בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגידה שהצילה את העם

לא תמיד בגידה היא סיבה להכות על חטא. ל"שמאלנים בוגדים" יש שותפים היסטוריים: ירמיהו הנביא שחיבל במורל העם, יוחנן בן-זכאי שערק בעיצומו של המרד, והקצין הגרמני שניסה להתנקש בהיטלר

תגובות

"יש מצבים שבהם אין לפטריוט אמיתי ברירה אלא להיות לבוגד", כתב עיתונאי גרמני בכיר, רודולף אוגשטיין המנוח, בביקורת על אחד מספרי בשלהי שנות השמונים. הספר, "אויבי, אחי", תיאר בין השאר את פגישתי עם יאסר ערפאת, הפגישה הראשונה בין ישראלי לבין מנהיג "הארגון לשחרור פלסטין". הפגישה נערכה בעיצומו של הקרב על ביירות, וכדי לקיימה חציתי את הקווים.

עוד בדרך הביתה, בין ביירות לראש הנקרה, שמעתי ברדיו שארבעה שרים תבעו להעמיד אותי לדין בעוון בגידה. ואכן, ממשלת מנחם בגין, עם שר הביטחון אריאל שרון, החליטה רשמית להטיל על היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית. אחרי חקירה קבע היועץ אז, יצחק זמיר, שלא עברתי שום עבירה. בין השאר מפני ששהיתי בביירות כאורח של צה"ל, ומפני שלא היה קיים הבדל משפטי בין מזרח העיר (שבו שלט צה"ל) ומערב העיר (שהיה בידי אש"ף).

ב-14 השנים שקדמו לכך קיימתי מגעים קבועים עם צמרת אש"ף, שהוגדר אז רשמית ארגון טרור, ובעקיפין - עם הארכי-מחבל, ערפאת. על מגעים אלה דיווחתי ליצחק רבין, כל עוד היה ראש הממשלה. למותר להזכיר שכעבור 11 שנה כרתה ישראל ברית עם אש"ף. ראשי ממשלתנו התחבקו עם ערפאת וגם אותם שרים שרצו לשפוט אותי כבוגד, עלו אליו לרגל.

קללה שגורה

כאשר כתב את דבריו על הבגידה, חשב אוגשטיין במיוחד על המקרה המפורסם ביותר של בגידה: ניסיון ההתנקשות של אלוף-משנה קלאוס פון-שטאופנברג בחיי אדולף היטלר. פון-שטאופנברג, גיבור מלחמה שאיבד עין וכמה מאצבעות ידיו, התלבט קשות לפני שהחליט לעשות את המעשה. כפטריוט אמיתי הגיע למסקנה שרק הריגתו של היטלר עשויה להציל את גרמניה מהאסון הקרב וממותם של מאות אלפים במלחמה אבודה. אך הוא נשבע אמונים לפיהרר, וכקתולי אדוק התייחס בחומרה רבה להפרת שבועה. מרד בעיצומה של מלחמה היה, כמובן, בגידה.

כמעט כל הגרמנים מסכימים כיום שהבגידה הזאת היתה מוסרית ומוצדקת. הרחוב ששכן בו בניין המטכ"ל הגרמני, אשר בחצרו הוצא פון-שטאופנברג להורג, נקרא היום על שמו. הנה כי כן, בגידה ופטריוטיזם שכנו בכפיפה אחת.

תצלום: מוטי קמחי

הרוזן קלאוס פון-שטאופנברג לא היה שמאלן, להפך. הוא היה איש ימין, שמרני מאוד, בן למשפחת אצולה בת דורות רבים. אך ההאשמה בבגידה מכוונת לרוב כלפי אנשי שמאל. ייתכן שזוהי הקללה השגורה ביותר בפי אנשי ימין בכל העולם - ובפרט בישראל - כלפי השמאלנים: הם בוגדים בעמם ובמולדתם.

לפי ההשקפה הימנית, השמאל חותר תחת החוסן הלאומי ומסייע לאויב הזומם להשמידנו. הוא מתנגד כמעט תמיד להגדלת תקציב הביטחון, בטענה שהכסף דרוש לשירותים חברתיים, כגון חינוך, בריאות ורווחה. הוא מעלה את ערך האדם מעל לערך הלאום והמדינה. הוא רודף שלום ומוכן לעשות ויתורים לאויב. בזירה הישראלית-הפלסטינית הוא מוכן לוותר על חלקי הארץ, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לנו. בקיצור, בוגדים נתעבים.

תשובת השמאלנים - בארץ ובעולם - היא שהם-הם הפטריוטים האמיתיים, השואפים לחברה בריאה, שהיא הבסיס האמיתי לביטחון הלאומי. הרי רק אזרחים המרגישים שיש להם חלק במולדת ונחלה במדינה, מוכנים להילחם עליה בלב ובנפש.

יתר על כן, שום מדינה אינה מסוגלת לנהל מלחמות עד אין סוף. השלום דרוש למדינה ולאדם, ורק בעת שלום יכולה האומה לפתח את מלוא משאביה הרוחניים והחומריים. לדעת השמאל, אנשי הימין מטפחים רגשות של שנאה, פחד ודעות קדומות נגד הזר מבחוץ ונגד מיעוטים מבית, כדי לכבוש את לב ההמונים הפרימיטיביים. הימין מעוניין בקיומה של מתיחות ביטחונית מתמדת ובהרפתקאות מלחמתיות, כדי להגשים את השקפת עולמו המעוותת. לכן הימין הוא סכנה למדינה ולאזרחיה, ובסופו של דבר מביא לאסון לאומי. ובמקרה שלנו, לחורבן בית שלישי. בקיצור, גזענים נתעבים.

מלחמת אחים רצחנית

בהיסטוריה שלנו יש בגידה, שקדמה בהרבה לזאת של פון-שטאופנברג הגרמני. לפני הרבה שנים אכלתי ארוחת צהריים בחברתו של אחד מאילי המשק הישראלי. במהלך השיחה השמעתי את הדעה שבר-כוכבא היה הרפתקן מטורף, שהקנאים היו פושעים ושגם המכבים לחמו מלחמת אחים רצחנית.

הבנקאי פקח זוג עיניים כחולות בתימהון אין קץ. מעולם לא שמע כאלה דעות חריגות. בו במקום החלטתי לכתוב על כך סדרת מאמרים. היא התפרסמה בכמה גיליונות רצופים של "העולם הזה", ולא עוררה הדים.

אבל כעבור זמן כתב יהושפט הרכבי ספר ברוח זו. הסכר נפרץ. מרד הקנאים היה מעשה של טירוף. במושגים של ימינו, חוללו אותו אנשי הימין הקיצוני. אנשים נבונים, כמו המלך אגריפס, הזהירו מפני הרפתקה חסרת תוחלת מול הכוח הצבאי האדיר של מעצמת העל הרומאית. אבל הקנאים השתיקו את הקולות האלה, רצחו את כל מי שהרים קולו נגד המורד והשתלטו על היישוב היהודי. כאשר הרומאים הטילו מצור על ירושלים, כיתות הקנאים שרפו את מחסני התבואה זו של זו בביטחון שאין בהם צורך - הרי הקדוש ברוך הוא יגאל את עירו הקדושה.

אחד האנשים הנבונים שנותרו בעיר המשוגעת, יוחנן בן-זכאי, ראה בבירור את הנולד. הוא התחפש למת והוצא אל מחוץ לעיר בארון מתים. שם התייצב לפני המצביא הרומאי וביקש ממנו רשות להתיישב ביבנה ולהקים שם מרכז רוחני.

זו היתה בגידה חמורה מאין כמותה. עריקה מהחזית, פחדנות, קיום מגע עם האויב, משת"פיות. כנער הייתי חבר באצ"ל, וערכנו לו משפט-דמה. הוא נמצא אשם ונידון למיתה. הקנאים היו גיבורינו.

אבל החוכמה הקולקטיבית של העם היהודי דווקא העלתה על נס את הבגידה של בן-זכאי. מקובל לחשוב שהוא הציל את היהדות במשך אלפיים שנות "גלות". משמע: "הבגידה" שלו הצילה את העם. זה היה המעשה הפטריוטי. היישוב היהודי נשאר על אדמתו ופרח, עד להופעתו של המשוגע התורן הבא: בר-כוכבא, גם הוא איש הימין הקיצוני, בלשון ימינו.

גורלם של המכבים שפר יותר. הם זכורים לטובה בתודעה היהודית. בעוד שמעשי הקנאים נזכרים באבל תשעה באב, מעשי המכבים נחגגים בחג החנוכה. הציונות העלתה אותם על נס כלוחמי שחרור, שגאלו את היהודים משלטון זר ודורסני.

ואכן, בניגוד לקנאים ולבר-כוכבא, היתה למכבים ראייה ריאליסטית של המפה הפוליטית. הם כרתו בריתות וניווטו את המרד בחוכמה. אבל מלחמת המכבים היתה בראש וראשונה מלחמת אחים. המכבים ניהלו מסע רצחני נגד ה"מתייוונים". ומי היו המתייוונים? אלה שאימצו לעצמם את התרבות הכי נאורה, הכי מתקדמת בעולם של אז - משהו דומה לתרבות האמריקאית, או לתרבות המערבית בכלל, במציאות ימינו.

הם נחשבו בוגדים בעיני "נוער הגבעות" והמחנה הדתי-לאומי של אז, כמו שהשמאלנים נחשבים בעיני יורשיהם של אלה היום (זה לא הפריע למלכי החשמונאים, יורשי המכבים, להתייוון בעצמם, כפי שמעידים כמה משמותיהם).

מפלטו של הנבל

בתקופה מאוחרת יותר עבר שרביט המשיחיות המטורפת לידי שבתאי צבי. משנתו כבשה בסערה המוני יהודים ברחבי העולם. רק קומץ קטן של יהודים העזו להתנגד לטירוף הזה, והם היו ה"בוגדים" התורניים. כאשר התפוצצה הבועה הזאת וה"משיח" התאסלם, הוכח שהמתנגדים צדקו. אבל זה לא גרם להמונים לחבב אותם, להפך. כפי שמספר גרשם שלום, אחרי נפילת שבתאי צבי שנאו את מתנגדיו עוד יותר.

ועוד לא הזכרנו את הארכי-בוגד: ירמיהו הנביא, האיש שהטיף לכניעה, ממש "תבוסתן" מבטן ומלידה, שהשלטון הימני זרק אותו לבור של טיט. דבריו נכנסו לתנ"ך, ואילו דברי שונאיו נשכחו.

אפשר להביא דוגמאות אין-ספור מתולדותיהם של עמים אחרים. בעתות משבר, הפטריוטים האמיתיים, הקוראים לשלום ולפשרה - בקיצור, ה"שמאלנים" - נחשבים לבוגדים והלאומנים מכל הסוגים, מחרחרי המלחמה מלהיטי השנאה, נחשבים לפטריוטים. עליהם אמר הפילוסוף הבריטי הד"ר סמואל ג'ונסון: "הפטריוטיזם הוא המפלט האחרון של הנבל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו