סיפור על ארץ אחת, שאולי היא שתיים

כולם מלכסנים מבטים סקרניים, משוכנעים שאנחנו יושבים ומלבנים את ענייני המזרח התיכון. הינד הפלסטינית ואני מתעתעים בהם. המלה "שלום" כמעט אינה מוזכרת בשיחותינו, אבל אנחנו קשורים בעבותות

משה סקאל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה סקאל

איווה סיטי

דבר ראשון, הדגל. דגל ישראל התנופף בחזית בית הלבנים שבו עמדתי לקבוע את משכני בארצות הברית למשך שלושה חודשים. דגל ישראל - שעקבות הקיפול לשמונה חלקים מדויקים עוד נראו בו היטב - היה תלוי בפתח מעוני, שנוסד ב-1840 ברחוב ג'פרסון, בואכה איווה אבניו. ברברה, בעלת הבית, התפלצה למראה התגובה שלי נוכח הדגל, והבעת עלבון מהולה בפליאה היתה שפוכה על פניה.

דגל ישראל שלה לא התנופף ברוח. למעשה, שרב גדול עמד לההתרגש על איווה סיטי ועל תושביה ברגעים אלה ממש, שרב שהתבשל לו במהירות בתנור, בזמן שבקצה האחר של ארצות הברית עשתה סופת ההוריקן "איירין" שמות בתושבים ובמכשירי החשמל שלהם.

מושב בתוכנית הכתיבה ה-45 באיווה. מימין: אושה קר (הודו), משה סקאל (ישראל), קגבלי מואל (דרום אפריקה) וקווין בלום (דרום אפריקה) צילום: תצלום: נייט בראון

אבל היום שבו הגעתי לכאן היה יום יפה, חם, בהיר וללא עננים. שלוש טיסות נשאו אותי לאיווה סיטי, טיסות שבהן ידענו על "איירין" כעל שמועה רחוקה. מפילדלפיה מיהר המטוס שלנו להמריא ולהשאיר אותם לבדם עם הביש גדא. היו לנו עניינים משלנו: מטוסים זעירים, קוקה קולה, משטרת ההגירה. יעפת.

37 סופרים ומשוררים עמדו להתחיל באיווה סיטי את המחזור ה-45 של תוכנית הכתיבה הבינלאומית. הם הגיעו משלושים מדינות, מהודו ועד כוש. קיבוץ גלויות מרהיב, אם כי מתעתע: סופר ועיתונאי דרום אפריקאי, שעשה שנתיים בישראל לפני עשרים שנה ודובר עברית; סופר בורמזי שנרדף על ידי השלטונות בארצו ואין לו דרכון; סופרת ניגרית אקטיביסטית ונרדפת אף היא; משוררת איטלקייה ילידת סנט פטרבורג, שחיתה שש שנים בירושלים; סופרת צרפתייה ילידת מרטיניק; סופרת פקיסטאנית שחיתה בארצות הברית; סופרת גרמנייה ילידת צ'כיה; סופרת ספרדייה שחיתה בטולוז, צרפת; סופר ונצואלי שנולד באיים הקריביים ועוד ועוד. ואף שרוב הסופרים אינם פעילים פוליטיים וחלקם מתנגדים לדבר על ארצם ולו ברמז, כאילו להכעיס הוצג כל אחד בנשימה אחת עם הארץ שממנה בא, ומעליו התנופף מעין דגל דמיוני וריחפו כל הדברים שכבר משערים על אודותיו כעל מי שבא משם, מהארץ שהיא מולדתו או לפחות ביתו.

רק הדגל שלי היה מוחשי. דגל שנתלה בחזית הבניין של ברברה כדי לשובב את נפשי בתום כל הטיסות והמרחק הרב ממדינת המוצא. "למה אתה צוחק?" נעלבה ברברה. "לא", ניסיתי לתקן את הרושם. "פשוט ריגשת אותי". אבל ברברה, לא עשו אותה באצבע. חמש דקות אחר כך, כשיצאתי לרחוב אחרי שהנחתי את המזוודות בדירה, כבר נעלם הדגל. כעת נראה הבניין כמו בית לבנים אמריקאי טיפוסי, ובעלת הבית הזמינה אותי ללגום כוס מים במשרדה. היא סיפרה לי שפעם תלתה את דגל ישראל בחזית הבניין, ואז התברר שהסופרת שזה מקרוב הגיעה, היתה בכלל פלסטינית.

אמרתי לעצמי שאני כבר רגיל למצב הזה. שש שנים שעשיתי בפאריס הכשירו אותי להיות "הישראלי". באופן פרדוקסלי אולי, דווקא החיים בישראל פוטרים אותך מהתגית הזאת. אין זאת אלא שצריך להשתקע בישראל כדי לשוב ולהיות בן אדם.

כעבור כמה ימים כבר עמדנו, כל הסופרים, על כר הדשא בביתו של כריס מריל, מנהל התוכנית, והצגנו את עצמנו לפני שמנה וסולתה של איווה סיטי. יום קודם, בשיחת הפתיחה, הפציר בנו כריס שנשב ונכתוב, שלא נדוג דגים בנהר משום שמימיו מטונפים, ובמיוחד, שלא ננסה לבשל את מה שהעלינו בחכתנו במיקרוגל, העתיד להתפוצץ עלינו ועל הדג, וגם שלא ננסה להשיג ברחבי הקמפוס חומרים נרקוטיים מכל סוג. "אלה עבירות שלוקחים אותן מאוד ברצינות בארצות הברית", הוא הסביר, לא לפני שהצהיר על התמיכה הגורפת באובמה בקרב אנשי איווה סיטי. כעבור יומיים כבר נפגשנו עם הפרקליט של אוניברסיטת איווה, וממנו למדנו על חומרתן של כל עבירה ועבירה בדמוקרטיה הגדולה בעולם.

הינד, המשוררת הפלסטינית ואני, עמדנו בתור הארוך של הסופרים שעמדו להציג את עצמם מול אנשי העיר. "מה", היא אמרה לי, "נעלה אחד אחרי השני להציג את עצמנו, הפלסטינית והישראלי?" "את צודקת", אמרתי לה, ופיניתי את הדרך לקולומביאנית ולדרום אפריקאי, שיקדימו אותי. אחרי הכל, הינד ואני, שכמעט בעל כורחנו הפכנו ידידי נפש, ממש לא רצינו להיראות כמו הקלישאה המזרח-תיכונית.

ב-2006, כמה שבועות אחרי מלחמת לבנון השנייה, עשיתי חודש בברלין, בקורס גרמנית. שכני לכיתה היה פלסטיני מעזה שנשלח ללמוד הנדסת חשמל. כל המורים הגרמנים ששו לראות את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס מתגשם לנגד עיניהם. הם מיהרו להושיב אותנו זה לצד זה, והרעיפו עלינו שאלות מקבילות - על פלסטין ועל ישראל, למשל: "מה מחיר דירה להשכרה בתל-אביב? ומה מחיר דירה להשכרה בעזה?" לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה וכעס על המחווה הדביקה והריקה הזאת.

באיווה סיטי הינד עמדה מול הקהל והציגה את עצמה באנגלית מיומנת. היא גדלה כפליטה בעמאן, ביירות ודמשק. בשנות העשרים לחייה התגוררה בניו יורק ולמדה קולנוע. כיום היא גרה בדובאי ועובדת על סרט העוסק באביה, ההיסטוריון אליאס שופאני, שהיה מרצה בפרינסטון ופעיל באש"ף. הינד נשאה דברים מול אנשי איווה: מרשימה, אדמונית, לבושה בבגדים מנצנצים, חושפים טפח. בידה החזיקה כאפייה.

"לאחר הביש גדא הראשון, בשנת 1948" - כך מתאר אמיל חביבי את הנכבה בספרו "האופסימיסט" - "נתפרדה חבילת משפחתנו ורגליה פוזרו בכל ארצות ערב שטרם נכבשו. ויש אשר תפגוש בקרובי משפחתי בחצר המלוכה של בית-ראבע, בלשכה לתרגומים מפרסית ולהפך. ויש מי מקרובי שהתמחה בהדלקת סיגריות למלך אחר, ואחר שהוא קולונל בסוריה, ושלישי - גנרל בעיראק, ורביעי - השתבץ בחברה הגבוהה בלבנון, עד שמת בפשיטת הרגל הגדולה של בנק אינטרא. ולא עוד, אלא שהערבי הראשון אשר מונה על ידי ממשלת ישראל ליו"ר האיגוד לשיווק החוביזה בגליל העליון, הוא מבני משפחתנו, אף כי אמו, על פי השמועה, היא צ'רקסית גרושה (...) וביום שנפל אבי על אם הדרך, והחמור הצילני, הפלגנו בים לעכו. ומשנתחוור לנו שאין אנו נתונים בסכנה, ושהבריות עסוקים איש איש בעורו, נמלטנו בעור שינינו ללבנון, ושם מצאנו מחייתנו במכירת עורנו" (תירגם מערבית אנטון שמאס).

בטריילר לסרטה של הינד רואים את אביה, אליאס שופאני, בשנים שעשה בביירות כפעיל באש"ף ועד ל"כישלון המהפכה", כפי שהיא מתארת את זה - הסכמי אוסלו. היא מספרת שאביה הקריב הכל למען המהפכה, עזב משרה שהבטיחה לו קביעות בארצות הברית והקדיש את חייו לשחרור פלסטין. בטריילר רואים בתים הרוסים במעין אוטופיה אחרת במרחב ובזמן, אולי הטרוטופיה, של חדרים שרוקנו אי בזה. וגם תמונות של יסמין, אמה של הינד, שמתה כמה שנים לאחר כישלון המהפכה.

אליאס שופאני הוא כבר בן שמונים היום. הוא יושב בסלון דירתו בדמשק, וברקע נשמע קולה של הינד: "הוא ילך לכל מקום ויגור בגלות. הוא פלסטיני. הסיפור שלו מתחיל בארץ אחת ונגמר בהרבה ארצות אחרות. יש בסיפור הזה רומנטיקה. יש בו אדם שעזב את האשה שאהב כדי לשחרר ארץ שאהב יותר. (...) הוא חבר נבחר במועצת המהפכה של אש"ף; סופר; אלמן; מהפכן; גיבור ושפל; מטורף; אב. מה קורה לאהובינו, שזונחים הכל בעבור האפשרות של בית? מהו בית?"

אנשי התוכנית כאן מניחים להינד ולי להסתודד ללא הפרעה. הם מלכסנים לעברנו מבטים סקרניים, מן הסתם משוכנעים שאנחנו יושבים ומלבנים את ענייני המזרח התיכון. אנחנו מתעתעים בהם, מוליכים אותם בכחש. לפעמים, בעודנו לוגמים כוסית ויסקי ומנשנשים צ'יפס, אנחנו מדברים דווקא על עניינים שברגש. ובכל מקרה, המלה "שלום" כמעט אינה מוזכרת בשיחותינו. עוד מחווה ריקה מתוכן, חזיון תעתועים. ביש גדא. האם אנחנו מנסים לתקן איזה דבר? אולי דרושות שתי נפשות על קרקע נייטרלית (נניח), שישיבו את הסדר על כנו? אנחנו אפילו לא מנסים. הינד אינה מתעניינת בתרבות הישראלית, ואני אינני מסרסר בפניה בתרבות הזאת, שהיא תרבותי.

לפעמים אנחנו מדברים בצרפתית, והמבטא שלה מעלה על דעתי את המבטא הדמשקאי של סבי, משה סקאל, שלימד צרפתית באליאנס בדמשק וכתב פרוזה בערבית. שמה של סבתי הוא סובחייה (אורה), ואילו שם אחותה של הינד - נור. נור הוא שמה של סבתי הסורית ברומאן "יולנדה". שמו של סבא ברומאן הוא ז'ורז', וסבה של הינד שמו ז'ורז'. השיר האהוב עלי של פיירוז, "טיק טיק טיק", הוא שיר הערש ששרה לה אמה בילדותה. צירופי המקרים האלה רודפים אותנו בעל כורחנו. הינד מחבבת אותי בעל כורחה. "אתך זה שונה", היא אמרה לי, כמעט מתנצלת. "אולי כי אתה יהודי-ערבי".

אני נמשך אל חברתה של הינד כקשור בעבותות חזקות. עם זאת, במובנים רבים אנחנו כמו שני קווים מקבילים בעולם הטרוטופי אבל אאוקלידי בסופו של דבר, שני קווים שלעולם לא ייפגשו. אין די מקום לשנינו במרחב הזה.

"אני הלא בת למהפכה כושלת", היא אומרת בטריילר לסרטה. "אני היורשת של אסון האומה. אני זיכרון ההתקוממות".

סביבנו רוחשים בני כל הלאומים שנתקבצו לאיווה, מהודו ועד כוש. הינד ואני חפצים בחברה אבל גם סולדים ממנה. מצבנו המנטלי כאן מעלה על דעתי את "הכאב של הארץ" (בצרפתית: le Mal du Pays), שפירושו עצב וקשיי ההסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון. וכך כתב הסופר הצרפתי שטובריאן (1768-1848) בזיכרונותיו: "הנוסטלגיה היא הגעגוע למולדת. גם על גדות נהר הטיבר חווה אדם געגועים למולדת, אבל הגעגועים גורמים לתוצאה שהיא הפוכה מהתוצאה הרגילה: הוא נתקף באהבת הבדידות ובשאט נפש כלפי ארצו".

הינד ואני אוהבים את הבדידות. היא יושבת במשך היום בחדרה, מול הנהר, וקוראת בספרי שירה. היא למדה על מחאת האוהלים התל-אביבית באינטרנט, ונוטה לזלזל בה משום שאינה פוליטית. ניסיתי להסביר לה שהמחאה הזאת דווקא פוליטית לעילא. לא סיפרתי לה על הדגל שתלתה ברברה בחזית הבניין שלי, אבל סביר שהדבר היה משעשע אותה. וגם הסיפור על אורי, אחיה של חברתי: בטיול מחנות בפולין נפל הטלפון הנייד של אורי לבור של אחת האסלות באושוויץ. האח וחבריו, צברים בעלי תושייה, הזדרזו לחלץ את הטלפון הנייד מהבור בעזרת המוט של דגל ישראל. שישים שנה מאוחר מדי.

גם את הסיפור הזה אני חוסך מהינד. הידידות שלנו אינה ערובה לתהליך השלום, אולי משום שהיא פשוט אינה חזיון תעתועים, אלא בשר ודם. אבל יש בה מן האמונה בכוחה של האמנות, אם אפשר לומר כך, וגם אופטימיות זהירה באשר ליחסי אנוש.

תגובות