בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני כבר כתובה בספר החיים

היא נראית כמו כולם, צמה ביום הכיפורים ולא אוכלת חמץ בפסח, אבל נאלצת לחיות בסתר מפני שהיא מאמינה, כמו שאר חבריה היהודים-המשיחיים, שישוע הנוצרי ממלא אותה באהבה ובסליחה. לכן היא מנסה לסלוח גם לרודפיה במדינת ישראל, שאינה מאפשרת חיי חופש מצפון ודת אמיתיים

23תגובות

"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו, ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל" (בראשית ג, ו). כך, בן רגע, הכל השתנה. בעצת הנחש, אדם וחוה המרו את פי אלוהים, פקחו את עיניהם, הבינו שעירומים הם והתמלאו בושה. הם חטאו את החטא הראשון בתולדות האנושות, החטא שקיבל שנים אחר כך את השם "החטא הקדמון". ואותו חטא, שטעמו הוא טעם הבינה, שינה את חייהם והפיל סכנת מוות על ראשם: "פן תמותון", איים האל. אך במקום להורגם, אלוהים עשה עמם חסד, המתיק את עונשם, וגירש אותם מביתם, מגן עדן. מאותו רגע אילצה אותם הבושה להיות מודעים לעצמם: להתלבש ולהיות בני מוות.

דורות חלפו מימי התעלול של הנחש, הפיתוי של חוה וחולשתו של אדם לאשתו. גן עדן הפך מושא חלומות בלתי מושג, והחטא הקדמון היה למאפיין מרכזי באופיים של בני האנוש ולמושג יסוד בסיסי בתיאולוגיה הנוצרית. לפיה, זה החטא המרכזי שבני האדם נענשים עליו עד עצם היום הזה. כדברי פאולוס (שאול התרסי): "לפיכך, כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו" (איגרת אל הרומים 5, 12).

גם כאן, בישראל, יש מי שחייו נסובים סביב החטא הקדמון ההוא, המזוהה בימינו עם הנצרות. יש ישראלים-יהודים שהחטא הקדמון והכפרה עליו שמציע אלוהים הם הכוח המניע לא רק את חייהם הרוחניים, אלא גם את חיי היומיום שלהם. כזאת היא דרכם של חברי הקהילה היהודית-המשיחית בישראל, המונה כמה אלפי מאמינים. חלק מהם ישראלים מלידה, חלקם עולים חדשים, ומקצתם לא יהודים במוצאם, ואף על פי כן הם רואים בעצמם יהודים לכל דבר. אלה ואלה מאמינים שהמשיח כבר הגיע, ולא סתם המשיח - אלא בן האלוהים, שהקריב את חייו על הצלב כדי לכפר על כל עוונות המין האנושי. על פי ההשקפה היהודית-המשיחית, לאורך התנ"ך, מספר בראשית עד ספרי ההתגלות של הברית החדשה, מופיעות 330 רמיזות-נבואות, המעידות על בואו העתידי של ישוע בן האלוהים - וכולן מתגשמות בספרי הבשורה.

קורבן הדם האחרון

"היהודים-המשיחיים הם יהודים לכל דבר", אומרת יעל, מאמינה משיחית זה 17 שנה. "אנחנו חוגגים את חגי היהודים ואף לא אחד מחגי הנוצרים, כמו חג המולד, מפני שהם לא מוזכרים בכתובים. הכתובים - התנ"ך והברית החדשה - הם המפתח לאמונתנו, ומה שכתוב ומצווה בהם הוא נר לרגלינו".

יעל (שם בדוי) היא אשה נאה ומטופחת בשנות הארבעים לחייה, גרה במרכז הארץ, בעלת מקצוע חופשי ומחזיקה בעמדת ניהול בכירה באחת החברות הגדולות בישראל. ליעל, וגם לרבים מחברי הקהילה היהודית-משיחית בארץ ובעולם, חיי היומיום סובבים לא רק סביב העבודה, המשפחה והאירועים החברתיים, אלא גם, ואולי בעיקר, סביב מושגי החטא הקדמון, הקורבן והכפרה. אני מכירה אותה כבר שנים רבות, וזוכרת את היום לפני 17 שנה שבו סיפרה לי שהתגלה אליה ישוע בן האלוהים, היום שבו נהפכה למאמינה.

איך החטא הקדמון קשור לחייך היום?

"בגן עדן, אלוהים התהלך עם אדם וחוה והיה אתם בקשר קרוב, קשר הרמוני ללא גבולות. רק דבר אחד ביקש מהם אלוהים: לא לאכול מפרי עץ החיים ועץ הדעת. ואז הגיע הנחש, שהוא בעצם השטן, שכל מטרתו מאז ומעולם היתה למרוד ולהטיל דופי באלוהים, ולגרום לפקפוק ולחוסר אמונה בדרכיו. הנחש הצליח לנטוע סימן שאלה ברוחם של אדם וחוה בנוגע למצוותו של האל. זה החטא הראשון בתולדות האנושות, הפקפוק באלוהים, והתוצאה הישירה מכך היא הפירוד ממנו. מקירבה אינטימית עם אלוהים בגן עדן והליכה לצדו, אדם וחוה הופרדו ממנו.

"החטא הראשון הוליד את הקורבן הראשון ואת הכפרה הראשונה שהציע אלוהים לבניו החוטאים, משום שכדי לכסות על מערומיהם היה צריך לשחוט חיה. היה צורך בקורבן כדי לכפר על החטאים. אחר כך, לאורך התנ"ך, אנחנו עדים לזה שהצורך עולה בכל פעם מחדש: להקריב קורבן חיה, קורבן של דם, כדי לכפר על עוונותינו. בספר ויקרא כתוב 'כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח, לכפר על נפשתיכם: כי הדם הוא, בנפש יכפר' (ויקרא יז, יא).

"צריך גם להבין שאדם וחוה לא גורשו מגן עדן. זה לא עונש, ואלוהים לא עשה להם נו נו נו. הוא הוציא אותם משם לטובתם, מפני שידע שאם יאכלו גם מעץ החיים יישארו לעולמי עד במצב הבושה הזה, וגרוע מכך: יישארו לנצח מופרדים מאלוהים. המטרה של אלוהים היא לתת לנו את היכולת לחזור לחיות אתו בקשר אינטימי. אלוהים הוא האהבה והוא רוצה לחיות בלבנו. אפשר לראות, לאורך כל התנ"ך, שהשאיפה של אלוהים היא לחיות בקרב העם. לדוגמה, מצוותו להקים את אוהל מועד בשנות הנדודים במדבר".

ולמה היום כבר אין צורך בקורבן דם?

"מפני שאלוהים, באהבתו אותנו, נתן לנו את הקורבן האולטימטיבי, שאחריו כבר לא היה צורך בקורבנות נוספים. הוא הקריב בשבילנו את בנו ישוע, שמת על הצלב ומחל על כל חטאינו. חייבים רק להדגיש נקודה חשובה: אף על פי שהקורבן של ישוע בן האלוהים איפס את חטאינו והכפרה שלו נצחית, אני עדיין צריכה לבוא בכל פעם מחדש לפני אלוהים ולבקש ממנו סליחה על כל חטאי, על אלה שאני מודעת להם ועל אלה שלא. בגלל החטא הקדמון, המצב הטבעי של כולנו הוא מוות רוחני. התחייה מחדש היא קבלה אישית של חסד האלוהים שנתן את בנו בשבילנו. אלוהים ירד אלינו ונתן דמות אדם, שחי ללא חטא והלך אל הצלב כדי לכפר על חטאינו. הצלב הוא התגלמות החסד האלוהי. תחשבי למשל שמישהו שאת מכירה נמצא בבית כלא. האם תשלחי את בנך למות על מנת לשחרר אותו מכלאו? הרי תאמרי שזה טירוף".

אם מישהו יהיה רעב

הקהילה היהודית-המשיחית בישראל נאלצת לחיות בהיחבא ולהצניע את אמונתה. מדינת ישראל הדמוקרטית אינה מאפשרת חיי חופש מצפון ודת אמיתיים, והיהודים-המשיחיים נרדפים על ידי אגודות דתיות, ששמו להן למטרה למרר את חייהם. אחד הארגונים המרכזיים האלה הוא "יד לאחים", שבין השאר אוסף מידע על היהודים-המשיחיים ומעביר אותו למשרד הפנים. אנשי משרד הפנים מזמנים אותם לבירורים והופכים את חייהם לגיהנום ביורוקרטי. לצד כל זה יש מקרים של התנכלויות, הפצת שמועות שווא ופגיעה בבתי עסק. במקרים רבים הנפגעים הם אזרחים ישראלים לכל דבר, האוהבים את מדינתם: משרתים בצבא, משלמים מסים, מחנכים את ילדיהם על ברכי הציונות, מקנים להם ערכים פטריוטיים ושולחים אותם לבתי ספר ממלכתיים.

הרב שלום דב ליפשיץ, מייסד ויו"ר הארגון "יד לאחים", טוען שהיהודים-המשיחיים "מנצלים את הדמוקרטיה הישראלית כדי להמיר את דתם של יהודים תמימים ולעודד אותם לחצות את הקווים לנצרות" ("הארץ", 3.10.2009). "יד לאחים", לדבריו, נאבק במיסיון, בטמיעה, בהתבוללות ובמה שהם מגדירים "כיתות". הם אינם בוחלים בהפצת פשקווילים ועלונים נגד פעילים בקהילות הללו, "בניסיון להזהיר את הציבור".

יש טוענים שאתם עוסקים במיסיונריות. השקפת העולם של היהודית המשיחית לא מחייבת מיסיונריות מיטיבה?

"ממש לא", אומרת יעל. "אני לא טוענת שאין מאמינים-משיחיים מיסיונרים. להפך; אני יודעת שיש. אבל אני לא מסכימה לפעילות פרובוקטיבית כזאת. בשביל מה זה טוב? אני חיה לפי המוטו של פרנציסקוס מאסיזי, שאמר: 'תמיד הפץ את הבשורה ובשעת הצורך השתמש גם במלים'. כלומר, במקום לדבר כל כך הרבה, תחיה את זה. אני לא צריכה לומר 'ישוע', אני צריכה פשוט לחיות בדרכו. ואם מישהו ירגיש את השוני שחל בי, אם מישהו יהיה רעב ויבוא לשאול אותי מה הדבר הזה שיש לך, אז אדבר. החיים שלי היום מוקדשים לכבודו של אלוהים, לשמו ולמי שהוא, והלוואי שדרך חיי יכירו כולם מיהו אלוהים באמת. חבל רק שיש אנשים במדינה הזאת שלא 'חיים ונותנים לחיות'".

איך הכפרה האולטימטיבית הזאת של אלוהים משתלבת בחיי היומיום שלך?

"באופן עקרוני חטאי אמנם נסלחים ורוח אלוהים יכולה לבוא ולשכון בלבי, אבל זה לא אומר שאני מנצלת את החסד שלו ויכולה לעשות מעכשיו מה שאני רוצה. אני מחויבת לחסד שלו. מבחינתי לא מדובר במערכת חוקים של עשה ולא תעשה, אלא בהליכה אינטימית עם אלוהים, שבה הוא מראה לי את הדרך. הוא הולך לצדי בכל דקה מדקות היום, וברגע שאחטא שוב אופרד ממנו, כמו שאדם וחוה הופרדו ממנו בגן עדן. מה שחשוב בעיני הוא 'מצב הלב', שזה מצב של אהבה. זה החוק הגבוה ביותר מבחינתי".

מה זאת אומרת "מצב הלב"?

"זאת אומרת שהלב שלי מלא באהבה. למשל, אני לא אוכלת חזיר כי כך כתוב וזה רצונו של אלוהים. אבל אם אוזמן לארוחה בביתו של מישהו שטרח בשבילי והשתדל לשמח אותי, ובמקרה יצא שהארוחה מורכבת בעיקרה ממאכלי חזיר, אוכל את האוכל שהכין. יהיה לי חשוב יותר לכבד אותו מאשר לא לאכול חזיר באותו רגע. בפסח, למשל, אני מקפידה להוציא את החמץ ולא מכניסה לחם הביתה. אבל בפסח האחרון הגיעה אלי חברה שבמסגרת דיאטה בריאותית מיוחדת נאסר עליה לאכול מצות והיא יכלה לאכול רק לחם. לכן, כדי לכבד את החברה שלי, נתתי לה להכניס לחם לביתי. זה החוק העליון, שמעל לכל חוק אחר, חוק האהבה והכבוד. יותר חשוב לי שחברתי תרגיש בנוח ורצויה בבית שלי. ככה אני מביעה טוב יותר את אהבתי אליה ואת אהבת אלוהים מאשר בהתעקשות מיותרת בעיני על מצות. בספר ירמיהו כתוב: 'נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה' (ירמיהו לא, לב). הפסוק הזה מראה שהתורה היא בלב. אני לא צריכה ללכת לבקר רבנים שייתנו לי רשימת חוקים ויאמרו לי איך להתנהג.

"ההגדרה הנעלה ביותר של 'מצב הלב' היא הסליחה: לדעת שאני יכולה לסלוח ולדעת גם שסולחים לי. אני רוצה לדעת שסולחים לי ולא נוטשים אותי אם אני חוטאת. הסליחה המתמדת שוברת את הפחד ונותנת לי שקט. אני צריכה לסלוח כי אני רוצה לשמר את הקשר האישי שלי עם אלוהים. אני חייבת לחיות בלב פתוח - ללא כעסים, מרירות, חוסר כבוד או רגשות שליליים אחרים. אני רוצה להיות יותר ויותר כמו ישוע, לחיות בחסד וסליחה. הרי ישוע עצמו ישב עם פשוטי העם ולא שפט אותם. אני לא יכולה לטעון שאני הולכת בדרכו ולהמשיך לשנוא ולכעוס, זה לא הולך ביחד. ובמובן הרחב יותר, לא רק לי באופן אישי, אלא לכל העם היהודי יש מסר לעולם. אנחנו אור לגויים כי אנחנו יודעים סליחה מה היא, והרי ישוע היה יהודי".

ומה קורה אם לא הלכת בדרכו?

"בן אדם נשאר בן אדם. ברור לי שאבקש סליחה, ברור לי שאלוהים יסלח וברור לי שינקה אותי מיד מהתוצאות הרוחניות של החטא. מה שלא ברור מאליו הוא שלא תהיינה השלכות לחטא שלי. אם פגעתי במישהו, ייתכן שהפצע שפצעתי יישאר זמן רב, ואותו אדם לא יהיה מסוגל לסלוח לי. חברה רווקה שלי, למשל, מעדה ערב אחד ונכנסה להריון. ילד לא מתוכנן הוא בהחלט השלכה מרחיקת לכת".

האם החטא הקדמון קשור אצלך גם למין מחוץ למסגרת הנישואים?

"חד משמעית לא. מבחינתי, מין מחוץ למסגרת הנישואים הוא חטא, אבל אין לו שום קשר לסיפור של אדם וחוה. אמנם לא כתוב בשום מקום מפורשות שמין כזה הוא חטא, אבל כתוב 'והיו לבשר אחד'. איך אפשר להפוך לבשר אחד עם כמה שותפים? אחד זה אחד, ולכן מסגרת הנישואים היא קדושה. אצל הנוצרים הקתולים למשל, כמו אצל האוונגליסטים בארצות הברית, הדגש הוא על החטא המיני. זה מכעיס אותי; כאילו שאין חטא הגאווה, חטא הכעס, חטא חוסר הסליחה. מביש אותי לראות נוצרים רדיקלים רודפים הומואים ולסביות בשם ישוע. אני לא יכולה לומר שאני מסכימה עם דרך החיים הזאת, אבל אני מסתכלת על אנשים ולא על מה שאנשים עושים. אני שואלת את עצמי אם אלוהים היה מוקיע אותם; אלוהים אוהב הומואים ולסביות בדיוק כמו שהוא אוהב את כולם. אני לא אצעד במצעד הגאווה, אבל אשמח להגיש להם כוס מים".

למה דווקא מים?

"כי חם!"

זה נשמע כמו ה"ויה דולורוזה".

"אולי".

את צמה ביום כיפור?

"כמובן, זה יום חשוב ביותר. ביום הכיפורים התנ"כי, הכוהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ומכפר בשביל העם על החטאים שלו, וגם על החטאים שלא ידעו עליהם. זה בעצם יום הכיפורים האמיתי. ואף על פי שבימינו היום הזה נהפך למשהו אחר, אני לא מנותקת מהמציאות. ביום הזה כל המדינה עוצרת, ולכן גם אני עוצרת. אני לא תלושה מהעם שלי; אני חלק ממנו, והוא חשוב לי מאוד. מעבר לכך זה גם בדק בית אישי. כמו שעושים ניקוי גוף, צריך לעשות ניקוי רוח.

"אבל, ויש כאן אבל גדול, אני מצרה על כך שפחד מלווה את יום כיפור של ימינו. הימים הנוראים ביהדות המסורתית הם ימים של מורא נורא ואיום. אנשים צמים ומענים את עצמם מפחד שלא ייכתבו בספר החיים. אני משוחררת מהחרדה הזאת. אני יודעת שאני כתובה בספר החיים, כי זו התפישה של היהדות-המשיחית. מאז ומעולם אנשים עינו את עצמם סתם, כפי שמתואר למשל בספר ישעיהו בפרק נ"ח. צומות זה דבר חשוב, אבל מה אלוהים מבקש בעצם? בוודאי לא עינויים עצמיים. הוא ביקש שנראה את העני, שנלביש אותו, שניפתח לחסד. יותר חשוב לעזור לנזקקים מאשר לענות את נפשנו. לכן, אף על פי שאני יודעת שאני כתובה בספר החיים, ביום כיפור אני צמה גם למען עמי ומתפללת שאלוהים ישחרר אותו מהפחד הזה, שיפקח את עיניו כמו שפקח את עיני".

היפוך מפתיע

ד"ר אביתר מרינברג, חוקר דתות מאוניברסיטת צפון קרוליינה, אומר שמי שעוסק בחקר דתות חייב להקשיב לאנשים ולאופן שבו הם מגדירים את עצמם; לא לכופף אותם בכוח לתוך תבניות מוכנות. לדעתו, רבים בישראל ובעולם מניחים מראש שיהדות ונצרות לא הולכות ביחד. הם אינם יכולים לקבל את התפישה של היהדות-המשיחית כיהדות לכל דבר מפני שבראיית העולם הישראלית-היהודית המרכזית, שילוב כזה לא ייתכן. "אילו זה היה שילוב של יהדות ובודהיזם, אני לא חושב שזה היה מפריע למישהו. זה בוודאי לא היה מעורר אנטגוניזם רב כל כך".

לדבריו, שילוב של יהדות ואמונה בישוע אינו זר להיסטוריה של הנצרות. "בשלוש המאות הראשונות לספירה", אומר מרינברג, "היו לא מעט יהודים שהאמינו במשיחיותו של ישוע בצורה כזאת או אחרת. לרבים מהם קשה היה ככל הנראה אפילו לדמיין איך יכול אדם להאמין בו מבלי להיות קודם כל יהודי, שכן הטיעונים לכך שישוע הוא המשיח נמצאים לדעתם בתנ"ך היהודי. אמונה בישוע בלי אמונה בתנ"ך, שלדעתם חזה אותו, היתה מוזרה בעיניהם.

דווקא התופעה הזאת, של אנשים באותה תקופה קדומה שהחלו להאמין בישוע מבלי לעבור דרך היהדות, מעניינת במיוחד ומעסיקה חוקרים רבים. תופעת היהודים המאמינים בישוע בכל זאת הלכה ודעכה, וכמה מאות שנים לאחר הולדת הנצרות אפשר לומר שנעלמה כמעט לגמרי. באופן טבעי חל היפוך: פתאום, לרוב מאמיני ישוע לא היה מובן איך נוצרי יכול בכלל להיות יהודי".

לדברי מרינברג, הטענה האפשרית של היהודים-המשיחיים של ימינו, כי הם הממשיכים של אותם יהודים שהאמינו בישוע בשלוש המאות הראשונות לספירה, בעייתית מבחינה היסטורית, אבל לגיטימית מבחינה רעיונית. "קבוצות אנושיות ודתיות מתפתחות כל הזמן ואין חזרה לעבר", הוא אומר, "אבל בעצם, הטענה של היהודים-המשיחיים לא שונה מהותית ממה שסבורים היהודים של ימינו, שהם ממשיכים בקו ישיר את היהודים מהעבר. זו טענה לא פשוטה בכלל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו