בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התפוח והעץ

קנדה בר גרא ורבקה סום

4תגובות

קנדה בר גרא, 84, ורבקה סום, 59, נאבקות זו בזו, וכל אחת עם עצמה, על הגדרת טריטוריות נפרדות ובלתי תלויות. קנדה היא אשת ברזל מן הזן הישן, פליטה מגטו לודז' שהפכה לגראנד דאמה בסצנת האמנות האירופית, בעלת גלריה לשעבר וטעם משובח. רבקה בתה, אשת עסקים, מייצגת חברות בינלאומיות שמייצרות ציוד תשתיות לתקשורת, ניהלה בעבר את אגף הנוער בבית התפוצות. הן כל כך עסוקות בלשקף שונות, עד שהן לא שמות לב לדמיון הרב ביניהן.

קנדה נולדה ב-1927 בלודז'

באותה שנה נולדו סימון וייל, שייע גלזר ועמוס קינן.

רבקה סום נולדה ב-1952, בשיכון חיילים משוחררים ברמת גן

באותה שנה נולדו עמיר פרץ, דאגלס אדאמס ואיזבלה רוסליני.

בית:

שתיהן גרות בנוה אביבים, באותו רחוב, במרחק כמה בתים.

המשפחה המורחבת:

קנדה היא אלמנתו של יעקב בר גרא, מייסד חברת ק.א.ל - קווי אוויר להטסת מטענים (ביחד עם מוטי הוד). אחיה של רבקה, דובי, 56, איש עסקים שחי בשווייץ, ואחותה שלומית, 51, קרימינולוגית ויועצת חינוכית. רבקה היא אלמנתו של רפי סום. בנה עידו, 32, סיים תואר שני במינהל עסקים בסטנפורד; שי, 30, למד משפטים ועובד בפרסום. אביב, בן שנה ושלושה חודשים, הנכד הראשון של רבקה והנין הראשון של קנדה, הוא בנו של עידו.

קדחת האביב:

מאז תום מלחמת העולם השנייה, כשהאוויר מתמלא בריח של אביב, קנדה משתדלת לנסוע. לא חשוב לאן, העיקר לא להיות בין קירות. "הגרמנים סגרו את הגטו בחומה בפסח, ומאז אני לא יכולה להיות במקומות סגורים".

יאנק:

בסוף המלחמה קנדה חזרה ללודז' לחפש את משפחתה, אך לא מצאה איש. בארגון "הבריחה" שבו עבדה, שעסק בהעלאה בלתי חוקית של ניצולי שואה ארצה, פגשה בחור בשם יאנק ברגר. ב-47' פגשה אותו במשרד של מרדכי סורקיס, אחראי "הבריחה" בתל אביב. "ראיתי בחור יושב על החלון עם כובע אוסטרלי וחבר אמר: 'או, הנה יאנק', ניגשתי, הורדתי לו את הכובע ואמרתי: 'את זה אני מכירה'. התחתנו ב-1950".

לח"י:

קנדה לא רוצה לספר מה היא עשתה בלח"י. "יאנק גם היה חבר בלח"י, והוא לא ידע עלי ואני לא ידעתי עליו".

הלידה של רבקה:

הלידה הצילה את קנדה משירות מילואים, אבל היא לא זוכרת ממנה הרבה. מה שהיא כן זוכרת הפך לימים לבדיחה משפחתית: "בגיל שלושה שבועות היא השתעלה והערתי את בעלי בשלוש בלילה שיביא את ד"ר קריגר דחוף. הרופא יצא בפיג'מה ושאל: 'זאת הילדה הראשונה?' כל החיים הוא צחק עלי בגלל זה".

אדמת גרמניה:

בתחילת שנות ה-60 נסעו הזוג בר גרא ושלושת ילדיהם בשליחות הבונדס לקלן, גרמניה. השליחות הסתיימה אחרי שלוש שנים, אבל קנדה פתחה בינתיים גלריה לאמנות ובעלה הקים את ק.א.ל, והחזרה לארץ התעכבה, כמו אצל משה, 40 שנה. "הרגשתי איום ונורא", אומרת קנדה, "כמעט שלא יצאתי מהבית. פעם הלכתי עם הבן שלי ברחוב והוא שאל: 'למה לגרמנים יש כאלה אפים גדולים?' ואני קיבלתי התקף היסטריה מרוב צחוק. לאנשים מבוגרים אף פעם לא הושטתי יד לשלום, רק לצעירים, ואלי הביתה הזמנתי רק כאלה שבדקתי בזכוכית מגדלת".

תרפיה באמנות:

העבודה בגלריה הוציאה את קנדה מהבית. היא הציגה את גדולי האוונגרד הרוסי, כמו מאלביץ' וקנדינסקי, וכך התוודעה לאמנות נרדפת, שהפכה עם הזמן לאובססיה פרטית: "אמנים ספרדים מתקופת פרנקו, ואמנים רוסים וגרמנים שסטלין והיטלר זרקו מהמוזיאונים. יום אחד באו אלי שני היסטוריונים מצ'כיה וסיפרו על קבוצה של אמנים בברית המועצות שפועלת במחתרת ואין להם ממה לחיות. אימצתי אותם והייתי מבריחה להם כסף לבדים ותרופות, וקונה מהם את הציורים שהוברחו למערב".

שטיקאלאך פאפיר (חתיכות נייר):

"ככה קראנו לציורים האלה שהתגלגלו אצלנו בבית", אומרת רבקה. "כל לילה כשהלכנו לישון היינו צריכים להוריד אותם מהמיטה. תיעבנו את זה. דיפלומטים וסטודנטים וכל מי שנסע לברית המועצות, הבריח את הציורים האלה. הצטברו אצלנו למעלה מ-300 יצירות".

אפשר לחיות טוב בלי לדבר כל כך הרבה:

יש אנשים שחיים את העבר, אומרת קנדה שעם עלייתה ארצה, החליטה לחיות בעיקר בהווה. "האנשים שהכרתי לא ידעו שהייתי במחנות. גם לילדים שלי סיפרתי מעט מאוד. זה סגור אצלי בתוך מגירה ומדי פעם אני פותחת אותה, מגרדת קצת וסוגרת. אני חושבת שאפשר לחיות ככה לא רע".

איזה תלמידה רבקה היתה:

"בארץ היא היתה תלמידה טובה מאוד. בגרמניה פחות".

בדידות קרה:

רבקה למדה בבית הספר הבלגי בקלן. "זה היה סיוט. לא ידעתי צרפתית. בית הספר היה במחנה צבאי וכבר אז הבנתי, באינסטינקט, שאני והצבא לא מתאימים. בארץ הייתי מקובלת, ושם הבדידות היתה קשה. הבנתי שאני צריכה להציל את עצמי". רבקה חזרה לארץ, גרה אצל סבתה רבקה ברגר, ולמדה בכיתה י' בתיכון קלעי. "מבחינה חברתית היה נפלא, אבל החיים עם סבתא לא היו קלים".

פאריס וכל השאר:

הפשרה בין קלן לגבעתיים היתה פנימייה ישראלית בפאריס. שם רבקה למדה בי"א-י"ב. "בפנימייה יכולתי להיות תלמידה טובה אם הייתי רוצה, אבל לפאריס היו הרבה יותר דברים להציע. דודתו של החבר שלי היתה אם הבית אז יכולתי לצאת ולחזור מתי שרציתי והגלידה בפאב רנו בשאנז אליזה היתה הרבה יותר מפתה מהלימודים".

מרד נעורים:

רבקה חושבת שלא סיימה אותו עד עצם היום הזה. קנדה מסכימה בהתלהבות. "מרד הנעורים שלה פגע בי", היא אומרת. "היינו מאוד פתוחות ופתאום היא נסגרה בפני ולא יכולתי להבין איך עם אנשים אחרים היא מדברת ואיתי לא".

צבא:

רבקה שירתה ביחידה סודית באמ"ן בקריה. קנדה היתה חובשת ומזכירה של מפקד גדוד 82 בחטיבה 8 של יצחק שדה. "לחמנו במלחמת השחרור בבית נבאללה, רמלה ולוד".

השכלה:

קנדה למדה תולדות האמנות תוך כדי העבודה בגלריה. רבקה למדה משפטים בבר אילן ובאוניברסיטה העברית, והיסטוריה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

השבר הגדול:

אחרי אסון המסוקים רבקה החליטה שדי לשבת בסלון ולקטר, והצטרפה לקבוצת נשים שהפגינה מדי שישי בצהריים בצומת הפיל באפקה. שם נולדה קבוצת לימוד פמיניסטית שהולידה את "פרופיל חדש", שבו רבקה פעילה. "ככל שהתעסקתי בשאלות הקיום שלנו בארץ הזאת הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאנחנו בדרך לאסון". היום היא פעילה גם בקבוצת "לא מצייתות", שחברותיה מעבירות נשים פלסטיניות את הגבול לישראל, בין היתר לשפת הים בתל אביב.

מה עבר אליה ממך:

"רק דברים טובים", אומרת קנדה. "הדברים הלא טובים זה לא ממני ולא מהבית, זה ממקום אחר, מהחברה. חוץ מזה היא כמוני, עקשנית ולשכה סוציאלית".

איך אומרים רגשי אשם בפולנית:

"כששכבתי בבית חולים", מספרת רבקה, "היא ואבא שלה עמדו ליד המיטה שלי והתווכחו על פוליטיקה, והדעות שלהם היו לגמרי מנוגדות, ואני אמרתי: 'אתם רוצים שאני אקבל עוד פעם התקף לב?'"

יש גבול:

פעילותה הפוליטית של רבקה לא זוכה לפופולריות אצל אמה. "אני גם לא פחדתי משום דבר, אבל כשהיו לי ילדים פתאום נתתי דין וחשבון שלא לכל מקום אני יכולה ללכת. היא לא צריכה לדחוף את עצמה לכל חור, יש לה ילדים ואחריות ואי אפשר ככה. אני לא סובלת אנשים פנאטים, שרואים את הכל שחור או לבן".

בחיים לא אהיה כמו אמא שלי:

לקנדה חשוב לשמור על סממנים דתיים שונים. רבקה כדרכה בקודש מורדת. "לאמא יש צורך לקרוא בהגדה, לעשות חגים להדליק נרות. אני היום מסרבת לעשות את זה מתוך מודעות. לא אהיה מוכנה לקרוא בהגדה של פסח כפי שהיא כתובה אלא אם תעבור שינוי".

חרטות:

קנדה לא מתחרטת על דבר ביחסיה עם בתה. רבקה מצטערת על שבשנים הראשונות לאחר לידת ילדיה לא היתה ידידותית כלפי אמה. "לקח לי כמה שנים טובות להבין שכולם זקוקים לקשר הזה, גם היא וגם הילדים. אבל אני הרי תמיד מורדת במשהו".

עצבים:

את קנדה מעצבנות ההפגנות שרבקה משתתפת בהן. "איפה שיש הפגנה היא שם, עם הרגליים העקומות שלה שכואבות לה ושהיא בקושי עומדת עליהן". לרבקה מפריע שאמה לפעמים לא מוכנה להסתכל לאמת בעיניים. "לפעמים אני תופסת קריזה. בעבר שיתפתי פעולה אבל היום, כשהזמן קצר, אין יותר מקום לכל הכיסויים האלה".

האוסף:

אוסף האמנות הנרדפת הוצג בפעם הראשונה ב-95' במוזיאון בסנט פטרבורג לרגל יום הולדתו ה-70 של יעקב בר גרא. "שר התרבות הרוסי הודה להורי ואמר שרוסיה חייבת להם על שהצילו את התרבות שלה", אומרת רבקה. "ואז הורי החליטו שהאוסף צריך להיות בישראל". הם החליטו לתרום אותו למוזיאון אשדוד, שהיה בהקמה, ולגייס כסף להקמת מכון מחקר לאמנות נרדפת. ב-2003, בליל הפתיחה, הגיע נשיא גרמניה במיוחד כדי להעניק לקנדה את צלב הברזל כהוקרה מיוחדת על מפעל חיים. "פעם ראשונה שזה הוענק לאדם מחוץ לגבולות גרמניה והצריך החלטת פרלמנט מיוחדת", אומרת רבקה.

אבל שום דבר מההבטחות לא התממש. אחרי שהתפוגגו הדי זיקוקי הדינור, התברר שלמוזיאון אשדוד היו תוכניות אחרות. "לא רוצים - לא צריך", אומרת קנדה. "לקחתי את האוסף והוצאתי אותו מהארץ".

פנטזיה:

רבקה מאמינה שרוב הפנטזיות שלה התממשו. "בחלק גדול מהדברים הצלחתי להיות מה שרציתי". קנדה ויתרה על הפנטזיות מזמן.

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו