בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון של איש אחד

יונתן לוי הוא שחקן, אבל לא רוצה לעשות מזה קריירה. הוא במאי, אבל לא רוצה לתת הוראות לשחקנים. הוא מורה, אבל רק אם זה בשיטה האנתרופוסופית. והוא גם יהודי, שגר בכפר בדואי. ושכחנו - משורר. ראיון עם אלף זוויות

8תגובות

ארבעה גברים עומדים על הבמה, סדאם חוסיין ושלושת כפיליו, ומאחוריהם מאווררי ענק. איש מהארבעה לא דומה לסדאם, או למי מהשחקנים האחרים, למעט העובדה שלכולם יש שפם. בסצנה הבאה הם ג'ורג' בוש האב, ג'ורג' בוש הבן ושני היועצים, דיק צ'ייני וקרל רוב. זהו טקס התבגרות שעובר בוש הבן, שבסופו ייצא לתקוף את עיראק.

ההצגה, "סדאם חוסיין - מחזה מסתורין", היא פואמה שירית שתועלה בפסטיבל עכו לתיאטרון, שייערך בחול המועד סוכות (16-19 באוקטובר). היא נכתבה ובוימה על ידי יונתן לוי, שגם משחק בה, ועל אף שנדמה שהיא עוסקת באקטואליה, כוונת הבמאי לא היתה לשחזר אירועים ממשיים או לתת תחושת ריאליזם. להגדרתו, זהו "מחזמר היסטוריוסופי אלטרנטיבי".

לוי גם מסרב לתת לשחקנים הנחיות נוקשות או ברורות, או במילים אחרות, מסרב להתנהג כמו במאי. "אני פשוט רוצה שזה יהיה טוב", הוא אומר. כל אחד מהשחקנים, סער סקלי, ניר שאולוף ואמיר פרג'ון, יכול לקחת את המושכות כרצונו ולנהל את החזרה. נראה שהחופש מיטיב עם כולם, ובסוף נמצא הטון הנכון.

איליה מלניקוב

אתה תמיד נותן כל כך הרבה חופש לשחקנים שלך?

"זה צוות שאני מאוד סומך עליו, הוא מבריק ומוכשר. זה כאוטי ולא יעיל אבל האווירה יצירתית וטובה. הבאתי קונספט בימתי, התוויתי קו, אבל מעבר לזה, אנשים מרגישים שזו יצירה שלהם".

קשה להגדיר מה בדיוק מתרחש על הבמה אצל לוי, אבל בתום החזרה מתקבלת תחושה שההצגה עשויה להתפתח לכדי חוויה חזקה, גברית מאוד, אולי אפילו טרגית, למרות העיסוק האירוני בדמויות נלעגות כמו סדאם חוסיין וג'ורג' בוש. "אני רוצה שבהצגה תהיה אווירה של פוטנציאל, משהו שיכול לקרות. זה מה שאני רוצה שהקהל ירגיש. אנרגיה חזקה לאורך ההצגה. אופציה לצורה תיאטרונית אחרת, כמו כישוף. הצגה שיכולה לגרום לדברים לקרות גם במציאות".

אחרי החזרה, שהתקיימה בשבת באוניברסיטת תל אביב, עלה לוי לאוטובוס שלקח אותו חזרה לביתו בטבאש, כפר בדואי ליד טבעון, שם הוא מתגורר זה כשנה עם בת זוגו דניאלה ושלושת ילדיהם. את הבית משכיר להם מוכתר הכפר, והבחירה לגור בכפר בדואי נובעת לדברי לוי מסיבה אחת פשוטה: זול שם.

"גרנו בטבעון שלוש שנים, שם נולדה הבת הבכורה תמרה", הוא מספר. "אחר כך עברנו לכליל, וחודש וחצי אחרי זה הגיעה ההצעה להצטרף לצוות ההקמה של היוזמה האנתרופוסופית בתיכון אורט בטבעון. שנה וחצי נסעתי מכליל לטבעון ואז החלטנו לעבור לאזור, רק שבינתיים המחירים בטבעון קפצו ב-50 אחוז, אז מצאנו את עצמנו בטבאש, הכפר הבדואי הפסטורלי.

"יפה פה, יש הרבה מקום, המחיר נמוך ואין ארנונה כי אין מועצה. מצד שני, לא התערינו לחלוטין בינתיים. יש הבדלים לשוניים ותרבותיים שלא מונעים ידידותיות, אבל מקשים עלינו להרגיש פה לגמרי בבית. זה סוג של חו"ל ידידותי ומכניס אורחים. מאוד יפה פה. זה הנוף שאני הכי אוהב".

לטלטל את המערכת

טל גליק

לוי, בן 37, נולד בקנדה, לאמו, דפנה לוי, מתרגמת, ולאביו פרופ' שמעון לוי, מתרגם ומרצה לתיאטרון. הוריו נפרדו כשהיה ילד והוא גדל עם אמו בירושלים. אחרי שירות צבאי ככתב "במחנה" למד פילוסופיה ובי.איי כללי באוניברסיטה העברית ועבד לפרנסתו כמדריך נוער בסוכנות. במסגרת התפקיד נסע לחבר המדינות. "הייתי אמור לחזק את הזהות היהודית של הצעירים שם, אבל ניסיתי לעבוד על כיוונים של זהות אוניברסלית יותר", הוא אומר.

בעת לימודיו באוניברסיטה חבר לליאור ווטרמן, אמן שלמד אז בבצלאל והיה שותפו לדירה, ויחד הם החלו ליצור תיאטרון. ההצגה הראשונה שלהם, "מנו מלך אטלנטיס", הועלתה בפסטיבל עכו ב-2004. הם זכו בפרס היוצר המבטיח, למרות שלדברי לוי היו חילוקי דעות בין השופטים. "שופטת אחת טענה שאין סיכוי שנעשה אי פעם שום דבר נוסף, ושזה חד פעמי, ולכן אין טעם לתת לנו את הפרס. אחרים נלחמו בשבילנו". ההצגה הוגדרה בזמנו כהצגת פולחן, וזכתה גם בפרסים במסגרת תחרות קיפוד הזהב להצגות פרינג'.

ב-2007 הגיעו שוב ווטרמן ולוי לעכו, עם ההצגה "מר עולם". לוי מגדיר אותה כ"גרסה פוסט ציונית לספר 'סולאריס' - אסטרונאוט ישראלי שמתפוצץ בחלל, מקבל כוחות בריאה ויוצר שיקוף פרגמנטרי של העולם הישן. הוא מקים את המפעל הציוני מחדש בחלל, בצורה קצת סוטה". בהמשך יצר לוי, הפעם לבדו, את "הפניקס הישראלי", מופע היפ-הופ שעסק לדבריו בכוח המשיחי של השירה. בין לבין כתב ביקורות תיאטרון ל"העיר" ול"טיים אאוט".

בינתיים הוא מסתפק בפסטיבל עכו ככר לעשייה התיאטרונית שלו. "בתור פלטפורמה לנסיינות בתיאטרון, עכו היא כיפית וטובה. אם הייתי מתעסק רק בתיאטרון הייתי בטח רוצה עוד דברים, אבל אין לי קריירה בתיאטרון. לא קיבלתי עד עכשיו שום הצעה לנהל את 'הבימה'", הוא צוחק.

הבימה תחכה, כי העיסוק המרכזי של לוי בימים אלה הוא חינוך. "חינוך מלווה אותי כמשאת נפש הרבה שנים, אבל אף פעם לא רציתי להיות חלק ממערכת החינוך. ב-2003 הייתי שותף להקמת האקדמיה הדיאלוגית בעין הוד, שיזם המחנך דני לסרי, מסגרת חינוכית לבני הנעורים שהיתה מאוד רדיקלית, חוץ-ממסדית, מופלאה וחד-פעמית. זה היה סוג של לימוד שהעיקר שלו היה פילוסופי קיומי. מה מעניין בני נוער? לצמוח, לפרוח, להחכים, לבדוק את הגבולות שלהם, ותיכון הוא לא המסגרת האידיאלית לכך. האקדמיה הדיאלוגית היתה מסגרת שפעלה בתנאים בלתי אפשריים ולצערי לא החזיקה את עצמה והתפרקה אחרי שלוש שנים".

לפני שלוש שנים החל יחד עם מורים נוספים להקים את המסלול האנתרופוסופי בתיכון אורט בטבעון. אנתרופוסופיה היא תפיסה שייסד הפילוסוף והמיסטיקן רודולף שטיינר, שניסה להעמיד תמונת עולם רוחנית קוסמית בהתאם לצורכי האדם המודרני. תוך כדי כך, הוא העמיד יסודות לפרקטיקות שונות, בתחומים כמו רפואה, דרמה, אמנות, חקלאות, ארכיטקטורה, פוליטיקה, כלכלה וחינוך.

בטבעון ישנה קהילה אנתרופוסופית ותיקה, אבל עד לאחרונה לא היתה ביישוב מסגרת חינוך אנתרופוסופית על-יסודית, ומי שרצו ללמוד בתיכון כזה נסעו לקיבוץ האנתרופוסופי הרדוף. לשלב חינוך אנתרופוסופי תיכוני בתוך בית ספר רגיל מנסים בימים אלה גם בטבעון וגם בירושלים.

ללוי יש קשר משפחתי עמוק לאנתרופוסופיה. "סבתא שלי, שנפטרה השנה, חוה לוי, היתה מראשוני האנתרופוסופים בארץ, כך שהכרתי את זה מהבית. בגיל מבוגר יותר נכנסתי למחקר עצמאי ולמדתי שנת מבוא בהרדוף. אבל לא הייתי מגדיר את עצמי כאנתרופוסופי. מצד שני, לא הייתי מגדיר את עצמי בכלל, גם לא כמשהו אחר. זה הנתיב שמצאתי את עצמי בו בגלגול הנוכחי, ואני מועשר מתפיסת העולם הזאת, גם אם יש לי במקביל סלידה מתיאוריות מקיפות מדי".

היוזמה החלה מקבוצת הורים שפנו לשני מחנכים מבית הספר בהרדוף, איתי פז וקובי טוך. אלה הזמינו אנשי חינוך נוספים לצוות ההקמה, ובהם לוי. פז וטוך פרשו מאז וכיום מובילים את היוזמה לוי, מיכאל אמן, עומר דלומי ורינת פיינגולד.

הכיתה הראשונה שנפתחה היתה ט', שהתחילה עם שמונה תלמידים ובתום השנה כבר מנתה 18. "שאר התלמידים למדו בכיתות ואנחנו היינו בחוץ ופיסלנו באבן", אומר לוי. "לאט לאט הצטרפו יותר ויותר תלמידים. אין לנו תנאי קבלה - רק רצון ומוטיבציה לעשות מה שאנחנו עושים, ואת הנכונות להקריב למען זה איזו נורמטיביות מזויפת".

למה בתוך אורט ולא בית ספר תיכון אנתרופוסופי נפרד?

"רצינו לשלב חינוך אלטרנטיבי בתוך הקהילה. התיכון בהרדוף הוא מתבדל, למרות איכויותיו. זו גבעה שיש לה את אורח החיים הבועתי שלה. ופה יש הזדמנות להביא חינוך אנתרופוסופי ללב החינוך הממלכתי, לחולל שינוי מבפנים, בלי לפחד מהחיכוך בעולם המציאותי. אני עושה משהו שונה אבל לא בורח עם זה לאיזו גבעה. זה אקטיביזם חינוכי. למזלנו ראש המועצה של טבעון, דוד אריאלי, לא רצה שני תיכונים נפרדים ביישוב ופעל שזה יהיה תחת מסגרת מאוחדת".

ומה בעצם ההבדל בין מה שאתם עושים לבין התיכון בהרדוף?

"התיכון שלנו קם תוך התנגדות של התיכון בהרדוף. יש חוסר אמונה אם מה שאנחנו עושים הוא בכלל ראוי. ההתחלה היתה לא קלה, אבל כבר הגענו להידברות ולפשרה וכל צד הכיר בקיומו של האחר. קשה לי להגדיר את ההבדל בינינו, אבל יש הבדל. זו רוח קצת אחרת. לפעמים אתה רואה מה הבאת רק בדיעבד. יש אש אידיאליסטית מסוימת שאתה לא יכול להגדיר במילים".

הנהלת תיכון וולדורף בהרדוף טוענת לגבי היוזמה באורט טבעון, כי "יש שם דברים שהם בפירוש לא וולדורף, אבל זה ניסיון מעניין וחדשני ומושך הורים, כי היום כל דבר שהוא לא מערכת החינוך, מושך. אבל חסרים שם הרבה דברים. חבל שאנחנו לא עובדים יותר יחד איתם. הם עובדים די לבד. בפועל אנחנו עדיין מקבלים הרבה תלמידים מטבעון".

איליה מלניקוב

הבניין שבו שוכנת היוזמה האנתרופוסופית באורט טבעון נראה שלו באופן לא טיפוסי לתיכון. כשלוי נכנס לבניין, תלמידיו מפגינים כלפיו יחס קרוב ומאוד לא רשמי, כמו גם כלפי שאר המורים במסלול. היום, יום רביעי, תלמידי כיתה י' עומדים לעבור הדרכה ראשונה בקשירות חבלים, כהכנה לשיעורי ספורט אתגרי שיעברו בתקופה הקרובה. המדריך פורש מחצלות וציוד על הדשא, מתחת לעץ גדול, והתלמידים מתקבצים בהדרגה.

רוב הלימודים במסלול המיוחד מתנהלים בתקופות, ולא בשיעורים שחוזרים על עצמם בשעות קבועות לאורך השנה. תקופת לימוד נמשכת כשלושה שבועות, חמש פעמים בשבוע, במפגשים בני שעתיים כל אחד. כשתסתיים תקופת הכלכלה שפתחה את השנה, יתחילו בכיתה של לוי את תקופת הספרות והמדעים ולאחריה תבוא תקופת התיאטרון.

ימי רביעי, המכונים הימים הארוכים, כוללים גם ארוחת ערב כיתתית משותפת שאותה מכין אחד המורים עם כמה תורנים, ולאחריה שיחה, שבה משחזרים את השבוע ומחליטים יחד על הנושא שיועלה לדיון, כשלכל תלמיד יש זכות וטו. אחת התלמידות מגלה לי בעיניים בורקות שהיא כבר יודעת על מה תרצה לדבר הערב. על ההצגה, כמובן. אמנם רק עוד חודשיים יגיעו לעסוק בתיאטרון, אבל היא כבר רוצה לדעת איזו הצגה תועלה השנה ומה יהיה התפקיד שלה. לאכזבתה, לוי טרם החליט איזה מחזה להעלות. בשנה שעברה העלה עם תלמידי י' את "רומיאו ויוליה", ועם תלמידי ט' את "יוליוס קיסר".

מלבד היותו מחנך כיתה י' והמורה לתיאטרון, לוי הוא גם המורה לספרות ולתולדות האמנות. היום לימד בכיתה י"א שיר של אלתרמן. "בשירה התלמידים צריכים להרגיש שהם נכנסים לעולם שהוא יותר גדול מהם", הוא מסביר, "אחרת קשה מאוד ליצור את תחושת הפליאה ששירה יכולה לתת. הם לא חייבים להבין הכל, אלא לפתח הבנה פיוטית, חוש לנשגב או חוש ליופי שלא ניתן לעשות לו רדוקציה במובן הצר.

"כשאני מלמד אלתרמן, ברור לי שלא כל התלמידים יצליחו לעמוד על טיב הדיאלקטיקה שבין כמיהה לסבל, או על עצם התלות של הכתיבה בפער שבין האני לעולם. אבל אם השיעור יהיה בנוי נכון הם יצליחו להרגיש משהו מזה, והוא ילווה אותם בהמשך הדרך".

זה תואם את הדרישות של משרד החינוך?

"התפיסה של משרד החינוך היא שהשיר ניתן לכימות ואפשר להכיל אותו ולהבין אותו כדי לקבל עליו ציון. הקו המנחה הוא שלומדים 'חומר'. זה כל כך חומרני. זו שיטה שמכשילה את כולם".

איך עושים את זה אחרת?

"בחינוך אנתרופוסופי, חובת המורה לבנות את תוכנית הלימודים מתוכו ומעצמו ועל סמך התעניינות עצמאית. אחת הרעות החולות של מערכת החינוך היא שמידת האוטונומיה של המורים היא אפסית. משרד החינוך מייצר תכנים, והמורים הם תחנת הממסר הראשונה שלו, השנייה היא התלמיד, והמטרה היא טופס הבגרות".

השטן וההצגה

כל ניסיון למצוא עיקרון מנחה בחייו של לוי, להגדיר אותו, משאיר תחושה חמקמקה. הכל איכשהו קשור, אבל גם שונה מאוד. הוא מונע על ידי מחשבה בלתי שגרתית, ואין בו חשש לקחת סיכונים שעלולים לגרור עימותים עם החברה שבתוכה הוא פועל. סיכון כזה הוא לקח לפני כמה שנים, כשהוזמן לביים הצגה בתיכון האנתרופוסופי בהרדוף. הוא העלה מופע בן שני חלקים שנקרא "קורבן". החלק הראשון היה הפואמה שכתב, "מלכיטווס", והחלק השני היה מיצג שכלל מפגש מצמרר בין דחפור לכלה.

בסיומה של ההצגה, הכלה נקברה באדמה על ידי הדחפור והקשר היחידי בינה לבין העולם התמצה בשנורקל שאיפשר לה לנשום מתחת לאדמה. הצופים המזועזעים, הורים ומורים, פרצו לבמה והחלו לחפור בידיהם כדי לחלץ את השחקנית. לוי טוען שהסקנדל היה קשור לא רק להצגה עצמה, אלא בעיקר למאבקים שהיו בין מורים בבית הספר והביאו בסופו של דבר לפרישת הקבוצה שהקימה את היוזמה האנתרופוסופית באורט בטבעון.

"היא היתה מכוסה בסך הכל בכמה סנטימטרים של עפר", אומר לוי. "זה לא באמת היה מסוכן, זה רק נראה נורא. בפעם הבאה שהעלינו את ההצגה עליתי לבמה וביקשתי מהקהל לאפשר למופע להגיע לסיומו. באורח פלא הבקשה שלי כובדה".

למה נקברה הכלה?

"ההצגה היתה מופשטת מאוד. מלכיטווס הוא יצור שלא רואים, הוא קיים כאווירה שאופפת את המופע. ואז מגיע הדחפור, כבבואה או תשליל, והוא מוחשי מאוד. רציתי ליצור סצנה שבה בא לידי ביטוי האופן שבו האדם מתמסר לישות הזאת, ישות של תבונה קרה, תחכום ועוצמה ארצית, ובלי לב. ודחפור זה הדימוי הכי טוב".

גם תהליך העבודה על ההצגה נשמע לא קונבנציונלי. "מחנך הכיתה ביקש ממני לעשות הצגה שתעסוק בשלושה שטנים אנתרופוסופיים. לפי החינוך האנתרופוסופי, אתה לא אמור ללמד תלמידי תיכון את התורה האנתרופוסופית עצמה, כי יכולות ההבנה שלהם לא מספיק מפותחות ועמוקות בשביל זה. אבל הכיתה הזאת היתה מאוד ייחודית. הרגשתי שהכוחות שאנחנו דנים בהם לקחו חלק בכתיבת היצירה. היה בזה פיתוי.

"זה היה בדיוק מה שזה - אתה בתור אדם, עומד מול כוח גדול. אתה מנסה לקחת את האוצר מבלי שהדרקון יאכל אותך. אתה מנסה לשמור על המוסריות שלך בתנאי קיצון רוחניים. כשאתה עושה הצגה בתוך בית הספר, הדילמות המוסריות הרבה יותר נוכחות, זה הרבה יותר דרמטי. אני חשבתי שדווקא הצלחתי לעמוד במבחן ולא להיכנע לשטנים, אבל בהרדוף חשבו אחרת".

בהנהלת בית הספר מאשרים שההצגה היתה אמנם שנויה מאוד במחלוקת, אבל בסופו של דבר הורי התלמידים היללו אותה ותמכו בלוי ובמחנך הכיתה, איתי פז, ולכן, למרות השערורייה, בית הספר הגן על ההצגה בפני שאלות שהתעוררו במשרד החינוך.

"אנחנו כבית ספר נתנו יד חופשית", אומרים בהנהלה. "זה היה אירוע די מוזר בסך הכל. ההצגה לא התאימה לבני נוער. היא כללה מלל מטורף והופעות גרוטסקיות של שחקנים שהם בסך הכל בני נוער ולא תיאטרון אוונגרד. החלק השני עם הדחפור היה בהחלט מפחיד. לא ידענו על כך מראש. היתה לנו המון ביקורת על המחנך שלא שיתף ועידכן אותנו. מצד שני, אנחנו עושים הכל כדי לחנך נוער ולהביא אותם בוגרים וחופשיים וכמה שיותר מוכנים ומתאימים לעולם שלנו היום. לא רצינו לפגוע בהם ולבטל את ההצגה. ההצגה שברה מוסכמות ובעטה בממסד, זה לא משהו שמרשים בדרך כלל בבתי ספר. אבל כשפנו אלינו ממשרד החינוך הסברנו שבסופו של דבר זה היה בשליטה ושרוב ההורים תמכו בהצגה. זה גם לא סיכן אף אחד. אנחנו מעודדים שאלות אבל לא משפריצים בוץ על כל העולם, ובמקרה הזה זו היתה השפרצת בוץ".

הניסיונות האלה לאו דווקא מאפיינים את התיאטרון שלוי עושה מחוץ למסגרות החינוכיות. "בדרמה אנתרופוסופית יש יומרה לייצג כוחות נסתרים. חוזרים למקורות התיאטרון היווני ומציגים על הבמה את מה שנסתר מהעין, במובן זה שיש אינטראקציה בין האדם לבין האלים, או בין האלים לבין עצמם. זה המקום של בני האדם ללמוד ולקחת חלק בדרמה קוסמית רחבת היקף. אני נמשך לזה, אבל התיאטרון האנתרופוסופי סובל מהסכנה שיהפוך נפוח מדי. אני מכוון למקום שבין פאתוס לאירוניה, מחפש את הדו-קיום בין הנשגב למגוחך, שיוצר מתח מאוד פורה. זו התמצית של תיאטרון טוב בעיני".

למה בחרת לעסוק השנה בסדאם חוסיין?

"במחזה הזה סדאם הוא לא דמות היסטורית אלא מיתית, שמייצגת סוג של מצב הוויה, אוטיזם ריבוני שלא מסוגל לצאת מתחומי עצמו, ופוגש כוח פולש מהחוץ שמיוצג על ידי האמריקאים, ומפוצץ לו את הבועה. יש פה שתי דמויות רעות ותהליך אחד טוב. זה מתחיל עם סדאם חוסיין שנמצא בבונקר בבדידות מטורפת וכל מי שמארח לו לחברה זה הכפילים שלו. המצב הזה הוא מצב אנושי, והוא גם המצב שלי. כל אחד יכול לזהות את הצדדים שלו שהם נטולי זולת. אני יכול לראות את העולם ואת האנשים סביבי ככפילים שלי שנועדו לשרת את צרכי ואת הנרקיסיזם שלי. התכונה הזאת נתקלת בסוג מסוים של פלישה מבחוץ. פתאום בא משהו ומזעזע את גן העדן המזויף שאני בונה. הכוח הפולש לא בהכרח עושה את זה ממניעים טהורים. אולי יש לו גם אינטרס משלו".

למרות שלא התכוון ליצור תיאטרון אנתרופוסופי, לוי מודה שהשטנים שהשפיעו עליו ב"מלכיטווס" התגנבו אל החדר גם כאשר כתב את "סדאם חוסיין". "באנתרופוסופיה יש תפיסת רוע מאוד מורכבת, ושני נציגיה הבכירים מכונים לוציפר ("נושא האור") ואהרימן (אל החושך הפרסי). לוציפר הוא סוג של רע, או סוג של ישות שמבקשת לנתק את האדם מההתגשמות שלו על פני האדמה ולהשאיר אותו בעולם הרוח. אהרימן מבקש לנתק את האדם מהרוח ולהפוך אותו לחומרני לחלוטין. שני הטיפוסים האלה באים לידי ביטוי במגוון תופעות תרבותיות וחברתיות. היצירה שלי היא לא פרשנות של זה, אבל משהו מהאתגר האנושי שעומד מול הכוחות האלה כן קיים 'בסדאם חוסיין'".

בעכו השנה יעלה ערב נוסף שיזם, "אנרגיות טובות", שבו ישחזרו שחקנים את דיון ועדת הכלכלה בעניין תמלוגי הגז שהתקיים בכנסת. לוי קרא את הפרוטוקולים של אותה ישיבה ומצא בהם חומר דרמטי מעולה. הם הוקראו לראשונה בערב הווי של מורי היוזמה האנתרופוסופית בטבעון, ובהמשך פנה לוי לרועי צ'יקי ארד ולחבורת מעיין, ואז הוצגו הפרוטוקולים גם בתל אביב ובירושלים. לירושלים הגיעו אפילו ארבעה מכוכבי הדיון האמיתיים - שר האוצר יובל שטייניץ, שלי יחימוביץ', יוג'ין קנדל ואיתן ששינסקי, ישבו בשורה הראשונה וצחקו בקול רם.

"זה טקסט מעולה ומדהים ושערורייתי", אומר לוי, "וגם בנוי היטב, במיוחד הטקסטים של אופיר אקוניס, אבל גם אנסטסיה מיכאלי מדהימה שם. כולם דמויות נורא חזקות שמביאות את עצמן בלי בושה. זה דיון שלא היתה בו שום בושה ולכן הוא הפך לטקסט כל כך טוב".

מזון האלים

בתוך אותו ניסיון להגדיר דמות, להכליל ולספק נראטיב אחד, סיפור ברור וקוהרנטי, העניינים שוב קצת מסתבכים כשמתברר שבעצם העיסוק האמנותי העיקרי של לוי הוא בכלל שירה (אם לא מתייחסים למגזרות הנייר שהוא יוצר ושמוצגות כרגע בעיקר בביתו, אל מול הנוף הגלילי). הפואמה "מלכיטווס" התפרסמה בגיליון כתב העת "מטעם" במארס האחרון, ובקרוב אמור לצאת ספר שירים שלו.

מהם היחסים בין התיאטרון והשירה שלך?

"אני מוצא את עצמי כותב שירה שיש לה אלמנטים פרפורמטיביים, שהם יותר מבוצעים מאשר נקראים. זה כמו שלחש קסמים נועד שיגידו אותו, הוא אמור לחולל התרחשויות במציאות חיה. 'הפניקס הישראלי' למשל היה מחזור שירים עם ריתמיקה ותמטיקה של היפ-הופ, אבל עם יומרה משיחית".

אתה חייב להסביר את זה.

"השירה נמצאת היום בשלבים מאוד תיאוריים. במובן גדול נזנח האספקט היוצר והמאגי של השפה. בכל שירה, למיטב הבחנתי, יש אלמנט של הלל. בסנסקריט הלל קשור להזנה, כלומר השירה היא מזון לאלים, היא חלק מעבודת קורבנות. בשירה חילונית זה הלל לחילוניות, וזה מזין את אלוהי החילוניות.

"השירה שלי מרבה לעסוק בדבר הזה, ובמובן הזה היא ניאו-מיתית ומתייחסת אל השפה כאל חומר הזנה שצריך לדעת מה לעשות איתו כדי לקבל אפקטים מאגיים שמשפיעים על השומע או על הקורא וגם על מערך הכוחות הכללי. זה מחייב גם עיסוק שבטעות אפשר לעשות לו רדוקציה ולקרוא לו וירטואוזי. אז זה שאני וירטואוז מבחינת השליטה בשפה זה ברור, אבל זה בכלל לא העניין. הווירטואוזיות בשפה היא לא לשמה, היא כדי לחולל אלכימיה, כדי לגלם את העל-טבעי בשפה".

מה דעתך על יוצרים אחרים בארץ, בתחום התיאטרון והשירה? אתה מרגיש מזוהה עם זרם אמנותי כלשהו?

"אני לא חושב שאני רשום על מפת התיאטרון הישראלי, אז אין לי דרך להתייחס לדברים שאנשים אחרים עושים, אבל לעומת זאת אני יודע איפה אני נמצא ביחס לשירה. הקולות הרווחים היום הם קולות פנימיים ומכונסים, שירה פסיכולוגית מאוד, פרטית. משעממת למדי. יש בשנים האחרונות תחושה שהשירה צריכה לצאת החוצה. אחת הדרכים היא שירה חברתית או שירה כמו של קבוצת מעיין, נגישה ועירונית, אבל היא לא מספיק איכותית. היא לא שלמה, כי היא לא עוסקת במה ששירה בעיני צריכה לעסוק. היציאה החוצה מנפש האדם צריכה להיות דבר יותר גדול מזה. בזה עוסקים רק משוררים ספורים, כמוני וכמו פיוטר פתח, למשל".

מי שכן מוכן למקם את לוי על מפת התיאטרון הישראלי הוא עתי ציטרון, במאי ומרצה לתיאטרון, שגם כיהן כמנהל האמנותי של פסטיבל עכו. ציטרון מגדיר את לוי "תכשיט נדיר".

"העובדה שהוא לא למד תיאטרון בשום מסלול ממוסד יצרה אצלו רעננות ומקוריות", אומר ציטרון. "יש לו עולם אסוציאטיבי מאוד רחב, הוא מוכשר בהרבה תחומים ומאוד לא קונפורמיסטי. גם האופן שבו הוא חי - זה לא איש התיאטרון הממוצע בחיינו. הוא עובד בשוליים והוא איש חינוך. גם כאמן הוא איש חינוך. הוא גם מנהיג לא טיפוסי, כי הוא מאוד מינורי באופן שבו הוא מתנהל".

לדברי ציטרון, "לוי משלב כישרון אסתטי עם כישרון ורבלי נדיר. בטקסטים שלו יש איכות שאני לא מכיר. גם חריזה, גם המקצב וגם השפה שלו. מה שהוא עושה מאוד יוצא דופן, בארץ וגם בעולם".

כמהפכן במשרה מלאה, לוי נטל חלק גם במחאה שהחלה הקיץ בשדרות רוטשילד, למרות המרחק מהכפר שלו. יחד עם יולי חרומצ'נקו הוא יזם מעגלי דיון של אנשי אקדמיה ואנשי חינוך, במטרה להציע חלופה לשיטת הבגרויות והציונים המקובלת כיום בבתי הספר.

"ברגע שתהיה חלופה, כל מערכת החינוך תשתנה. כל הפירמידה המגוחכת מוחזקת מלמעלה. ברגע ששם יהיה שינוי, אז לתלמידים לא יהיה אינטרס לעשות בגרויות ומערכת החינוך תצטרך להמציא את עצמה מחדש. בגלל שזה עידן יפה ודליק, ובכל מקום שאתה זורק גפרור יש מדורה, שבוע אחרי שהגינו את הרעיון, באו המון אנשים למעגל בכיכר הבימה ודנו בשאלה הזאת".

יש סיכוי שמערכת החינוך תשתנה?

"מערכת החינוך משתנה כל הזמן. אני אידיאליסט וחושב שחייבים בעולמנו להציב אידיאלים נעלים. הייתי רוצה שלתלמידים תהיה היכולת לפתוח אופקים, לחוש שהם אדונים לגורלם, בעלי בית בהוויה, מסוגלים לחוכמה גדולה, לאהבה גדולה, לאומץ לב, למעורבות חברתית. להיות בני אדם שלמים ומפותחים. אחד הדברים החשובים בתיכון הוא להכיר את העולם ולא לשמר חוויה בועתית ומנותקת".

התלמידים שלך יבואו לראות אותך בעכו?

"אני לא בטוח שארשה להם. להיות מורה זה ללבוש פרסונה מסוימת. להופיע בתור יוצר אוונגרד בעכו זה פרסונה אחרת. יש בזה משהו חינוכי לדעת שהמורה שלך עוסק בעוד דברים ולא רק בודק שיעורי בית, אבל יש בזה משהו חושפני ומלחיץ".

אז יש אצלך ניתוק מוחלט בין הפרסונה האמנותית, שמאופיינת בניהיליזם מסוים, לבין האידיאליזם שעליו אתה מעיד כמורה?

"באמנות, החופש מפתה אותך להתנתק מהמציאות. בחינוך זה לא קורה. האתגר היומיומי הוא שיש לך מחויבות ואחריות מוחלטת כלפי הזולת וכלפי אנשים ספציפיים. החינוך, לצד המקצועות הטיפוליים, הוא המקום שבו אתה הכי מאותגר באנושיות שלך. אם אתה לוקח את החינוך ברצינות אתה בתהליך בלתי פוסק של התעוררות מוסרית. באמנות יש לך חופש, האסתטי גובר על האתי, סוחף אותי איתו. אפשר להגיד שבכוונה יצרתי לעצמי מערכת של איזונים ובלמים. אלה שני מקומות שאני חייב אותם לשם הישרדותי והתפתחותי, ולשם תרומתי לעולם. זה לא רק עניין אישי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו