שלמה אבינרי
שלמה אבינרי

באתר האינטרנט של רשת אל-ג'זירה באנגלית מתפרסם בימים אלה מאמר ארוך ומנומק מאת סרי נוסייבה. כותרתו: "מדוע ישראל אינה יכולה להיות ‘מדינה יהודית'". נוסייבה אינו רק נשיא אוניברסיטת אל-קודס, נצר לאחת המשפחות הפלסטיניות המכובדות ביותר, והאינטלקטואל הבולט ביותר בציבור הפלסטיני. הוא גם ידוע במתינותו ובהתנגדותו לטרור, ולא פעם סיכן את עצמו בהחזיקו בעמדותיו אלו. ספרו האוטוביוגרפי, שזכה לשבחים רבים, פורסם בהוצאת ויידנפלד אנד ניקולסון הידועה באהדתה לישראל, והוא אורח רצוי במחלקות ללימודי ישראל ויהדות באוניברסיטאות רבות בארצות הברית. גם יריד הספרים היהודי בלונדון הזמין אותו, לפני כמה שנים, להיות אורח כבוד. לכן יש משמעות לדברים שיש לו להגיד על ישראל כמדינה יהודית.

כפי שמעידה כותרתו של המאמר, נוסייבה שולל מכל וכל את התביעה לראות בישראל את מדינת הלאום היהודית. גם מי שאינו סבור - כמוני - כי בנימין נתניהו נהג בתבונה כשכלל דרישה זו במו"מ המדיני, אינו יכול שלא להתאכזב מעומק הדחייה שדוחה נוסייבה את עצם הרעיון של מדינה יהודית. אם מתון שבמתונים, איש אקדמיה מובהק ומרשים כמו נוסייבה, דוחה רעיון זה, ברור שקלושים הסיכויים לפשרה בין התנועה הלאומית הפלסטינית והתנועה הלאומית היהודית.

נוסייבה פותח את מאמרו בטיעון היסטורי. לדבריו, לא הצהרת בלפור, לא ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית מ-1946 ואפילו לא הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, לא דיברו במפורש על מדינה יהודית. זה נכון. אבל הסיבה לניסוח העמום של הקונגרס בבאזל, שדיבר על "בית לעם היהודי", היתה הרצון למנוע עימות חזיתי עם השלטון העותמני. בנימין זאב הרצל ועמיתיו רצו לקבל משלטון זה צ'רטר להגירה יהודית לארץ-ישראל ולהתיישבות בארץ. נוסייבה נמנע מלהזכיר שכותרת ספרו של הרצל היתה "מדינת היהודים", כלומר, הספר דיבר במפורש על מדינה, ושהרצל קבע פעם אחרי פעם בנאום פתיחה שלו בקונגרס - "אנחנו עם".

יתר כל כן, נוסייבה מתעלם לחלוטין מהעובדה שהחלטת החלוקה של האו"ם, מ-29 בנובמבר 1947, דיברה מפורשות על שתי מדינות - מדינה יהודית ומדינה ערבית - ובכך העניקה לגיטימיות בינלאומית לזכותו של העם היהודי לעצמאות במדינתו הריבונית. מבחינה זו אין הבדל בין נוסייבה לכל הדוברים הערבים, המתכחשים לעצם קיום החלטת החלוקה ולמשתמע ממנה. מאינטלקטואל ברמתו של נוסייבה אפשר היה לצפות ליותר.

נוסייבה מזכיר את מרטין בובר, יהודה מאגנס וחבריהם ב"ברית שלום", שקראו להקים מדינה דו-לאומית. שוב הוא מעלים מן הקורא פרטים מהותיים: הקריאה לא זכתה למענה בציבור הפלסטיני והחבר הפלסטיני היחיד שהצטרף אליהם, פאוזי חוסייני, נרצח בידי קיצונים פלסטינים.

במרכז המאמר שורה של טענות, שלפיהן הרעיון של מדינה יהודית הוא "בעייתי מבחינה לוגית ומוסרית".

איור: ערן וולקובסקי

ראשית טוען נוסייבה שאין מקום להגדרה של מדינת-לאום מודרנית במושגים אתניים או דתיים. עובדתית, טענה זו אינה נכונה. מדינות אירופיות כמו יוון ואירלנד מוגדרות במפורש במושגים כאלה, ומרבית מדינות ערב מגדירות את עצמן מדינות ערביות. ההגדרה באה לידי ביטוי גם בשמן הרשמי: "הרפובליקה הערבית של מצרים", "הרפובליקה הערבית הסורית" וכדומה. נוסייבה לא מתייחס לזה.

שנית הוא טוען שהגדרת ישראל כמדינה יהודית פירושה שהיא תיאוקרטיה (אם מבינים את המושג "יהודי" במונחים דתיים) או מדינת אפרטהייד (אם מבינים אותו מושג במונחים אתניים). אם הטענה נכונה, ישראל אינה דמוקרטיה. אבל אין שחר לאמירה הזאת. ישראל רואה את עצמה מדינה יהודית, וגם אם עובדה זו מעמידה את המיעוט הערבי במצב לא קל - ואין להתעלם מכך - אין בכך כדי למנוע שוויון זכויות מדיני ואזרחי. אחמד טיבי נבחר לכנסת כאחד מנציגי המיעוט הערבי בפרלמנט של מדינה שאינה תיאוקרטיה ואינה מדינת אפרטהייד. אם היתה כזו או כזו, טיבי לא היה בכנסת.

שלישית נוסייבה מצביע, בצדק, על כך שכ-20% מן הישראלים אינם יהודים. אבל הוא מסיק מזה שישראלים אלה "זרים במולדתם", בחזקת אזרחים מדרגה שנייה, המועמדים לשלילת אזרחותם. בלי אידיאליזציה של מצב אזרחי ישראל הערבים, ובלי להתעלם מנימות גזעניות ופסולות אצל מפלגות בישראל, בייחוד בישראל ביתנו, אין סתירה עקרונית בין היותה של ישראל מדינת הלאום היהודית ובין היותם של בני המיעוט הערבי אזרחים שווים. נוסייבה שבוי בתפישות דוקטרינריות של "או-או" ואינו מוכן להתמודד עם האתגר המורכב של היות ישראל מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית, מדינת הלאום היהודית וגם מדינת כל אזרחיה, כפי שפסק בג"ץ יותר מפעם אחת.

רביעית נוסייבה טוען שהגדרת ישראל כמדינה יהודית תשלול את אזרחות הערבים בישראל ותעניק זכויות אזרח ל-10 מיליון יהודי התפוצות. אין לזה שחר. אפילו הימין הקיצוני בישראל אינו תובע זאת.

חמישית לפי נוסייבה, הגדרתה של ישראל מדינה יהודית תמנע את שובם של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לישראל (הוא נוקב במספר: שבעה מיליון פליטים). אם מבינים משפט זה לעומקו, הרי נוסייבה תומך בחזרת אותם שבעה מיליונים לישראל. כדאי לדעת שזו עמדתו.

שישית נוסייבה טוען שהגדרת ישראל כמדינה יהודית תעניק מעמד עדיף לדת היהודית על פני האיסלאם והנצרות. זה דווקא נכון, בדיוק כפי שבאנגליה, במדינות סקנדינוויה ובהרבה מדינות אירופיות אחרות יש לנצרות מעמד עדיף על האיסלאם והיהדות, והצלב מופיע על דגליהן.

אבל שאלת העדיפות אינה השאלה הנכונה. השאלה היא אם בני הדתות האחרות נהנים משוויון אזרחי ומהחופש לעבוד את אלוהיהם כרצונם. דווקא החלטת החלוקה של האו"ם (שנוסייבה, כאמור, מתעלם מקיומה) עמדה על כך שבמדינה היהודית (והערבית) יהיה חופש פולחן לבני כל הדתות. נדמה כי ישראל נענתה לדרישה זאת, פחות או יותר, ובנסיבות לא קלות. בשטחי הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, מאיים עונש מוות על מי שמוכר קרקעות ליהודים. לא שמעתי את נוסייבה מוקיע זאת.

כדי לתמוך בפרשנות האומרת שישראל כמדינת הלאום היהודי תשלול מבני הדתות האחרות את זכויותיהם, נוסייבה מביא ציטטות מהמקרא. קשה לראות את הרלוונטיות של דברים אלה למציאות הפוליטית בישראל, שהיא מדינת לאום מודרנית ודמוקרטית, שזכויות האזרח מעוגנות בחוקיה ובמערכת המשפט שלה.

אבל לקראת סוף המאמר יוצא המרצע מהשק ונחשפת האמת הפנימית של מחברו. באורח מפתיע מעט מציע נוסייבה שישראל תבקש מהפלסטינים להכיר בה כ"מדינה אזרחית, דמוקרטית ופלורליסטית שהיהדות היא דתה הרשמית". לדעתו, הפלסטינים יסכימו לכך. בין שהצעה זו ריאלית ובין שלא, ברורה התשתית הרעיונית המלווה אותה. בשביל נוסייבה, היהדות היא דת (והוא מכיר ביהודים כמאמיניה), אבל היהודים אינם עם. את הבסיס העקרוני של ישראל כמדינה המבטאת את הזהות הלאומית היהודית הוא שולל מכל וכל.

לאלה מאתנו שאינם סבורים שיש בעיה בהכרה בפלסטינים כעם על בסיס הגדרתם העצמית, נותר רק לציין את עומק האכזבה מכך שאינטלקטואל ופילוסוף פלסטיני, התובע - ובצדק - את זכותם של הפלסטינים כעם, אינו מוכן לקבל את הגדרתם העצמית של היהודים כאומה. התהום המפרידה בין המתונים בישראל למתון באינטלקטואלים הפלסטינים, עמוקה. כרגע לא נראית אפשרות לגשר עליה. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ