא, המרחץ היחיד שעוזר

הוא עיני גברתי, בהן הלפיד עוד בוער.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ