בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תג מחיר? סבתא היתה קוראת לזה פוגרום

טרוריסטים או לוחמי חירות? נסיגה או התנתקות? התנחלות או התיישבות? מאז "1984" של ג'ורג' אורוול, מכבסת המלים לא עבדה כל כך הרבה. האח הגדול כבר כאן, ובקרוב יוכל כל אחד לברוא לו מציאות משלו, שתורכב מאוצר מלים מסונן ומאובטח ממחשבה זרה

23תגובות

לפחות 44 שנים פועלת לה במרץ מכבסת המלים הישראלית, והנה נולדה בתוכה, לא כל כך מזמן, פנינה חדשה, זוהרת במיוחד: "תג מחיר" קוראים לזה.

במה מדובר? האם זה מושג בכלכלה? האם זה מונח מתחום הצרכנות? משהו שהעלו פעילי המחאה החברתית וקשור ליוקר המחיה? ובכן, אם עוצרים רק לרגע את מכונות הכביסה והייבוש והסחיטה והגיהוץ, אפשר לומר שסבתא שלכם היתה קוראת לזה פוגרום.

פעולות "תג מחיר" - אותן פרעות שמתנחלים עושים בפלסטינים שלידם הם חיים, לא פעם על אדמות שגזלו מהם - הן רק דוגמה אחת, צינית במיוחד, לפעולתה של המכבסה הנודעת.

עוד לפני "1984", כלומר עוד לפני שנת 1949, שבה הספר ראה אור, כתב ג'ורג' אורוול מאמר תחת הכותרת "פוליטיקה והשפה האנגלית" (1946) שבו טמון הרעיון של "ניקוי" ביטויים בשפה ממשמעויותיהם השליליות לצרכים אידיאולוגיים ופוליטיים. ב"1984" כונה הדבר "שיחדש" (בתרגום לעברית של ג' אריוך, הוצאת עם עובד 1971), שהוליד את מיניסטריון האמת ומיניסטריון האהבה.

תצלום: ניר כפרי

בישראל טבע את המונח "מכבסת המלים" העיתונאי והסופר המנוח עמוס אילון, אך מי שהחדיר אותו לשיח הציבורי הוא דויד גרוסמן, במסה ובספר "הזמן הצהוב" מ-1987. "מדינה במבוכה משכזבת לעצמה אוצר מלים חדש", כתב גרוסמן. "ישראל אינה המדינה הראשונה שעשתה זאת, אך למי שהשפה חשובה בעיניו קשה ומקומם הדבר לחזות בהשחתתה האטית. לאט לאט מתפתח פה זן חדש של מלים מגויסות, בוגדניות, מלים שאיבדו את משמעותן המקורית, מלים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלות להסתיר אותה".

הדוגמאות רבות ומקצתן כבר שחוקות: מככבים ברשימה שמות המלחמות, מ"מבצע קדש", שם הירואי שכיסה על פלישה מיותרת לסיני בשירות אינטרסים של מעצמות, ועד "מלחמת שלום הגליל" - צירוף שאורוול עצמו היה מתקשה כנראה להמציא. גם ל"עופרת יצוקה", כינוי חביב שמעלה על הדעת שיר ילדים של חנוכה, אין במה להתבייש. דוגמה מחרידה במיוחד היא הביטוי "נוהל שכן". אפשר בהחלט לדמות שמדובר בקפיצה לשכן לבקש חצי כוס סוכר, לא בפעולה שדגל שחור מתנוסס מעליה.

אבל במכבסת המלים אין אפליה: היא נותנת שירות לכולם, לא רק לימין ולמיליטריזם. נסיגה היא ביטוי הנחשב בעייתי בשיח הישראלי השגור, המצדד בשמירה על כל משלט. אז כדי לא לומר שישראל נסוגה מעזה, הומצאה ה"התנתקות" וגויסו ה"פעימות". יש גם מכבסה עירונית, שפעלה בתל-אביב ממש לאחרונה: כשראש העיר, רון חולדאי, מאס באוהלי המחאה החברתית שמילאו את העיר, הוא החליט "לנקות" את השדרות. לא מדובר בפינוי, חלילה, גרסו דובריו, אבל לנקות צריך, לא? כשמדובר בניקוי בני אדם, האסוציאציות בהחלט לא נעימות.

זקנים? בני גיל הזהב

למעשה, גם במושג "מכבסת מלים" עצמו אפשר לראות תוצאה של מכבסה כזאת: לא פעם אפשר בהחלט לכנות זאת, פשוט, הזניית השפה. שורשיו של הדיון במכבסת המלים - כמו בתקינות הפוליטית - נעוצים בהיפותזת ספיר-וורף, שעל פיה השפה מעצבת את המחשבה. על פי תיאוריה בלשנית זו, הקרויה על שם הוגיה, בנג'מין וורף ואדוארד ספיר, תיאורטיקאים שפעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים, כל הצורות העיליות של החשיבה תלויות בשפה. המבנה של השפה, שאנו רגילים להשתמש בה, משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו ולפיכך, תמונת העולם עשויה להשתנות משפה לשפה.

הנחה זו היתה בסיס לדיונים בחקר התרבות, הסמיוטיקה והפילוסופיה של הלשון ושל המדע. גם בתרבות הפופולרית היא כבשה לה מקום: הדוגמה שהציג וורף בזמנו, כאילו לאסקימואים יש "אין-ספור מלים לשלג", היתה לאגדה עממית. אשר למבקריה הרבים, בין השאר הם טוענים כי היא פסימית ואף משתקת מבחינה פוליטית ומשחיתה מבחינה מוסרית.

בתוך הוויכוח הזה, בנוסח הביצה והתרנגולת, קשה לערער על כך שבמידה זו או אחרת, השפה אכן קובעת את התודעה. מתי, למשל, אדם שרימון בידו הוא מחבל רצחני ומתי הוא לוחם חירות הירואי?

אז מצד אחד, המשגת הדברים חשובה, לפעמים אפילו קריטית. אבל מהצד האחר, לא בטוח שלפלסטינים בגדה, הסובלים פגיעות יום-יומיות בזכויות האדם שלהם, ממש משנה אם אנחנו, הישראלים, מכנים את חבלי הארץ שבהם הם חיים שטחים כבושים או מוחזקים או משוחררים או קנגורו. וסביר להניח, שלמפונים מגוש קטיף, שעוד חיים בקרוואנים בגלל הכשל הממשלתי בטיפול בהם, יותר חשוב להקים בית מחדש, מאשר לקבוע סופית אם עזיבת עזה היתה נסיגה או התנתקות או גירוש.

דוגמה להשלכות של גילוי וכיסוי בשפה, ולקשר שלהם לתמורות בחברה, יכולים לספק הזקנים: אלה שכבר לא קוראים להם ככה אלא בני "גיל הזהב" או "אזרחים ותיקים" או לכל היותר, קשישים. פעם, כשהם היו סתם זקנים, הם חיו לעתים קרובות בקרב בני משפחותיהם גם בשלהי חייהם. אחר כך הם נשלחו ל"מושב זקנים", אחרי כן ל"בית אבות" וכיום הם ב"דיור מוגן". ביטוי מקסים שכזה, מפרגן אפילו. רק שמי שמבקר במין כפר "דיור מוגן" שכזה, שלא פעם הוא מרוחק מהעיר, מתקשה להבין על מי מגינים פה: על הזקנים, או שמא על השאר, אלה שעוד לא הזדקנו ולא ממש רוצים מול עיניהם את העדות, החיה עדיין, לעתיד הלא-מלבב שצפוי להם (וזה במקרה הטוב שיאריכו ימים). העיקר שלא אומרים, חלילה, את המלה זקנים. פוי, מין מלה לא יפה שכזאת.

ועוד אפשר לשאול: כשאנחנו תקינים-פוליטית וקוראים לשמנים, למשל, "מלאים" או "בעלי עודף משקל ניכר" - האם אנחנו נחמדים אליהם או שמא רק מדגישים שלדעתנו, עובדת היותם שמנים היא איומה ונוראה? וכך בנוגע למונח קטני-קומה במקום נמוכים וכדומה (למשל, מאותגרים מבחינה כספית במקום קורבנות הניאו-ליברליזם, נניח).

למעשה, מיעוטים שסבלו מאפליה וגזענות אף אימצו לעצמם את כינויי הגנאי נגדם - כמו שחורים שמכנים עצמם ניגר (ורק להם מותר לעשות זאת, כמו שרק ליהודים מותר לספר בדיחות אנטישמיות), או הומואים שאימצו את כינוי הגנאי קוויר.

אמת היא שקר

את מהותה של מכבסת המלים היטיבה לתאר הסופרת האפרו-אמריקאית טוני מוריסון בנאום שנשאה כאשר קיבלה את פרס נובל לספרות בשנת 1993: "שפה מתה איננה רק כזאת שאין מדברים בה או אין כותבים בה עוד, היא גם שפה נוקשה המוכנה להסתפק בהערצת שיתוקה העצמי. כמו שפה שלטונית, מצונזרת ומצנזרת... השפעתה גדולה, שהרי היא מסכלת באופן פעיל את האינטלקט, עוצרת את המצפון, מדכאת את הפוטנציאל האנושי. היא אינה רגישה לשאלות, אינה יוצרת רעיונות חדשים ומתקשה לשאת כאלה, אינה יכולה לעצב מחשבות חדשות, לספר סיפור אחר, למלא שתיקות מתמיהות. שפה רשמית, שחושלה לעידוד הבורות ולשימור זכויות היתר...

"שפה מדכאת לא רק מייצגת אלימות; היא אלימות. היא לא רק מייצגת את מגבלות הידע; היא מגבילה את הידע. ובין שהיא שפת הממשל המעורפלת או השפה המלאכותית של אמצעי התקשורת הסכלים; השפה הגאה והמסוידת של האקדמיה או השפה הממוסחרת של המדע; השפה המזיקה של ה'חוק בלא מוסר' או השפה המיועדת להדרת המיעוטים, המסתירה את הביזה הגזענית בחוצפה ספרותית - יש לדחות אותה, לבטל אותה, לחשוף אותה... "השפה לא תוכל לעולם 'להגדיר במדויק' עבדות, רצח עם, מלחמה. היא גם אינה צריכה לייחל ליהירות שכזאת. כוחה, מקור האושר שבה, נמצא באופן שבו היא שואפת לעבר מה שלא ניתן להביעו במלים" (הציטוט מתוך הספר "פניני נובל", הוצאת כתר).

ומטוני מוריסון הגדולה אל מלחמות הישראלים הקטנות: הימין והשמאל פה, כמקובל, מאשימים זה את זה בהפעלה מתמדת של מכבסת מלים. והנה לאחרונה החליט מתכנת ושמו כנען אביב לעשות מעשה והשיק "מסנן שמאלנות". כמו התוכנות שמסננות פרסומות באתרי אינטרנט, הוא פיתח תוסף לדפדפן גוגל כרום, המסנן "ביטויים שמאלניים" מאתרי חדשות. איך זה עובד? בכל מקום שכתוב "חיילי צה"ל" מוחלף הצירוף במלה "כוחותינו"; בכל מקום שכתוב "מתנחלים" נכתב "מתיישבים", ובמקום "פלסטיני" מופיע "ערבי". אביב אמר לאתר "כיפה" כי פעילותו נובעת מכך ש"מכבסת המלים של הפוליטיקלי קורקט הורידה את התקשורת מהפסים".

זה בהחלט שלב חדש בתחום. אולי בקרוב יוכל כל אחד מאתנו לברוא לו מציאות משלו, שתורכב מאוצר מלים מסונן היטב, מאובטח מכל פרץ מחשבה זרה. בעולם שבו "האח הגדול" מוכר לרבים כתוכנית ריאליטי בטלוויזיה המסחרית, ולא כיישות המצמיתה שברא ג'ורג' אורוול, לא בטוח שבכלל תהיה חשיבות לכך שאמת היא שקר. או להפך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו