בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפורים החמים

ממלכתו של שתום העין

הרצח של איל ההון חליל מוסא ואהובתו מרג'ורי, בגואטמלה סיטי, זיעזע את רודריגו רוסנברג, עורך דין מצליח וכריזמטי. המסע שלו לגילוי האמת כלל האשמה של נשיא המדינה ברצח, קנוניות פוליטיות סבוכות שהעמידו את הדמוקרטיה בסכנה וגם סיפור אהבה סודי. את הפענוח עוצר הנשימה, גם גרישם ולה קארה ביחד לא היו יכולים להמציא

29תגובות

רודריגו רוסנברג ידע שהוא עומד למות. לא מזיקנה - הוא היה בסך הכל בן 48. גם לא אובחנה בגופו מחלה סופנית; הוא היה רוכב אופניים מושבע ומצבו הגופני היה מושלם. רוסנברג, עורך דין מצליח מאוד בגואטמלה, היה משוכנע שעומדים להתנקש בחייו.

לפני שהחל, באביב 2009, לנבא את רציחתו שלו, לא היה כמעט דבר שירמז על סופו האלים. הוא היה אב אוהב לארבעה. הוא עמד בראש משרד מצליח שעסק בדיני תאגידים והיו לו מוניטין של עורך דין כריזמטי, אינטליגנטי להחריד וחרוץ.

רוסנברג היה גבר חטוב ונאה, אם כי ההתקרחות הותירה רק טבעת של שיער שחור בצדי ראשו. המלים היו דרכו להנהיג סדר בהמולת החיים. שיחתו התאפיינה בפרצי דיבור רהוטים, קולו שימש מעין כלי נגינה, ידיו וגבותיו עלו וירדו כדי להדגיש כל צליל - בין שטען בזכות החוקה של גואטמלה ובין שהילל את הלהקה האהובה עליו, "סנטנה".

רוסנברג נולד לתוך האוליגרכיה של גואטמלה - מושג שעודנו רלוונטי במדינה הפיאודלית-למחצה במרכז אמריקה, שיותר ממחצית מ-14 מיליון תושביה, רבים מהם צאצאיהם של בני המאיה, חיים בעוני מחפיר. אמו ירשה הון ואביו קנה כמה עסקים במדינה, לרבות רשת בתי קולנוע (בילדותו בילה רוסנברג שעות שקוע במושבי הקטיפה, מרותק לסרטים האמריקאיים העדכניים ביותר).

רויטרס

רוסנברג היה רגיל לזכויות היתר: הוא נהג במרצדס, נודע כחובב מכוניות ופעם בשנה עלה לרגל לאינדיאנפוליס כדי לצפות במרוצי פורמולה 1. הוא התחתן פעמיים, אבל באותה תקופה, ב-2009, חי לבדו. את משכנו קבע במגדל אלגנטי המתנשא מעל לעיר הבירה.

אף על פי שעושרו איפשר לו חיי בטלה, הוא היה "נחוש בדעתו להגשים את יעדיו שלו", כפי שניסח זאת קרוב משפחה. בין השאר, הוא עשה שני סוגים של תואר שני במשפטים, האחד בהרווארד והאחר בקיימברידג'. כשהחל את לימודיו בקיימברידג' כמעט שלא ידע אנגלית, אז הוא הודיע למרצים שלו כי עבר לאחרונה ניתוח במיתרי הקול ולכן אינו יכול לדבר בכיתה עדיין; בינתיים הוא קנה מקלט טלוויזיה וצפה בה כל לילה בלוויית כתוביות. שלושה חודשים אחר כך הוא כבר דיבר בביטחון.

הוא לא היה אדם דתי, אבל היתה לו תפישה ברורה של טוב ורע והוא לא הפגין סלחנות רבה, לא כלפי עצמו ולא כלפי אחרים, על מעשים פסולים. כשהיה ילד עזב אביו את הבית, בגידה שרוסנברג לא סלח עליה מעולם; הוא אף סירב לקבל את הירושה שהותיר לו האב.

אחד מחבריו הטובים של רוסנברג סיפר כי אם הוא חשב שפגעת בו, הוא היה אכזרי: "הוא היה תמיד כן מאוד - לפעמים אולי כן מדי. הוא היה אומר אמת, אבל לפעמים יש אמיתות שלא כדאי לומר".

אף שמערכת המשפט של גואטמלה ידועה לשמצה בשחיתותה, רוסנברג נמשך אחר הבהירות של החוק, השיפוט הנחרץ שבו. הוא נחל הצלחה בתיקים שהתנהלו בפני בית המשפט החוקתי של גואטמלה, המקביל לבית המשפט העליון, וב-1998 היה לסגן הדקאן של בית ספר מוביל למשפטים. בד בבד היה יועצם של כמה מאנשי האליטה רבת העוצמה של גואטמלה - ברוני הקפה, מנהלי התאגידים ובכירי הממשלה.

הבת האהובה

לפי רוסנברג, היה זה תיק הקשור לאחד מלקוחות אלה, חליל מוסא, שסיכן את חייו. מוסא, מהגר מלבנון שצבר הון מאפס, היה יצרן טקסטיל ומגדל קפה. הוא היה קפדן, מסורתי, אהב לצטט את שירתו מעוררת ההשראה של חליל ג'ובראן וזכה להערכה כאחד העשירים היחידים בגואטמלה שסירבו לבזוז את המדינה או לשלם שוחד כדי לקבל עסקאות בתנאים מועדפים.

כשהיה בן 76 סבל מוסא מוורטיגו - סחרור - והסתמך יותר ויותר על הצעירה בשתי בנותיו, מרג'ורי, בניהול עסקיו. מרג'ורי, אז בת 42, היתה נשואה עם שני ילדים. היא נהפכה למומחית בדקויות ייצור הבדים. תמיד היתה - כפי שהודתה אחותה עזיזה, בלי מרירות - הבת האהובה על אביה.

מוסא חי בשכונת יוקרה של הבירה גואטמלה סיטי, ומרג'ורי הסיעה אותו לעתים קרובות מהמפעל שלהם שבפאתי העיר לארוחת צהריים בבית. ב-14 באפריל 2009 הם יצאו לאחד מהסיבובים הרגילים שלהם. עונת הגשמים עוד היתה רחוקה, ושום ענן לא הסתיר את פסגות הרי הגעש המתנשאים מעל העיר ומפעם לפעם ממטירים עליה אפר.

כאשר נעצרה מרג'ורי ברמזור אדום, מרחק קטן מהמפעל, יצא אדם מהרכב שמאחוריה וניגש למכוניתם. הוא כיוון אקדח תשעה מילימטרים אל מוסא ופתח באש. לאחר מכן רץ היורה לאופנוע שהמתין לו, התיישב מאחורי הנהג והם מיהרו להיעלם.

הרמזור שלפני רכבם של בני משפחת מוסא התחלף לירוק, ואז שוב לאדום, אבל המכונית נותרה במקום, מנועה עדיין מרעיש. אחד החלונות הכהים שבצד ימין שלה נופץ, ומאחוריו אפשר היה לראות את האב והבת, שוכבים בשלולית דם. שניהם נורו בחזה. המשטרה הגיעה בתוך דקות, אבל עד אז שניהם כבר מתו.

המלחמה הכי מלוכלכת

רוסנברג הביע לעתים קרובות את ייאושו מהאלימות המכלה את גואטמלה. ב-2007 דירג אותה מחקר משותף של האו"ם והבנק העולמי כמדינה השלישית בעולם בשיעור מעשי הרצח. בין 2000 ל-2009 טיפס בהדרגה מספר ההרוגים השנתי עד ל-6,400. שיעור מעשי הרצח היה גבוה פי ארבעה מאשר במקסיקו. ב-2009 נפל מספרם של אזרחים שנהרגו באזורי הלחימה בעיראק מזה של אלה שנורו, נדקרו או הוכו למוות בגואטמלה.

את שורשי האלימות אפשר למצוא במלחמת האזרחים בין המדינה למורדים אנשי השמאל, עימות שנמשך יותר משלושה עשורים, מ-1960 עד 1996, והיה המלוכלך ביותר מבין המלחמות המלוכלכות של אמריקה הלטינית. יותר מ-200 אלף בני אדם נהרגו או "נעלמו" במהלכו. לפי נתוניה של ועדת החקירה בחסות האו"ם, לפחות 90% ממעשי הרצח נעשו בידי כוחות הביטחון של המדינה או חוליות חיסול בלתי-רשמיות שנשאו שמות כמו "עין תחת עין". עד אחד סיפר, "ראינו דברים נוראיים: גופות שרופות; נשים משופדות; תינוקות שנטבחו במאצ'טות". אסטרטגיית המאבק בהתקוממות של המדינה, שנודעה בשם "לייבש את הים כדי להרוג את הדגים", הובילה למה שוועדת החקירה הגדירה פעולות של רצח עם.

ב-1996 חתמה הממשלה על הסכם שלום עם המורדים, שאמור היה לסמן תחילתו של עידן חדש, עידן של דמוקרטיה ושלטון החוק. ואולם, חנינה הוענקה אפילו על הפשעים הנוראיים ביותר ואיש לא חויב לתת דין וחשבון (המבקרים הגדירו את המדיניות "פינייטה של סליחה עצמית").

ב-1998 פירסם משרד הארכיבישוף לזכויות אדם, בהובלת הבישוף חואן חרארדי, דו"ח של ארבעה כרכים, "גואטמלה: לעולם לא עוד", אשר תיעד מאות פשעים נגד האנושות וזיהה חלק מהאחראים להם בשמם. כעבור יומיים חרארדי הוכה למוות באלות. אחר כך התגלה כי רצח זה היה חלק מקונספירציה שבה היו מעורבים קציני צבא.

אחרי הסכם השלום, הממסד הביטחוני של המדינה - חוליות החיסול, יחידות המודיעין, קציני המשטרה, כוחות הצבא למאבק בהתקוממות - לא נעלם, אלא נהפך לארגוני פשע. רשתות הפשיעה הללו, מדינה בתוך מדינה, מעורבות בהברחת נשק, הלבנות כסף, סחיטה, סחר בבני אדם, אימוץ ילדים בשוק השחור וחטיפות לצורכי כופר.

רשתות אלה גם שולטות בסחר משגשג בסמים. לנוכח הלחץ שהפעילו ממשלות קולומביה ומקסיקו על הקרטלים הלטינו-אמריקאיים, מצאו אלה נמל מבטחים בגואטמלה. מרבית הקוקאין שנכנס כיום לארצות הברית, למשל, עובר דרך מדינה זו.

ארגוני פשיעה אלו חדרו כמעט לכל סוכנות ממשלה ואכיפת חוק, וההנחה היא שיותר ממחצית מהמדינה כלל אינה נתונה בשליטה ממשלתית. מעשי לינץ' שיוזמים אזרחים, שאינם נהנים מהגנת החוק, נעשו שכיחים. לחלופין, כדי ליישב סכסוכים, גם סתמיים, אזרחים שוכרים את שירותיהם של מתנקשים.

חלק מהרשויות השיבו לחיים את הטקטיקות האפלות ביותר של המאבק בהתקוממות, לרבות הוצאה להורג של אנשים "לא רצויים". באופן מדהים, שיעור המוות בגואטמלה כיום גבוה מזה שנרשם במרבית שנות המלחמה. ובמדינה יש פטור כמעט מוחלט מעונש: 97% ממעשי הרצח אינם מפוענחים, והרוצחים חופשיים להרוג שוב. ב-2007 הכריז בכיר באו"ם כי "גואטמלה היא מקום טוב לרצוח בו, כי כמעט בוודאות לא תתבקש לתת דין וחשבון על כך".

הסוד

אחרי שרוסנברג שמע שבני משפחת מוסא נרצחו, הוא מיהר לזירת האירוע. לואיס מנדיסאבל, חבר ותיק ולקוח של רוסנברג, מספר: "ביקשתי ממנו לבוא לאסוף אותי, כדי שנוכל ללכת לשם יחד. הוא אמר, 'לא, לא, לא. אני לא מבזבז זמן. אני נוסע ישר לשם'. אז הוא הלך. הוא לא יכול היה להאמין. ואז הוא חזר לפה ובכה שעתיים, לפחות".

רויטרס

בנו הבכור של רוסנברג, אדוארדו, שהיה אז בן 24, מספר כי היתה זו הפעם השנייה בלבד שהוא ראה את אביו נשבר. הראשונה היתה כשאביו סיפר לו שהוא נפרד מאמו. הוא נראה "הרוס לחלוטין" ממותם של בני משפחת מוסא, נזכר אדוארדו.

הפשע אמנם היה מחריד, אבל תגובתו הרגשית העזה של רוסנברג היתה מפתיעה. מוסא לא היה לקוח מרכזי או חבר קרוב. ואז סיפר רוסנברג לבנו סוד: במשך יותר משנה ניהלו הוא ומרג'ורי רומן.

הם תיכננו להתחתן, אבל הם לא רצו לחשוף את יחסיהם עד שמרג'ורי תשלים את תהליך גירושיה. כמעט כל יום הם שלחו זה לזה הודעות בטלפון הסלולרי. ב-3 במארס 2009, חמישה שבועות לפני הירי, כתבה מרג'ורי לרוסנברג: "אני אוהבת אותך כפי שלא אהבתי מעולם. וכן, אנשא לך". כמה שבועות אחרי כן כתבה: "לילה טוב אהובי, נסיכי, חיי. אינך יודע כמה אני אוהבת אותך, כמה אני מעריצה אותך וכמה אני צריכה אותך. אתה כה עדין אלי. אתה האדם המתוק ביותר שאני מכירה". היא הוסיפה, "אני מתה לחיות את שארית חיי לצדך".

הוא קרא לה "מרג'ורי דה רוסנברג" ואמר לה שהיא נתנה לו "את הכוח להיות אדם טוב יותר" וכי הם "חיים בסיפור אהבה שלא ייאמן". שעות לפני שנהרגה הוא חתם מסר במלים "נסיכך לנצח".

בדמעות אמר רוסנברג לבנו, "הם הרגו אותה! הם הרגו אותה!" כך אמר גם למנדיסאבל, חוזר על המלים פעם אחר פעם.

הירי פגע בשלוותה של צמרת השלטון והחברה בגואטמלה. חליל מוסא הכיר את נשיא גואטמלה, אלבארו קולום, שניהל בעבר גם הוא עסקי טקסטיל; מרג'ורי היתה חברה טובה של גוסטבו אלחוס, המזכיר האישי של קולום ואחיו של ראש הקונגרס. יועץ לקולום מסביר כי "אם אפשר לרצוח את בני משפחת מוסא, התחושה היא שאפשר לפגוע בכל אחד".

אלפי בני אדם השתתפו בהלווייתם של בני משפחת מוסא, בהם אלחוס. רוסנברג, אשר חשש כי דבר הרומן שלו עם מרג'ורי יחולל שערורייה, עמד מחוץ לכנסייה, צופה מרחוק. כעבור כמה ימים התקשרו אליו מחנות תכשיטים ואמרו לו שמרג'ורי הזמינה לו מתנה לפני מותה - טבעת נישואים. "זה המסר שהיא שלחה לי", אמר למנדיסאבל.

באותו שבוע קיימו ראשי הקהילה העסקית מסיבת עיתונאים, שבה הצהירו כי ההתנקשויות היו סימן נוסף ל"חוסר האונים" של תושבי גואטמלה ודרשו מהרשויות לחקור את הפשעים כראוי.

רוסנברג, שהיה שותף לאידיאולוגיה השמרנית המקובלת על מרבית האליטה של גואטמלה, שאף זה זמן רב לייסוד un estado de derecho - מדינה המבוססת על שלטון החוק. ב-2005 הוא הצטרף למאמץ להסגיר ממקסיקו את אלפונסו פורטילו, לשעבר נשיא גואטמלה, שהואשם במעילה של מיליוני דולרים בעת שכיהן בתפקיד. חבר קרוב של רוסנברג סיפר כי הכשלים של מערכת המשפט של גואטמלה "אכלו את רוסנברג מבפנים".

רוסנברג הזהיר את משפחתו וחבריו שהרצח של מרג'ורי וחליל מוסא לעולם לא ייחקר כראוי. רשתות הפשיעה יחסמו את החקירה או יהרסו את העדויות, ואם הבדיקה תתקדם בדרך כלשהי, הם יפלילו שעיר לעזאזל. לבסוף, אם דבר לא יצליח, יאיימו המאפיונרים על גורמים במערכת המשפט שיקברו את התיק. הרצח של בני משפחת מוסא, הוא חזה, ייהפך לחלק מהסטטיסטיקה.

ואף על פי כן, רוסנברג לא הסכים לתת לדברים להישכח: למה, הוא שאל, אדם הגון כמו מוסא "חוסל כמו כלב"? ומה עשתה מרג'ורי, בת למופת, שהגיע לה להיפגע כך?

המרגל

מנדיסאבל, החבר הוותיק, אומר שאחרי הלוויה ביקש רוסנברג את עזרתו ונשבע "לעשות כל מאמץ כדי לגלות מי הרג את בני משפחת מוסא". מנדיסאבל היה האדם היחיד שרוסנברג ידע כי יוכל לעזור לו לצאת נגד הכוחות הסמויים השולטים בגואטמלה. הסב בעל המראה האצילי, השפם הכסוף ועיני הציפור נודע כאיש עסקים העובד לעתים עם הממשלה והחזיק בבעלותו חנות בגדים בגואטמלה סיטי, שלקוחותיה היו גברים עשירים. ואולם, מנדיסאבל לא היה יזם מן השורה. השמועה היתה שכמו בספר של ג'ון לה קארה, הבוטיק גם שימש מקום מפגש לקציני מודיעין צבאי, מתכנני הפיכות ומנהיגי חוליות חיסול.

רויטרס

מנדיסאבל היה מרגל נודע לשמצה בגואטמלה. בהסתמך על רשת נרחבת של אורחאס, "אוזניים", הוא חיבר דו"חות מודיעין ששאבו לתוכם גם את השמועות הערטילאיות ביותר וניסו לאתר דפוסים בכאוס המידע. לדברי בכיר לשעבר באו"ם, שעסק במשך שנים בחקירת פשעים במדינה, "נראה שמנדיסאבל עוקב אחר כל אחד בגואטמלה. הוא יודע הכל: מי המאהב של מי, מי מחזיק כסף באיי קיימן, מי אחראי לרצח. הכל". מידע זה הפך את מנדיסאבל למבוקש ביותר והוא שימש יועצם של כמה מנשיאי גואטמלה, לרבות קולום לזמן מה.

מנדיסאבל הציג את עצמו כאנטי-קומוניסט מושבע, אבל נראה כי האידיאולוגיה שלו גמישה בכל הנוגע לעסקים: על פי העיתון "אל פריודיקו", הוא נתפס פעם מבריח נשק לגרילה הקומוניסטית באל-סלבדור. מנדיסאבל אמר לי שהוא מעולם לא עשה עסקים עם שני הצדדים בסכסוכים במרכז אמריקה, אבל נראה שהוא אימץ לו פרסונה מקיאווליאנית: "המחזיק במידע, לו הכוח. לכן חלק מהאנשים מפחדים מהדברים שאני עושה".

מנדיסאבל הסכים לעזור לרוסנברג והם החלו לחקור את המקרה. זמן קצר אחרי לווייתה של מרג'ורי השיג רוסנברג עותק של קלטת מצלמת האבטחה שתיעדה את המתרחש מחוץ למפעל של מוסא ביום הרצח. מנדיסאבל, שצפה בה אתו במחשב בחנות הבגדים שלו, סיפר שרוסנברג צפה בקלטת שוב ושוב, בחיפוש אחר רמזים. שלא כמו בסרטים האסקפיסטיים שמהם נהנה רוסנברג בקולנוע של אביו, לתמונות בשחור-לבן היתה העוצמה של נראטיב שלא נכתב מראש.

נראתה בהם משאית חונה מול המפעל של מוסא. הנהג נכנס ויוצא מהמשאית שוב ושוב, מציץ במורד הכביש. מנדיסאבל אמר לרוסנברג שברור כי האדם משמש תצפיתן.

רוסנברג צפה בחוסר אונים בהשתלשלות האירועים הבלתי נמנעת שבאה לאחר מכן. צללית הופיעה בפינת המסך: מרג'ורי, נכנסת למכוניתה. רוסנברג נגע במסך הטלוויזיה - היא היתה שם, ולא היתה שם. כשמרג'ורי נהגה ברכבה אל הרחוב, אביה לצדה, מיהרה אחריהם מכונית המתנקש ובעקבותיה רוכב האופנוע (המתנקשים צייתו לחוק חדש האוסר על שני בני אדם לרכוב יחד על אופנוע - חוק שנועד לצמצם מעשי רצח, מאחר שכה רבים מהם נעשו בידי מתנקשים שרכבו בזוגות על אופנועים). רוסנברג החזיק את עצמו. אחרי ההבזק, נעלמה מרג'ורי מהמסך.

חוליית החיסול הפגינה דיוק צבאי, מה שהגביר את החשד שהפשע נעשה בידי הממסד הביטחוני במדינה. דו"ח הזיהוי הפלילי הצביע על כך שמוסא לא היה קורבן מקרי. הוא נורה תשע פעמים. מרג'ורי נהרגה מכדור תועה, שככל הנראה עבר דרך גופו של מוסא לפני שפגע בה.

האיומים

החסינות מעונש בגואטמלה יצרה מערבולת עוצרת נשימה של סיפורים ושמועות מתחרים, המאפשרת לגורמים רבי עוצמה לא רק להסתיר את העבר, אלא גם להמציא אותו. כפי שתיאר פרנסיסקו גולדמן בספרו מ-2007 "אמנות הרצח הפוליטי", שגולל את סיפור ההתנקשות בחייו של הבישוף חרארדי, אנשי הצבא והמודיעין המציאו ראיות ועדויות שיצרו היפותזות אינסופיות - מדובר בשוד, מדובר בפשע על רקע רומנטי - כדי להסתיר את האמת הפשוטה שהם רצחו אותו.

הפתגם "בארץ של עיוורים שתום העין הוא מלך" שגור על לשונם של תושבי גואטמלה. רוסנברג, מנסה לפלס את דרכו בערפל הפוליטי, חיפש מניע. הוא התעקש שאם התנקשו בחייהם של שני בני אדם, למישהו היה מניע להורגם. ברשימות שניהל על התיק הוא דיווח כי הרשויות טענו בהתחלה שהירי נבע מסכסוך עם עובד שפוטר. אך הכל מספרים שמוסא התייחס לעובדיו היטב. האם המשטרה ורשויות ניסו להסתיר משהו, טוו רשת נוספת של דיס-אינפורמציה?

לבסוף נמצא כיוון חקירה. מנדיסאבל ייעץ לרוסנברג לבחון את העסקים המפוקפקים הסובבים שתי משרות ממשלתיות שמוסא הוצע כמועמד אליהן בחודשים שלפני ההתנקשות. מדובר היה במועמדויות למושבים בדירקטוריונים של שני מוסדות הקשורים קשר הדוק למדינה - בייחוד בנק הפיתוח הכפרי, הידוע בכינוי בנרוראל. הנשיא קולום כינה את בנרוראל "הזרוע הפיננסית של הממשל" והסתמך עליו למימון תוכניות רווחה לעניים. תוכניות אלה נוהלו על ידי הגברת הראשונה של גואטמלה, סנדרה דה קולום, פוליטיקאית רבת עוצמה שהושוותה פעמים רבות לאווה פרון ואשר שאפה לרשת את בעלה בתפקידו.

לפני מותו של מוסא, הוא התייעץ עם רוסנברג אם כדאי לו לקבל עליו מינויים אלו. רוסנברג חשב שזו שטות להיכנס לפוליטיקה בגואטמלה. פעם הוא הקים עם חברים מבית הספר למשפטים מפלגה פוליטית שמרנית, אבל פרש אחרי שהיא שיתפה פעולה עם כוחות מושחתים. רוסנברג אמר למוסא, "בכנות, אני לא חושב שזה רעיון טוב". מוסא, שרצה לעזור למדינה, נענה בכל זאת להצעות.

ואולם באופן מסתורי, המינויים מעולם לא הושלמו. רוסנברג למד ממנדיסאבל כי מאבק איתנים התנהל על השליטה בשני הדירקטוריונים, אשר יחדיו שולטים במשאבי ענק. לדברי מנדיסאבל, יושרו של מוסא איים על הקבוצות המושקעות בגופים אלה. ואכן, אחותה של מרג'ורי, עזיזה, סיפרה לרוסנברג כי אחרי שהוצעו המינויים לאביה, הוא השתתף בארוחת צהריים שבה בכירים הקשורים למוסדות הללו עודדו אותו לא לקבל את המשרות ואף עלבו בו. לאחר מכן, נזכרה עזיזה, שלח אביה מכתבים לחלק מבכירים אלה ובהם כתב: "אתם לא תגידו לי מה לעשות". כעבור זמן לא רב קיבל מוסא הודעות טקסט ושיחות מאיימות; באחת מהן צוין באוזניו כי חוותו של פקיד ממשל חטטן הוצתה.

בהמשך מצא רוסנברג בין ניירותיו של מוסא כמה מסמכים העוסקים במינויים אלה. אחד מהם היה עותק של מכתב ששלח מוסא לראש קבוצה של מגדלי קפה קטנים, בעלי אינטרס בהנהלת בנרוראל. מוסא כתב כי לא יסבול מסרים בעלי "משמעויות כפולות" והוסיף, "אני מגן על עצמי מאויבי".

עזיזה אמרה על אביה: "הוא תמיד אמר את האמת, ואני חושבת שבגלל זה הוא נרצח".

האזהרה

כאשר רוסנברג החל לחפור עמוק יותר מתחת לפני השטח של הפוליטיקה של גואטמלה, הוא החל מקבל איומים בעצמו. באחד הימים, סיפר מנדיסאבל, נתן לו רוסנברג מספר טלפון - היה זה מספר הטלפון שממנו הוא קיבל את האיומים.

אי־אף־פי

רוסנברג אמר לחבריו שדירתו נתונה בפיקוח ושעוקבים אחריו. "כל פעם שהוא נכנס למכונית, הוא הביט אחורה", נזכר בנו אדוארדו. מחלון ביתו יכול היה רוסנברג להביט לצדו השני של הרחוב ולראות משרד שממנו עבד לעתים קרובות גוסטבו אלחוס, מזכירו האישי של הנשיא קולום. רוסנברג סיפר למנדיסאבל שאלחוס התקשר אליו והזהיר אותו להפסיק לחקור את הרצח של מוסא, או שגורלו יהיה כגורלם. בשיחה עם היועץ העסקי של מוסא התייחס רוסנברג לאנשים רבי העוצמה שחקר; "הם הולכים להרוג אותי", אמר. הוא ניסח צוואה.

מנדיסאבל אומר שביום שישי, 8 במאי 2009, הוא ייעץ לרוסנברג לעזוב את המדינה. רוסנברג הבטיח שיעשה זאת, אבל עדיין לא; הוא הרגיש שהוא מתקרב לגילוי זהותו של מי שהורה על הרצח של מוסא ואסף ראיות חד-משמעיות, שתיכנן להציג בפני בית המשפט הפלילי הבינלאומי.

במוצאי שבת התקשר רוסנברג לאחותה של מרג'ורי ואמר לה שהוא מתכנן טיול אופניים למחרת בבוקר, לנקות את הראש. ביום ראשון, זמן קצר אחרי שמונה בבוקר, הוא רכב על אופניו מביתו, מאזין למוסיקה באייפוד. אחרי כמה מאות מטרים פנה לדרך צדדית. אדם חמוש התקדם לעברו במהירות, חוצה בריצה את הדשא. איש לא ראה את המתנקש כאשר כיוון את אקדח תשעת המילימטרים שלו לעבר ראשו של רוסנברג ולחץ על ההדק.

זמן לא רב אחר כך עבר שם נהגו של רוסנברג, שהיה בדרכו לדירתו, וראה את הבוס שלו שוכב על הקרקע, מוקף פראמדיקים וקציני משטרה. הוא התקשר לאדוארדו רוסנברג. "הוא אמר לי שאני חייב לנסוע לאזור ביתו של אבי, בערך רחוב אחד משם", נזכר אדוארדו. "הוא לא הסכים לומר מה קרה. הוא רק אמר לי שאני חייב ללכת לשם. אז ניתקתי את הטלפון. נכנסתי לפאניקה, ניסיתי להתלבש. הרמתי את הטלפון שוב והתקשרתי לנהג. דרשתי ממנו לומר לי מה קרה. הוא עדיין לא הסכים לומר. אז שאלתי אותי, 'אבי מת?'. 'כן', הוא ענה".

מצלמות נסתרות בארמון

ביום שני בבוקר, 11 במאי, הלך הנשיא קולום אל משרדו הראשי, חדר מאובטח וחסר חלונות בקומה השנייה של בית הנשיא. מתחת לבניין הובילה מנהרה אל ארמון הלאום.

שני הבניינים נבנו בידי חורחה אוביקו, מנהיג פוליטי-צבאי ששלט במדינה בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. הוא ראה בעצמו גלגול של נפוליאון, ואדריכלות האבן המונומנטלית משקפת את המגלומאניה שלו (מוטיב של חמישה מעברים מקומרים - התייחסות לחמש האותיות של שמו, - Ubico חוזר ברחבי הבניין). בנסיעותיו של קולום בין משרדו לארמון הוא נתקל בתזכורות להיסטוריה האלימה של ארצו: המשרד שבו הודח נשיא בהפיכה; חדר האוכל שבו נרצח רודן צבאי על ידי מאבטחו, שאז ירה בעצמו.

קולום, בן 57 אז, מתאפיין בשתקנות שאינה אופיינית לפוליטיקאי. מראהו - גבוה ורזה להחריד, כתפיו כפופות, שיערו אפור מקליש ולאפו משקפי ינשוף - מתאים יותר לאיש אקדמיה. מום מולד בשפה גורם לו לדבר בלחישה מאנפפת, כמעט לא מובנת. הוא חווה כמה טרגדיות בחייו: אשתו הראשונה נהרגה בתאונת דרכים, וב-1979 הצטרף דודו, פוליטיקאי פרוגרסיבי מצליח, לפנתיאון המרטירים של גואטמלה כשהצבא התנקש בחייו, אחרי מרדף ברחבי הבירה שהשתתפו בו אופנועים ומסוק.

ב-2007 ניצח קולום, שעמד בראש קואליציה סוציאל-דמוקרטית, בבחירות לנשיאות; בפעם הראשונה זה חמישה עשורים שלט מנהיג שמאלי בגואטמלה. הבחירות היו מן העקובות מדם בהיסטוריה של המדינה: יותר מ-50 מועמדים מקומיים ופעילי מפלגות נרצחו, ומנהל הקמפיין של קולום כמעט נהרג כאשר שלושה רימונים הושלכו לעבר השיירה שלו.

קולום הביס את אוטו פרס מולינה, גנרל לשעבר, שמרן, שעמד בעבר בראש המודיעין הצבאי. בשנות ה-80 לימד פרס מולינה בבית ספר צבאי שממנו יצא כוח עילית של לוחמי קומנדו; הכשרתם כללה הרג חיות ושתיית דמן והם כינו עצמם "מכונות הרג" (לאחרונה, בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות שהתקיים בגואטמלה באמצע ספטמבר, זכה פרס מולינה במספר הקולות הרב ביותר).

קולום הצהיר כי אל לה למדינה לשוב אל "העבר האפל" ונשבע לשים קץ לאלימות ולשחיתות. ואולם, גם אם היו לו כוונות טובות, הוא היה חלש מכדי לשלוט במדינה-שבתוך-המדינה. בכיר לשעבר באו"ם זוכר ששאל את קולום מדוע נתן משרת שר לאדם שידוע בשחיתותו. קולום השיב, "לא אני החלטתי".

מאז שקולום עלה לשלטון, שניים משרי הפנים שלו הועמדו לדין באשמת שחיתות (השלישי מת בתאונת מסוק מסתורית) וארבעה מפקדי משטרה פוטרו, הועמדו לדין או נכלאו בגלל עבירות על החוק. בד בבד היה קולום נתון ל"קמפניה נגרה" - "קמפיין שחור" - בהנהגת רבים באוליגרכיה השמרנית ובאופוזיציה. באחד הימים גילו הנשיא קולום ואשתו כי בארמון ובמשרדיהם מותקנות מצלמות נסתרות.

מוקדם יותר באותו היום התקיימה הלווייתו של רוסנברג, באותו בית קברות שבו נקברה מרג'ורי. קולום היה בפגישה, אך זו הופרעה על ידי גוסטבו אלחוס, המזכיר האישי שלו. אלחוס קיבל שיחת טלפון מחבר שהזהיר אותו כי משהו קרה בלוויה - משהו שישפיע על הממשלה כולה.

אלחוס התקשר לבן דודו, שר בממשלה שהיה אחד מחבריו הקרובים של רוסנברג. בן הדוד, שנכח בטקס, דיווח כי אדוארדו רוסנברג נשא הספד וניגן הקלטה של "אל סלוודור בלוז" של סנטנה. ואז נעמד לואיס מנדיסאבל ופנה אל מאות האבלים: "כולכם כאן אהבתם את רודריגו רוסנברג, וכולכם כאן תוהים למה מישהו כמו רודריגו, שלא היה מסוגל לפגוע באיש, נהרג". הוא שתק ואז אמר, "טוב, רודריגו הותיר בידי את התשובה". הוא הסביר כי רוסנברג נתן לו סרטון והורה לו לפרסם אותו רק אם הוא יירצח. מנדיסאבל הציע תקליטור לכל מי שמעוניין.

מנדיסאבל, האומר כי צפה בסרטון רק אחרי מותו של רוסנברג, ידע שמעשיו עלולים לגרום "צרות גדולות", כניסוחו. ואולם ביום הקודם הוא ביקר, בגשם, במקום שבו נורה רוסנברג. "התחלתי לחשוב, מה אני הולך לעשות? להישאר בשקט?" נזכר מנדיסאבל. בזמן שהתפלל הוא הבחין בחתיכת מתכת על הקרקע ועליה המלה ON. "הבנתי אז מה אני צריך לעשות", אמר.

בן דודו של אלחוס לקח אחד מהתקליטורים של מנדיסאבל, ואלחוס אמר לו לבוא ישירות למשרד הנשיא. בשלב זה שמעו מקורביו של קולום על הסרטון וגם הם מיהרו למשרדו. סגן הנשיא חוסה רפאל אספאדה, לשעבר מנתח לב, הצטרף אליהם. בן הדוד הגיע, והקבוצה נאספה סביב מחשבו של קולום לצפות בתקליטור.

קול מן הקבר

פתאום הופיע מולם רודריגו רוסנברג, יושב לבדו, עם מיקרופון, מאחורי שולחן נקי. הוא היה לבוש בחליפה כחולה כהה, חולצה לבנה ועניבה בכחול בהיר - סגנון הלבוש המאופק והרשמי שאימץ מאז שאביו עזב את הבית והותיר אותו ראש המשפחה. על ידו ענד את טבעת הנישואים שמרג'ורי הזמינה למענו.

"אחר צהריים טובים", אמר רוסנברג. "שמי הוא רודריגו רוסנברג מרסאנו, ואם, למרבה הצער, אתם רואים או שומעים הודעה זו, אז אני נרצחתי על ידי הנשיא אלבארו קולום, בעזרת גוסטבו אלחוס".

רוסנברג המשיך: "הסיבה היחידה למותי, ולפיכך להודעה שבה אתם צופים, היא שברגעי האחרונים הייתי עורך דינם של חליל מוסא ובתו מרג'ורי מוסא, שבפחדנות נרצחו על ידי הנשיא אלבארו קולום, בהסכמתה של אשתו, סנדרה דה קולום, ובסיועו של גוסטבו אלחוס".

רוסנברג אמר שיש לו "מידע ממקור ראשון" על הקונספירציה. הוא טען כי הנשיא, הגברת הראשונה, חברי הממשל של קולום ושותפיהם לעסקים השתמשו בבנרוראל לשם מעילה בכספים והלבנתם (במסמך המסכם האשמות אלה, אשר ניתן למנדיסאבל יחד עם ההקלטה, כתב רוסנברג: "מוסא לא חשד כי עסקאות בלתי חוקיות בשווי מיליוני דולרים התרחשו בבנרוראל בכל יום. עסקאות אלה נעו בין הלבנת כספים לתיעול כספי ציבור לתוכניות בלתי קיימות בבעלות אשתו של הנשיא, כמו מימון חברות קש המשמשות סוחרי סמים").

מכיוון שמוסא לא היה מסכים לשתף פעולה עם שחיתות שכזו, המשיך רוסנברג, הוא נהפך לאיום כשהיה למועמד לדירקטוריון של בנרוראל. לפיכך החליטו הנשיא, הגברת הראשונה, אלחוס ואחרים להרוג אותו.

בהתחלה דיבר רוסנברג לאט ובנוקשות, אבל אז החלו ידיו לעלות ולרדת, יחד עם גבותיו, וקולו התעצם - קול מן הקבר. "אין לי תסביך גבורה", הוא אמר. "אין לי רצון למות. יש לי ארבעה ילדים נפלאים, האח הטוב ביותר שיכולתי לבקש, חברים נפלאים. הדבר האחרון שרציתי זה למסור הודעה זו... אבל אני מקווה שמותי יעזור להוביל את הארץ בנתיב חדש".

הוא קרא לסגן הנשיא אספאדה - שלדבריו "אינו גנב או מתנקש" - לקחת לידיו את השלטון ולהבטיח שהעבריינים יישבו בכלא. "אין מדובר בנקמה, שרק תהפוך אותנו להיות כמוהם", אמר רוסנברג, "מדובר בעשיית צדק".

הוא צפה שממשלת גואטמלה תנסה להסתיר את האמת, להשחיר את שמם של בני משפחת מוסא ולהמציא מזימות. "אבל המציאות היחידה היא זו: אם ראיתם ושמעתם הודעה זו, הסיבה היא שנרצחתי על ידי אלבארו קולום וסנדרה דה קולום, בעזרתו של גוסטבו אלחוס".

הוא חתם: "אזרחי גואטמלה, הגיע הזמן. בבקשה, זה הזמן. אחר צהריים טובים".

הסרטון, שאורכו 18 דקות, נעשה לפי מראהו בזול. יריעה כחולה נתלתה מאחורי רוסנברג, למנוע סנוור, והיה רעש עמום ברקע, אולי של מכוניות מכביש סמוך. כמו בסרטונים של בני ערובה, האיכות החובבנית המסתורית של ההפקה הפכה את טענותיו של רוסנברג למשכנעות יותר: הוא נרצח כדי להשתיקו.

כשהסרטון הסתיים, הנשיא קולום ואנשי הצוות שלו לא ידעו מה לומר. עוזר אחד סיפר לי אחר כך שהוא הרגיש כאילו הם נשאבו לעולם אחר - עולם של סרטי מתח. לבסוף פלט קולום שאויביו מנסים לחסל אותו פוליטית. "הם רוצים להעיף אותנו מפה", אמר.

אף אחד בחדר לא שאל את הנשיא או את אלחוס אם ההאשמות נכונות. בכיר המקורב לקולום אומר כי לא יכול היה להאמין שהנשיא היה מעורב בהזמנת רצח. ואולם, בהתחשב בהיסטוריה של גואטמלה, מוסיף הבכיר, ייתכן כי אחרים בממשל עשו זאת: "לך תדע".

החדר התמלא במתח ושאלות שלא נשאלו: למה קרא רוסנברג לסגן הנשיא אספאדה לתפוס את מושכות השלטון? האם אספאדה היה קשור לרוסנברג ומנסה לנצח על הפיכה מסוג חדש? הנשיא קולום אמר לי שהסרטון "העמיד את סגן הנשיא בעמדה קשה". הארמון היה נתון במלחמה פנימית.

לדברי חבר בממשלה, אלחוס התנהג כאילו הוא "עומד להיעצר". הוא התקשר לאשתו ואמר לה שהיא ובנם צריכים לעזוב את המדינה. ואז הוא הציע לנשיא להתפטר. קולום ענה: "נשרוד".

הסרטון הועלה כמעט מיד ליוטיוב ושודר בטלוויזיה הממלכתית. הטלפון הסלולרי של דובר הנשיא החל לצלצל: עיתונאים דרשו את תגובתו של קולום. "בכנות, בשעות הראשונות לא ידענו מה לומר", מספר הדובר. הנשיא, אלחוס ושאר העוזרים ניסו בהיסטריה לנסח הצהרה. לבסוף הם גיבשו כמה מלים. הנשיא לא חשב שעליו לומר אותן בעצמו - עדיף לשמור מרחק. אז שני עוזרים יצאו, נעמדו בפני חבורת הכתבים ודחו כליל את ההאשמות.

ההודעה הקצרה רק הגבירה את המהומה: למה הנשיא לא מגיב בעצמו? למה הוא מתחבא? בפאניקה התקשר ראש המטה של קולום לרוברטו איסורייטה, יועץ פוליטי בוושינגטון. איסורייטה, שלימד ניהול משברים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, נודע כ"ג'יימס קארוויל של אמריקה הלטינית" - אסטרטג שסייע לבחירת נשיאים ברחבי האזור, בהם קולום. איסורייטה ביסס חלק ניכר מהחשיבה הטקטית שלו על "אמנות המלחמה" של סון דזה, החכם הסיני שחי לפני יותר מ-2,000 שנה.

ראש המטה שלח לאיסורייטה לינק לווידיאו. איסורייטה כתב אחר כך, בדו"ח שמעולם לא התפרסם, "אחרי יותר מ-20 שנה בפוליטיקה, איני יכול לזכור משהו שהרשים אותי כל כך". הוא חזר לראש המטה של קולום ואמר, "אהיה על המטוס הבא לגואטמלה".

למחרת בבוקר גילו כמה כתבים את התובע הכללי של גואטמלה - שאמור היה לעמוד בראש החקירה הבלתי תלויה של ההתנקשות בחיי רוסנברג - יוצא בחשאי מפגישה עם קולום. מועמד לשעבר לנשיאות אמר ברדיו, "איך יכול להיות צדק אם התובע הכללי משתתף בפגישה במשרד הפרטי של הנשיא?".

בינתיים, הסרטון של רוסנברג חדר לתודעת הציבור, שוכפל והתרבה כמו אמבה. בתוך ימים צפו בו ברשת מאות אלפים - מספר צופים כה רב ששרתים נפלו. פרשן פוליטי ציין כי העדות של רוסנברג תורגמה לשפות רבות יותר מיצירותיהם של המשוררים והסופרים המפורסמים ביותר של גואטמלה. הסרטון, תחת התגית הפשוטה "רצח יוטיוב", יצר מה שאחד העיתונים הגדולים במדינה הגדיר "המשבר הפוליטי הגדול ביותר" בהיסטוריה של הדמוקרטיה בגואטמלה.

ביום שלישי בבוקר כבר נהרו מפגינים לכיכר המרכזית של גואטמלה סיטי, לבושים בלבן - סמל לטוהר פוליטי - הם צעקו מחוץ לארמון הלאום "Asesino! Asesino!" ("רוצח! רוצח!").

איסורייטה, היועץ, הגיע לנמל התעופה אחר הצהריים ופנה לארמון. בדרכו הוא ראה את נחיל המפגינים בלבן בכיכר - ה"צונאמי בלאנקו", כפי שהגדירה זאת העיתונות. הוא אמר לנהג שלו לעצור את הרכב ויצא החוצה. "רציתי להרגיש את המחאה, לראות את פני האנשים, לחוש את האינטנסיביות", הוא נזכר. הוא ידע שיש רגע שבו משבר פוליטי נהפך לבלתי ניתן לניהול; בנקודה כזו אפילו הוא נהפך להיות רק צופה מן הצד בהיסטוריה.

בארמון הקים איסורייטה חדר מצב במשרד הנשיא. סון דזה מזהיר כי כדי לשרוד, אדם צריך "לדעת עצמו"; כדי שאיסורייטה יוכל לעזור לנשיא, הוא צריך לגלות את כל סודות הארמון. מאוחר יותר באותו היום הוא מצא את קולום מסתגר בחדר עם הארכיבישוף של גואטמלה, ממלמל מלים שאיסורייטה לא הצליח לפענח, כמו בווידוי. איש לא העז להפריע לנשיא, אבל בסופו של דבר נאלץ איסורייטה להתערב: קולום היה אמור להתראיין בשידור חי לסי-אן-אן.

קולום התראיין מהמשרד בארמון. הוא לבש חליפה ועניבה כחולות וישב בכיסא עץ גדול, מביט ישירות במצלמה - תנוחה שאיסורייטה גילה, למרבה הזעזוע, כי היא מקבילה לזו של ה"אני-מאשים"-שמעבר-לקבר של רוסנברג.

הנשיא טען כי הסרטון הוא חלק "מקנוניה שמטרתה לערער את יציבות הממשלה". חיוור וממצמץ, הוא נראה מפוחד. עוזר הודה בפני: "כולם חשבו שהוא משקר".

זמן לא רב לאחר מכן כתב העורך של "אל פריודיקו": "איני יכול להסתיר את שאט הנפש שחשתי בעת הצהרותיו של הנשיא אלבארו קולום... הדבר היחיד שחסר זה שהנשיא ועוזריו יטענו שרודריגו העלה את עצמו לעולה, בסגנון קמיקאזה, כדי לפגוע בשלטון, ושהוא שילם בעצמו למתנקשים שירצחו אותו".

היריב הפוליטי העיקרי של הנשיא, הגנרל לשעבר אוטו פרס מולינה, דרש את התפטרותו של קולום. ואולם הנשיא התעקש שהוא ינטוש את משרתו רק אם "יהרגו אותי". בראיון לאל-ג'זירה הזהיר קולום את אזרחי גואטמלה "להקפיד שלא לחצות את הגבול" והוסיף כי "האשמת נשיא ברצח בפומבי עלולה להיחשב קריאה למרד".

גואטמלי צעיר, הזועם על השלטון, כתב בטוויטר כי "הפעולה המעשית הראשונה צריכה להיות לפדות את הכסף מבנרוראל ולגרום לבנק לפשיטת רגל". הרשויות, שחששו מקריסת הבנק, מיהרו לפשוט על דירתו ולעצור אותו. הטוויטר סיפק נחשול של מידע ממעמד חדש ודמוקרטי של מודיעים ו"אורחאס", שיצר נראטיב מפרגמנטים רציפים ממקורות ידועים ועלומים, מאומתים ולא מאומתים. היו שמועות שמנדיסאבל חושש לחייו, ושביתם של משפחת מוסא נפרץ.

כל יום התרחבו ההפגנות, בעידוד הודעות בפייסבוק וטוויטר. זירת הרצח של רוסנברג נהפכה למקום קדוש ובה צלב עץ גדול ושלט הקורא "מותך לא היה לשווא!" מפגינים תלו מסך קולנוע והקרינו את עדותו האחרונה של רוסנברג, כך שגופו וקולו ריחפו מעל להמון. סרטון הווידיאו הוקרן במחזוריות שוב ושוב, בהווה מתמשך נצחי. בעל טור קבע שרוסנברג נהפך "לקול של מיליוני אזרחי גואטמלה".

בחדר המצב אמר איסורייטה לנשיא קולום, "אין לנו זמן רב". עוזרים הסיעו את תומכיו של קולום לכיכר המרכזית, צילמו אותם והפיצו את החומר לתחנות הטלוויזיה (זו היתה "תעמולה נטו", אמר הדובר). אבל קולום הפסיד לא רק בקרב התקשורתי; הממשלה היתה על סף קריסה.

סיכוי לצדק

שגריר ארצות הברית בגואטמלה, סטיבן מקפארלנד, קיים ביקור דחוף בארמון. בשנות המלחמה הקרה תמכה ארצות הברית לעתים קרובות בממסד הביטחוני האכזרי של גואטמלה. בשנות ה-50 הגה הסי-איי-אי מבצע התנקשויות באנשי שמאל בגואטמלה והפיץ מדריך לאמנות הרצח הפוליטי: "את המטרה ניתן להמם או לסמם ואז להעביר למכונית, אבל ניתן לסמוך על שיטה זו רק אם ניתן להפיל את המכונית הזאת מצוק או למים עמוקים בלי שישימו לב". ב-1999 התייחס הנשיא ביל קלינטון למדיניות זו ואמר כי "אל לה לארצות הברית לעשות טעות זו פעם נוספת".

מקפארלנד הדגיש בפני הנשיא קולום שיש לו דרך אחת בלבד להיחלץ מהמשבר: להעביר את חקירת הרצח של רוסנברג לידי גוף בחסות האו"ם שנקרא "הוועדה הבינלאומית למאבק בחסינות מעונש בגואטמלה" - CICIG.

גוף זה, שהוקם ב-2007, הוא ניסוי פוליטי פורץ דרך. שלא כמו ועדות אמת וגופי זכויות אדם שונים, אין הוא חוקר את פשעי המלחמה של העבר או עוקב אחרי הפרות זכויות. במקום זאת, הוועדה נאבקת באלימות ובשחיתות השיטתית במדינה. ב-CICIG פועלים כמה עשרות שופטים, תובעים וקציני משטרה מרחבי העולם. היא פועלת כחלק ממערכת המשפט של גואטמלה ומביאה להעמדה לדין של חברי ארגוני פשיעה ולפירוק הרשתות החשאיות הפועלות במנגנון המדינה. אחיו של רוסנברג, אדוארדו רודאס, אמר לתקשורת שה-CICIG "היא הסיכוי היחיד לצדק".

ב-12 במאי, יומיים אחרי רציחתו של רוסנברג, הסכים הנשיא קולום להפנות את התיק ל-CICIG. לא רק גורל התיק של רוסנברג והנשיאות של קולום היה תלוי בצוות החוקרים הבינלאומי, שבראשו עמד שופט ותובע לשעבר מספרד ושמו קרלוס קסטרסאנה; גם גורלה של הדמוקרטיה בגואטמלה היה תלוי בהם. כפי שניסח זאת ה"אקונומיסט", "התשובה לשאלה אם רוצחיו של רוסנברג יועמדו לדין תענה גם על השאלה אם גואטמלה היא אכן מדינה כושלת".

השופט קסטרסאנה הרגיש כמו אסיר בגואטמלה. ב-12 במאי, כשהמדינה כולה סערה, החוקר, בן 51, היה מבודד במתחם ה-- CICIG וילה מוקפת חומה בבירה, ששימשה פעם מטה המארינס האמריקאי בעיר. מסיבות אבטחה קסטרסאנה לא יכול היה לצאת לבדו לעשן סיגריה, או לסייר ברחובות הסמוכים, הנושאים את השמות הדרמטיים רחוב הכור המצרף, רחוב היגון, רחוב השכחה. הוא נסע ממקום למקום בשיירה של כלי רכב משוריינים והיה נתון בהשגחתם של שומרי ראש שגויסו מחוץ למדינה, כדי להקטין את הסיכוי לחפרפרות.

כאשר הגיע קסטרסאנה לראשונה לגואטמלה לעמוד בראש ה-CICIG, מותיר מאחוריו את אשתו ושני ילדיו הקטנים, הוא שכר דירה במרכז העיר. אולם לאחר שראש צוות האבטחה שלו, יוצא הגוארדיה סיביל (אחד מגופי המשטרה בספרד), הזהיר אותו כי יש פרס על ראשו, הוא עבר לגור בחדר מעל משרדו. קסטרסאנה הרגיש לפעמים כמו "זיוף": הוא חוקר את הפוליטיקה של מקום שהוא בקושי ראה. "אין לי חיים", אמר לי.

קסטרסאנה, אדם אמיץ ולעתים יהיר, התייחס לשעמום כאל מחלה מידבקת. ב-1998 הוא עבד כתובע מיוחד בתחום המאבק בשחיתות במדריד. בפרץ של חוסר מנוחה ניסח כתב אישום נגד הגנרל אוגוסטו פינושה, שליט צ'ילה לשעבר, באשמת רצח אלפים מבני עמו. לתדהמת העולם כולו, הוביל הדבר למעצרו של פינושה באנגליה. פינושה אמנם שוחרר בסופו של דבר, אך היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שראש מדינה לשעבר נעצר על סמך העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית.

ב-2007, אחרי שנמנה עם צוות החקירה של האו"ם שניסה לפענח את רציחתן של מאות נשים בעיר חוארס במקסיקו, בא קסטרסאנה לגואטמלה - "כמו צנחן", כפי שהוא הגדיר זאת. במכתב למערכת העיתון "אל פריודיקו" נכתב: "ברוך הבא מר קסטרסאנה. נוכחותך בארצנו היא הוכחה לכך שהמוסדות שלנו פשוט לא עובדים".

קסטרסאנה, הנראה כמהפכן מזדקן, שיערו חום גלי ומשקפיו קטנים ועגולים, אינו דיפלומט טיפוסי. אחד מחבריו הגדיר אותו, בתערובת של התפעלות וייאוש, "חסר שליטה". קסטרסאנה נוהג להשוות את העבריינים שהוא חוקר לדמויות ספרותיות, ונראה שהוא תופש את עצמו כאביר השולחן העגול שנסחף מקרב הרואי אחד למשנהו. הוא מרבה לדבר על "כללי אבירות" ולהתעמת עם עמיתיו באו"ם. לשר חוץ לשעבר של גואטמלה אמר, "אני לא מתכוון להיות עוד פקיד או"ם".

ב-2008, בתיק החקירה הגדול הראשון של ה-CICIG, הגיש הגוף כתב אישום נגד תובע בכיר באשמת שיבוש הליכי חקירה והסתרת ראיות. "חשבנו לעצמנו, אנו החוקרים הבינלאומיים הגאים, שהצלחנו במעשינו", נזכר קסטרסאנה. "אבל כשאתה בא למדינה שרמות השחיתות בה כה גבוהות, זה לא משנה אם אתה בונה תיק מוצלח. וכך, אחרי שהגשנו את התביעה נגד התובע, זה היה כישלון מוחלט. הוא יצא מנצח מבית המשפט ושוחרר". קסטרסאנה הבין כי לא יוכל להרשיע עבריינים לפני שידיח לפחות כמה פקידי ממשל מושחתים. כפי שאמר לעיתונות, "את המוסדות של גואטמלה יש לטהר מבפנים - הם זקוקים לגירוש שדים".

קסטרסאנה הסתמך על סעיף באמנה של ה-CICIG, המתיר לוועדה לעתור לאנשי הממשל המקומיים להעניש פקידים שסרחו. בעזרת הליך זה החל הצוות שלו להדיח יותר מ-1,500 שוטרים, בהם 50 ניצבים וסגן מפקד המשטרה הלאומית. ה-CICIG גם "הזמינה" כעשרה תובעים בכירים לעזוב את תפקידיהם והביאה להגלייתו של שופט שלום מגואטמלה סיטי. "הצוות שלי אמר לי שלא כדאי, אמרו שאני אקים את כל מערכת המשפט נגדנו", נזכר קסטרסאנה. "אני אמרתי, 'לא, כל מערכת המשפט כבר נגדנו. אם השופטים יידעו שהם יכולים לסרב ל-CICIG, זה הסוף שלנו'".

בקיץ 2008 הוא אף ביקש מהנשיא קולום לפטר את התובע הכללי, שהואשם על ידי ה-CICIG בשיבוש הליכי חקירה. אף שקולום חשב שקסטרסאנה "דורש המון", כפי שנחשף במברקי משרד החוץ האמריקאי שפורסמו על ידי ויקיליקס, הוא נעתר לבקשה.

קסטרסאנה - תובע, פוליטיקאי ושתדלן בעת ובעונה אחת - גם הביא לאישור כמה חוקים בפרלמנט המחזקים את מערכת המשפט. החוקים כוללים ייסוד תוכנית אמינה להגנת עדים, הכנת תשתית להאזנות סתר בהתאם לחוק ויצירת אפשרות לעסקות טיעון עם חשודים המספקים ראיות נגד ארגון פשע.

לדבריו של סגן שר לשעבר, קסטרסאנה הפך להיות כמו הגנרל דאגלס מקארתור ביפאן שאחרי מלחמת העולם השנייה. פובליציסט אחד קבע שקסטרסאנה קיבל יחס של "שופרו של אלוהים".

סימן ראשון לקונספירציה

ה-CICIG פעלה במשך כשנה בעת שרוסנברג נרצח. והתיק הזה איים על כמה מהדמויות החסינות ביותר במדינה. בעל טור בעיתון ציין: "הסיכוי שהחקירה תצלח... קרוב לאפס. כמו נפוליאון בקרב ווטרלו, קסטרסאנה ניצב בגואטמלה בפני תחזית לכישלון הגדול הראשון בקריירה הבינלאומית שלו".

קסטרסאנה אמר לעיתונאי שהתיק של רוסנברג היה כמו "רומן של ג'ון גרישם, רק אמיתי".

לפני שפתח בחקירה רשמית, הוא ביקר את הנשיא קולום. עם יחידת האבטחה שלו חצה קסטרסאנה את קהל המפגינים בכיכר המרכזית ונכנס לארמון דרך כניסה צדדית. למרות הפאר שלו, יש במבנה הזה, על חדריו האפלים והמעופשים ודלתותיו החורקות, תחושה של רדיפה.

קסטרסאנה מצא את קולום במשרדו, זרועותיו וצווארו הגרומים מבצבצים מחליפתו. הוא אמר לנשיא, "כדי שאסכים לקבל את התיק, אני חייב עצמאות מלאה". קולום, שדיבר בלחש כך שקסטרסאנה נאלץ להישען קדימה כדי לשמוע אותו, הבטיח לא להתערב.

ואולם, קסטרסאנה לא יכול היה לדעת אם הבטחתו כנה או אם הגברת הראשונה, סנדרה דה קולום, תציית לנשיא. בארמון נהגו לכנות את הגברת הראשונה "הבולדוזר", בשל הדרך שבה דרסה את עוזרי הנשיא ואף אותו עצמו. בכיר בארגון זכויות אדם אמר ל"סן פטרבורג טיימס" כי סנדרה דה קולום נחשבה "זדונית וחורשת רעה" ושהיא "עומדת בראש מערכת שלטון מקבילה" (בניסיון לעקוף את החוקה, האוסרת על קרובי משפחתו של הנשיא לרשת אותו בתפקידו, הגישו בני הזוג קולום בקשה להתגרש מוקדם יותר השנה).

באותו היום נפגש קסטרסאנה עם בנו של רוסנברג, אדוארדו. הוא נראה כמו גרסה צעירה ונאה יותר של אביו. הוא היה מצטיין המחזור שלו בבית הספר למשפטים, ומאז הרצח נהפך לשותף בפירמה של אביו וקיבל את משרדו. קסטרסאנה הבטיח לו: "אני נותן את מלתי, שאם אדרש לכך, אפיל את הנשיא".

במשרדו ב-CICIG כינס קסטרסאנה כתריסר מחוקריו הבכירים. הוא חשד שיש לפחות חפרפרת אחת בוועדה וחשש מהדלפות. במשרדו התקיים פעמיים ביום חיפוש אחר מכשירי האזנה, והוא השתמש במכשיר היוצר רעש לבן כשרצה לדון בנושאים רגישים. הוא אמר לסוכנים שלו, "זה התיק החשוב ביותר של הוועדה הזאת".

מומחית ללשון מהמכון הלאומי לזיהוי פלילי בעיר גואטמלה התבקשה לבדוק את האותנטיות של הווידיאו של רוסנברג, לנתח כל צליל. בדו"ח שלה אמרה המומחית כי אינה יכולה לקבוע אם רוסנברג הצטלם לסרטון תחת לחץ חיצוני (כפי שטען הנשיא קולום). אולם המומחית סיכמה כי רוסנברג נראה "כן" ו"רציונלי".

צוות של חוקרי ה-CICIG סרק את זירת הרצח של רוסנברג בחיפוש אחר רמזים. באופן משונה, גופו של רוסנברג נפל אחורה, אל שפת הכביש, והאופניים שלו נפלו לכיוון השני, על הכביש עצמו. ליד הגופה, בעפר שבשולי הכביש, היו חריצים עמוקים שנראו כמו סימני צמיגים.

באחד הימים, בעת שסוכני ה-CICIG סרקו את השכונה, הם הבחינו ברכב בלי לוחיות זיהוי עוקב אחרי מכוניתם; עובר אורח צילם תמונות שלהם. כמה שבועות אחרי כן נפגשו סוכנים עם עד פוטנציאלי בלובי של מלון מחוץ לגואטמלה סיטי. נחיל של שוטרים הופיע פתאום וניסה לקחת לידיו את העד. מחשש כי העד יעונה ו"ייעלם", נמלטו עמו סוכני ה-CICIG לאחד מחדרי המלון. הם התכוננו לקרב יריות ואחד הסוכנים צעק לעבר השוטרים, "תצטרכו להרוג את כולנו!"

בינתיים התקשר קסטרסאנה למפקד המשטרה הלאומית ולסגן הנשיא אספאדה והורה להם לצוות על השוטרים לסגת. המשטרה נסוגה בסופו של דבר וה-CICIG יכלה לחקור את העד. אחרי כל הדרמה, התברר כי לאדם לא היה שום מידע אמין - אבל ברור כי מישהו היה מבועת מהאפשרות שיש בידו משהו.

קסטרסאנה והצוות שלו, עדיין ללא עד מפתח, החרימו את כל הקלטות של מצלמות האבטחה מהבניינים הסמוכים לזירת הפשע. התמונות מהמצלמות השונות הראו שברגע שרוסנברג עזב על אופניו, בשעה 08:05, מכונית ספורט שחורה בעלת חלונות כהים וספוילר (כנף אחורית) החלה לעקוב אחריו. העובדה שהמתנקשים היו במקום מתחילתו של מסע האופניים - פעילות שלא היתה חלק משגרת יום ראשון של רוסנברג - העידה שמישהו מבפנים העביר להם מידע.

לוחית הזיהוי של הרכב לא היתה ברורה, אבל זו היתה מאזדה 6, ורק 50 מכוניות ממודל זה היו רשומות בגואטמלה. למכונית בזירת הרצח, כך התגלה בהגדלה דיגיטלית של התצלומים, היו בנוסף לספוילר גם צמיגים בעלי עיטור אדום ומדבקה על מכסה מכל הדלק.

אחרי חיפוש אינטנסיבי שנמשך שלושה שבועות, גילו החוקרים כי המכונית שייכת לגבר בן 33 ושמו ויליאם חילברטו סנטוס דיוואס, שחי מחוץ לגואטמלה סיטי. עוד התגלה כי בבוקר הרצח של רוסנברג התקיימו בטלפון הסלולרי של סנטוס מספר רב של שיחות - כולן באזור הירי. "הוא היה שם", אמר קסטרסאנה.

פרט נוסף בתיק על סנטוס משך את תשומת לבו של קסטרסאנה. סנטוס היה חבר לשעבר במשטרה הלאומית. קסטרסאנה היה משוכנע שה-CICIG מצאה את הסימן הראשון לקונספירציה.

בחדר המצב של הנשיא קולום, האסטרטג רוברטו איסורייטה היה משוכנע שגם הוא מצא קצה חוט למה שאחד משרי הממשלה כינה "קונספירציה מתוכננת היטב". איסורייטה חשב מהרגע הראשון כי לא ייתכן שקולום אחראי לרצח של בני משפחת מוסא ורוסנברג וכי ההתנקשויות היו חלק ממזימה להפיל את הממשלה. רעיון זה נשמע משונה רק לתמימים. כפי שכתב הסופר האמריקאי דון דלילו, "קונספירציה היא כל מה שהחיים הרגילים אינם. היא המשחק של יודעי הדבר, קר, ודאי, ללא הסחות דעת, לנצח סגור בפנינו. אנו הפגומים, התמימים, מנסים למצוא פשר כלשהו בהמולת היום-יום. לקושרי הקשר יש היגיון ותעוזה מעל ומעבר להישג ידינו". איסורייטה, שירד ארבעה קילוגרמים מאז תחילת המשבר - והפסיק את התנזרותו מקפאין, מה שהפך אותו, לדבריו, ל"קופצני" - חשב שקושרי הקשר נגררים סוף-סוף מצללי הפוליטיקה של גואטמלה.

החוקרים מצאו, לדוגמה, אדם שהודה כי צילם את העדות של רוסנברג. שמו היה מריו דויד גרסיה. גרסיה, גוץ בעל שפם נוקשה, היה עיתונאי מהימין הקיצוני ומועמד לשעבר לנשיאות, שנחשד במעורבות בכמה קנוניות נגד השלטון. בסוף שנות ה-80 הוא הואשם שנמנה עם קבוצת קושרים שנודעה בשם "הקצינים מההר" ואירגנה שתי הפיכות כושלות. גרסיה הכיר היטב את כוחן של תדמיות: הוא היה המפיק של תוכנית טלוויזיה שליבתה את המרידה שיזמה הקבוצה. דמות נוספת שהואשמה בארגון ההפיכות היתה לא פחות מאשר לואיס מנדיסאבל. שניהם הכחישו כל קשר לקנוניות.

איסורייטה תהה אם היה זה רק צירוף מקרים שגרסיה ומנדיסאבל - בעלי "תיקים מרשימים של קנוניות", כפי שניסח זאת עיתונאי אחד - מעורבים בהפקת הסרטון של רוסנברג ובהפצתו. גרסיה היה באותה תקופה מנחה של תוכנית פוליטית ברדיו, "דיבור ישיר", ותקף את הממשלה ללא הרף מאז מותו של רוסנברג, מלבה את המחאה. איסורייטה וחברים אחרים בממשלה חשדו כי מנדיסאבל מנסה להתנקם בנשיא קולום, ששכר אותו כיועץ ב-2007 ואחר כך פיטר אותו. בנוסף לכך, לפי ה-CICIG, מנדיסאבל הפסיד מכרז ממשלתי רווחי להדפסת תעודות זהות. מנדיסאבל הכחיש שהיה מעורב בעסק זה, אבל קסטרסאנה אמר לי שהיה לו "מניע לנקמה".

הייתכן שגרסיה ומנדיסאבל הטעו את רוסנברג ואז הרגו אותו כדי להפיץ את הסרטון ולהפיל את הממשלה? אחרי הכל, מנדיסאבל לא היה רק מומחה באיסוף מידע; הוא גם היה אשף באמנות הדיס-אינפורמציה. בסוף שנות ה-90 הוא היה חבר ביחידת מודיעין סודית שנקראה "לה אופיסיניטה" - המשרד הקטן (על שם החלל שמעל לבוטיק בגדי הגברים של מנדיסאבל). מנדיסאבל התעקש בפני ש"לה אופיסיניטה" סייעה בפענוח של תיקי חטיפות ומעשי רצח. ואולם, לדברי ארגוני זכויות אדם, פקידי ממשל והתקשורת, הייעוד שלה היה להטעות את הציבור - להשתמש בראיות מזויפות ועדים מתחזים כדי להסתיר פשעים של הצבא.

איסורייטה ידע שאנשי מודיעין כבר השתמשו בעבר בדיס-אינפורמציה כדי להפיל ממשלה נבחרת דמוקרטית בגואטמלה. ב-1954 חברו סוכני סי-איי-אי למומחי תעמולה כדי להדיח את הנשיא חקובו ארבנס - הנשיא השמאלי האחרון של גואטמלה עד קולום - ביצירת אשליה של התקוממות עממית. הסוכנים פתחו תחנת רדיו, "קול השחרור", שלכאורה שידרה ממחנה מורדים "במעמקי הג'ונגל", אבל למעשה פעלה ממיאמי ולעתים קרובות מהשגרירות האמריקאית בגואטמלה סיטי. התחנה יצרה היסטריה ברחבי המדינה בדיווחים שקריים על הממשלה שמרעילה את אספקת המים וכוחות צבא מומצאים הצועדים לכבוש את הבירה. אחד הסוכנים כינה את המזימה "השקר הגדול".

במאי 2009 הודו מנדיסאבל וגרסיה, בלחץ התקשורת, בתפקיד שמילאו בהפקת הסרטון של רוסנברג. משרד הארכיבישוף לזכויות אדם, שהתייחס לעבר שלהם, הזהיר כי ייתכן שכוחות זדוניים מעורבים בעניין. הארגון הזהיר כי להתנקשות בחייו של רוסנברג יש מאפיינים של "תסריטים בדויים" מהעבר של גואטמלה.

אם ישנה קנוניה להפיל את הממשלה, השאלה הבאה היא מי המרוויח העיקרי ממנה - ולפיכך היוזם שלה. נראה היה כי אדם אחד צפוי להרוויח יותר מכל. זה היה היריב הפוליטי הוותיק של קולום, אוטו פרס מולינה - הגנרל וראש המודיעין בדימוס הנודע לשמצה שדרש את התפטרותו של קולום אחרי הפצת הסרטון (והעשוי כעת להיות נשיאה הבא של גואטמלה).

נראה היה כי הנקודות האקראיות מתחברות לתמונה שלמה, כמו קבוצת כוכבים בשמים. ואז, פחות מחודש אחרי מותו של רוסנברג, שר הפנים של הנשיא קולום ומקורב לגברת הראשונה הודיע לקסטרסאנה שהוא מצא את האקדח המעשן - עד שיחשוף את הקנוניה כולה.

קסטרסאנה שלח צוות של חוקרים. בהתאם להצעתו של שר הפנים, הם טסו במסוק של הגברת הראשונה למגרש כדורגל בסן לואיס, עיירה סמוכה לגבול מקסיקו, שם המתין להם העד. לפי סיכום של עדותו, שהוא סיפק אחר כך לעיתון "אל קטסאלטקו", סיפר העד שכנופיית רחוב ששמה פיתגורס נשכרה לרצוח את רוסנברג, תמורת 180 אלף דולר. העד, שחשש לחייו, אמר שהוא מקורב למנהיג הכנופיה חסר הרחמים. "אני לא רוצה להמשיך להרוג אנשים", אמר. ואז הוא הטיל את הפצצה - "זה חומר נפץ, כי פוליטיקאים מעורבים בזה".

העד סיפר שהכנופיה קיבלה את התשלום הראשון על הרצח מרוקסנה בלדטי, חברת פרלמנט שהיתה המועמדת של אוטו פרס מולינה לתפקיד סגנית הנשיא. לדברי העד, הוא שמר הודעות טקסט שקיבל מחבר מפלגתו של פרס מולינה, שהציע לו מכונית וכסף תמורת שתיקתו. קסטרסאנה, שדיבר עם העד, סבר כי "עם עדות זו נוכל לעצור את מנהיג האופוזיציה ולשלוח אותו לכלא".

קסטרסאנה ביקש משר הפנים של קולום לוודא ששום עיתונאי לא נמצא באיצטדיון, מחשש שזהותם של סוכני ה-CICIG תיחשף (בשלב מסוים פקיד שטיפל בראיות בתיק של רוסנברג נורה למוות בגואטמלה סיטי). אבל קבוצת כתבים הופיעה פתאום, ובמהרה פורסם שאוטו פרס מולינה ורוקסנה בלדטי עומדים מאחורי הרצח של רוסנברג. "ניתנה ההוכחה", הכריזה הכותרת של אחד העיתונים.

ואולם, קסטרסאנה ואנשי ה-CICIG לא הצליחו לאמת חלקים מסיפורו של העד. הם בחנו את מצלמות האבטחה במגרש החניה של המלון, שם, לדברי העד, הועבר התשלום מבלדטי - ולא מצאו דבר בקלטות. ראיות אחרות שסיפק העד היו מזויפות. אפילו שמו לא היה אמיתי. הפגישה כולה היתה פעולת הטעיה מבוימת היטב. העד הודה בהמשך: "קיבלתי שיחת טלפון מגורם בשלטון שאמר 'יש לי עבודה בשבילך' והציע לי כסף... לתת עדות שקרית". העד טען כי הדובר של קולום והגברת הראשונה מעורבים בקנוניה.

השלטונות הכחישו את ההאשמות. אבל קסטרסאנה זעם. הוא חשב שהשלטון גם אחראי למכוניות ללא לוחיות הזיהוי שעקבו אחרי אנשיו ולניסיון ללכוד את העד הפוטנציאלי במלון. אולי חברים בממשל של קולום ניסו להסתיר את פשעיהם. או אולי, אחרי שנים כה רבות של אי-סדר במערכת המשפט, הם חשבו שאם מנסים להפליל אותם, הישועה היחידה היא בהפללת מישהו אחר.

קסטרסאנה שלח תלונה רשמית לממשל קולום, עם עותקים לאו"ם. רק אז, סיפר לי, השלטונות הפסיקו להפריע.

"להפיל מקל גדול"

"Botar un palo grande", אמר הקול. "להפיל מקל גדול".

הסוכנת הצ'יליאנית של ה-CICIG ישבה בחדר קטן וצפוף, כמעט שלושה חודשים אחרי מותו של רוסנברג, וצותתה לוויליאם סנטוס, הבעלים של המאזדה השחורה. התיק של רוסנברג היה הפעם הראשונה בהיסטוריה של גואטמלה שהאזנות סתר נעשו בידי ישות חוקית, ולא מודיעין צבאי סודי או גוף לא מורשה אחר.

במשך שבועות עקבו ב-CICIG אחר שיחותיו של סנטוס ותנועותיו. קסטרסאנה והצוות שלו מיפו, בתרשימי זרימה ותצלומים, לפחות חלק מארגון הפשע שאליו הוא השתייך. עד כה זיהו החוקרים עשרה חברים בכנופיה. כמעט כולם היו שוטרים בהווה או בעבר; אחד מהם היה איש צבא בדימוס. שיחותיהם אישרו כי הם היו רוצחים שכירים. השאלה היתה מי שכר אותם להתנקש בחייו של רוסנברג.

סוכני ה-CICIG קלטו יותר מעשרת אלפים שיחות של חברי הכנופיה. ואולם, אפילו בעידן של מכשירי האזנה, מעקב לווייני וארכיון אתרי אינטרנט, חלק ניכר מהעבר נותר עלום, מחוץ לטווח השמיעה, נקבר עם הגופות. אחד ממנהיגי הכנופיה הוקלט באומרו שהוא רוצה לשמוע "אפס הערות" על "הג'וב" של רוסנברג, כי אנשים רבי עוצמה לא רוצים "שמישהו יפלוט משהו".

בעת שהסוכנת הצ'יליאנית האזינה לסנטוס, היא תהתה למה הוא התכוון בדברים "להפיל מקל גדול". הכנופיה פיתחה שפת סתרים משל עצמה: "ירוקים" זה כסף; "להרים" זה לחטוף מישהו; "לירות ברכב" היה להתנקש. ככל שהסוכנת הצ'יליאנית האזינה יותר לשיחה, כך התבהר לה שהמשמעות של להפיל מקל גדול היתה להרוג מישהו חשוב.

אף על פי שקסטרסאנה נזהר שלא לחשוף את המבצע הסודי של ה-CICIG, הוא התערב שוב ושוב כדי לסכל את תוכניות הכנופיה. כשהוא גילה כי הם עומדים לשדוד בנק, הוא דאג שתהיה אבטחה משטרתית מיוחדת בחזית המקום. הוא גם הזהיר איש עסקים קוריאני כשגילה שלכנופיה תוכניות "להרים" אותו. בסביבות ספטמבר החלו חברי הכנופיה לחשוד שיש חפרפרת בקרבם. כפי שהוקלט המתנקש מנסח זאת, מישהו "שופך את המרק". מנהיגי הכנופיה שיערו שהאשם הוא איש הצבא לשעבר, מאחר שהוא לא היה במקור חלק מקבוצת השוטרים.

ב-8 בספטמבר קלטו אנשי ה-CICIG שיחה נוספת בין שני מנהיגי הכנופיה. "יש לנו בעיה", אמר אחד מהם על איש הצבא לשעבר. "הוא מסתובב ומדבר על רוסנברג". שתיקה ארוכה. "אני לא הולך להשתגע, אבל אני רוצה כבר להוריד את הבן-זונה הזה". האיש הסביר שהוא רק מחכה "לאור ירוק".

קסטרסאנה חש שאינו יכול לחכות עוד. בשחר 11 בספטמבר, ארבעה חודשים אחרי ההתנקשות בחייו של רוסנברג, 300 סוכני CICIG, תובעים, שוטרים וחיילים פשטו על יותר מתריסר אתרים ברחבי גואטמלה ועצרו את עשרת הרוצחים השכירים.

בבדיקת השיחות שנעשו מהטלפונים הסלולריים של החשודים זיהו אנשי ה-CICIG איש קשר שהיה במגע עם הכנופיה ביום ההתנקשות ברוסנברג. איש הקשר, חסוס מנואל קורדונה מדינה, הובא לחקירה. כפי שקסטרסאנה ידע היטב, בכל סוד טמונה האפשרות לבגידה, ואחרי חקירה ממושכת, קורדונה מדינה הסגיר את שותפיו לעבירה ושיתף פעולה עם ה-CICIG בתמורה לעונש מופחת ולהשתתפות בתוכנית להגנת עדים. שני חברי כנופיה אחרים שיתפו פעולה גם הם.

לדברי הרוצחים השכירים, הכנופיה נשכרה על ידי פרנסיסקו ואסטוארדו ואלדס פאיס, שני אחים שבבעלותם אחת מחברות התרופות הגדולות בגואטמלה. למרבה הפלא, שני האחים היו קרובי משפחה של רוסנברג - בני דודים של אשתו הראשונה. האחים ואלדס פאיס יצרו קשר עם הכנופיה והסכימו לשלם 40 אלף דולר תמורת ההתנקשות. היעד תואר בפני הכנופיה כ"סחטן" פשוט, וקורדונה מדינה קיבל טלפון סלולרי כדי ליצור קשר עם איש מסתורי שפירט בפניו את מראהו של הסחטן. האדם גם המליץ על מקום אידיאלי לירות ברוסנברג, וזו היתה הסיבה לסימני הצמיגים בזירת הפשע: בלילה הקודם סימנו המתנקשים את המקום.

הקנוניה החלה להתגלות. אולם מדוע האחים ואלדס פאיס - שלפי כל הדיווחים אהבו את רוסנברג - רצו במותו? מה היה הקשר בין מעשיהם לסרטון הווידיאו של רוסנברג והאשמותיו? ומי היה האיש המסתורי עם המידע הפנימי? סוזאן ג'ונאס, חוקרת שהשקיעה שנים בלימוד הארץ, כתבה פעם, "גואטמלה לועגת לי: 'בדיוק כשחשבת שהבנת משהו, נראה לך שלא הבנת כלום'".

בנוסף לחקירת הרוצחים השכירים, קסטרסאנה והצוות שלו שיחזרו את חודשי החיים האחרונים של רוסנברג כמיטב יכולתם, בניסיון להבין מי יכול היה לרצות במותו. בעת שסוכני ה-CICIG בחנו את שאלת המניע, עברה החקירה, כפי שהגדיר זאת קסטרסאנה, סדרה של "תהפוכות עוצרות נשימה".

החוקרים השיגו ממנדיסאבל את מספר הטלפון שממנו דיווח רוסנברג שקיבל איומים. רישומי הטלפון אישרו שרוסנברג ענה לסדרת שיחות טלפון ממספר זה. השיחות, שיצאו מטלפון סלולרי זה, החלו ב-5 במאי והסתיימו ב-10 במאי, יום מותו של רוסנברג. באותו פרק זמן נעשו השיחות כמעט כל יום והיו קצרות יחסית - זמן מספיק, כך נראה, לאיומים.

הרישומים גם הראו כי מהטלפון הסלולרי הזה נוצר קשר עם טלפון אחד נוסף בלבד - זה שקורדונה מדינה סיפר שקיבל מהאחים ואלדס פאיס. אז מי שאיים על רוסנברג היה, כך נראה, אותו איש מסתורי שנתן את ההוראות לרוצחים. אותו אדם יצר קשר אחרון עם קורדונה מדינה בשמונה בבוקר ב-10 במאי - כדי להודיע למתנקשים שרוסנברג בדרך.

קסטרסאנה ועמיתיו ניסו לאתר את הבעלים של הטלפון הסלולרי. הוא נקנה במזומן, כדי לשמור על אנונימיות. ואולם, החשבונית על הטלפון כללה חתימה דהויה - של נהגו של רוסנברג. קסטרסאנה סבר שהם מצאו את האדם המסתורי בעל המידע הפנימי.

החוקרים הביאו את הנהג לחקירה. הוא לא הכחיש שרכש את הטלפון, אבל נשבע שרוסנברג הוא שהורה לו לקנות אותו, יחד עם טלפון סלולרי אחר. הנהג אמר כי התבקש לקנות אותו במזומן ולא לזהות את עצמו במסמכים; בטעות הוא רשם את שמו על החשבונית.

קסטרסאנה חשד שהנהג משקר. אבל המזכיר של רוסנברג במשרד עורכי הדין אישר כי ביום שהנהג קנה את הטלפונים הוא הציג קבלה כדי לקבל עליהם החזר הוצאות. אם הוא היה קושר הקשר, קשה להאמין שהוא היה עושה זאת.

הנהג אמר שרוסנברג שמר לעצמו את אחד הטלפונים והורה לו למסור את השני לפרנסיסקו ואלדס פאיס. הרישומים הראו שזה היה המכשיר שקורדונה מדינה קיבל. לפתע פתאום, הקווים הנפרדים התחברו למסקנה אחת: רוסנברג רכש את הטלפונים שבהם השתמשו רוצחיו שלו.

אז גילו חוקרי ה-CICIG משהו מפתיע עוד יותר. מומחי תקשורת קבעו כי כל השיחות המאיימות לכאורה נעשו ממקום אחד: דירתו של רוסנברג. קסטרסאנה חשב לעצמו, רוסנברג איים על חיי עצמו.

כל ספק שנותר בדבר האדם שעמד מאחורי הרצח התפוגג כשקסטרסאנה והצוות שלו גילו כי רוסנברג, זמן קצר לפני מותו, כתב צ'ק בסך 40 אלף דולר - הסכום ששולם לרוצחים השכירים - וביקש ממזכירתו למסור אותו לאחים ואלדס פאיס. רוסנברג משך את הכסף מחשבון בנק של לקוח בפנמה, כדי להסתיר את מעורבותו במעשה.

קשה להאמין, אבל קסטרסאנה וצוותו השתכנעו כי רוסנברג - לא הנשיא, לא הגברת הראשונה, לא גוסטבו אלחוס, לא אף אחד אחר - הוא שאירגן את ההתנקשות בחייו שלו.

קסטרסאנה הבין כי רוסנברג היה קרוב להשלים את "הפשע המושלם" - וכי המזימה שלו לא היתה מתגלה לעולם, אם הנהג לא היה חותם על החשבונית.

הודות לטעות זו פיענחה ה-CICIG את התעלומה. קסטרסאנה וסוכניו קבעו כי רוסנברג גייס את האחים ואלדס פאיס שימצאו בשבילו את חבורת הרוצחים השכירים. רוסנברג אמר לאחים שהיעד שלהם היה אדם שסחט אותו ואיים עליו. קורדונה מדינה העיד כי כשהוא בא לאסוף את התשלום על ההתנקשות, פרנסיסקו ואלדס פאיס גילה את האמת ובכה שהם הרגו את בן דודו.

רוסנברג הקפיד לשתול רמזים בדויים שיטעו את החוקרים. לא רק שהוא התקשר שוב ושוב לטלפון בביתו מהסלולרי כדי ליצור רושם של איומים מתמשכים, אלא הוא גם התקשר למתנקשים בבוקר יום מותו והודיע להם שהיעד עוזב את ביתו. זו הסיבה לכך שאדם שלכאורה היה נתון לאיומים ברצח עזב את ביתו על אופניים, לבדו, באחת מהערים הרצחניות ביותר בעולם. זה ההסבר לכך שהאיש המסתורי ידע בדיוק היכן יהיה היעד - יום לפני הרצח.

זה גם ההסבר לכך שאופניו של רוסנברג וגופו נמצאו בתנוחה כה משונה בזירת הפשע: כפי שהודה המתנקש שלחץ על ההדק, רוסנברג ירד מאופניו בנקודה שנקבעה וישב על שפת המדרכה, ממתין לרוצחו. המתנקש ירה בו שלוש פעמים בראש, פעם בצוואר ופעם בחזה. קסטרסאנה אומר כי רוסנברג "פוצץ את עצמו כמו מחבל מתאבד".

ככל שקסטרסאנה העמיק לחקור בחייו של רוסנברג, הוא גילה אדם בעל נפש מיוסרת - "מישהו כמו רסקולניקוב". אחרי מות האשה שאהב, כתב רוסנברג לחבר כי הוא מרגיש שהוא "מתפורר, אט אט". בהתחלה הוא ניסה לעשות מה שעשה תמיד: להשיג צדק בעזרת החוק. על סמך המידע שאסף - בעיקר מהמרגל מנדיסאבל אבל גם ממקורות אחרים - הוא השתכנע כי השלטונות הרגו את מרג'ורי ואביה. אבל כעורך דין מנוסה הוא ידע כי המידע לא יספיק לבית המשפט. ומנדיסאבל הזהיר אותו שיהיה זה חסר טעם להילחם בנשיא, בגברת הראשונה ובאלחוס.

במדינה שבה כמעט אף פעם לא נענשים על פשעים, אומר קסטרסאנה, רוסנברג הרגיש חסר אונים. בפגישה במשרד עורכי הדין שלו התלונן, "אין צדק בגואטמלה". ולכן, שיער קסטרסאנה, החל רוסנברג לרקום את המזימה שלו.

במבט לאחור נראה כי מעשיו של רוסנברג בימיו האחרונים העידו כי אינו מנסה לחמוק ממוות, אלא מתכונן אליו. הוא ניסח צוואה; קנה שתי חלקות צמודות בבית קברות, אחת לעצמו ואחת למרג'ורי; הוא חילק נכסים משפחתיים. ואז הוא בנה את המציאות המזויפת, משוכנע, בנפשו המעונה, כי זו הדרך היחידה להכניס את האשמים לכלא. הוא השתמש באותן שיטות שבעבר היו הכלים של המדינות המושחתות וגופי המודיעין - רוצחים שכירים, הטעיות, בימוי. רודריגו רוסנברג הפך את אמנות הרצח הפוליטי לדמוקרטית.

אז מי עשה זאת?

אחרי שפיענח את תעלומת מותו של רוסנברג, קסטרסאנה לא חש הקלה, אלא נתקף פאניקה דווקא. הוא חשב כי העלילה כה בלתי נתפשת - אולי הביזארית ביותר בהיסטוריה של הקנוניות הפוליטיות - שהכל יחשבו שהוא יצר נראטיב שקרי נוסף, כדי להגן על הממשלה. במשך ימים הוא לא הצליח להירדם וצעד הלוך ושוב ברחבי המתחם של CICIG. "זה יהיה הקבר המקצועי שלי", הוא מילמל לעצמו. "אבל איני יכול לשנות את המציאות".

בדצמבר הוציאה ה-CICIG צווי מעצר לאחים ואלדס פאיס. הם ירדו למחתרת ורק כעבור כמה חודשים נתפסו. עשרת המתנקשים הורשעו בסופו של דבר. האחים ואלדס פאיס הודו בהתחלה במעורבותם בקנוניה, לדברי הרשויות, אבל עתה הם טוענים לחפותם.

קסטרסאנה התכונן לחשוף את ממצאיו בנאום טלוויזיוני ב-12 בינואר 2010. יום לפני השידור הוא פגש את בנו של רוסנברג, אדוארדו. רבים במשפחתו של רוסנברג סירבו להשלים עם התפתחות הפרשה: האמת, בכל עוצמתה, היא חסרת רחמים. ואולם, נראה היה כי אדוארדו נכון להכיר במציאות. לדבריו, הוא נאלץ להתמודד עם "אמיתות אפלות רבות".

בפגישה עם קסטרסאנה הוא ביקש דבר אחד: אם החוקר היה סבור שאביו ניסה, גם אם בדרך שגויה, לעזור לארצו, שיאמר זאת במסיבת העיתונאים.

בנאומו הפתיע קסטרסאנה צופים רבים כשאמר שרוסנברג "היה איש של כבוד". הוא הוסיף כי "הוא רצה לפתוח תיבת פנדורה שתשנה את המדינה".

בארמון, הנשיא קולום, הגברת הראשונה, גוסטבו אלחוס ורוברטו איסורייטה צפו בנאום בטלוויזיה. לפני השידור פגש איסורייטה את קולום כדי לנסח תגובה רשמית. איסורייטה שאל את הנשיא, "אז מי עשה זאת?"

קולום ענה, "לא תאמין, אבל אני לא יודע".

כאשר קסטרסאנה התקדם בדבריו לעבר המסקנות המדהימות שלו - שהוא הגדירן "האמת, כל האמת ושום דבר מלבד האמת" - אחז הנשיא בידה של הגברת הראשונה. אלחוס, שסיפר לי שהחקירה "טיהרה את שמי בעיני משפחתי וילדי", החל לבכות. איסורייטה לחש לעצמו, "או, אלוהים".

למען ארצך

אף על פי שהנשיא קולום ואחרים בחדר המצב סמכו על מסקנותיו של קסטרסאנה שרוסנברג תיכנן את מותו שלו, רבים האמינו שחלק מהסיפור עדיין לא נחשף - קנוניה בתוך קנוניה. הם סברו שרוסנברג לא יכול היה ליצור הטעיה כה מורכבת בכוחות עצמו והיו משוכנעים שגרסיה, מנחה תוכנית הרדיו, ומנדיסאבל המרגל סייעו בידו. לשניהם היו סיבות לרצות בנפילת הממשלה.

קסטרסאנה אומר כי לדעתו גרסיה ומנדיסאבל ניסו לנצל את הנסיבות המסתוריות של מותו של רוסנברג. "איני יודע אם הם היו מודעים לכוונותיו" להרוג את עצמו, הוא מציין, "אבל הם תיכננו הפיכה".

חקירת ה-CICIG גילתה בסופו של דבר עד שאמר כי גרסיה נפגש עם רוסנברג ועודד אותו בתוכניותיו להתאבד ולהפיץ את הסרטון. "עשה זאת למען ארצך", הוא אמר. קסטרסאנה אומר שנראה כי גרסיה סייע "לשכנע" את רוסנברג להתאבד.

ייתכן כי הקנוניה-שבתוך-הקנוניה טיפסה עד לצמרת הממשלה. מנדיסאבל מספר כי בימים שלפני מותו של רוסנברג הוא גילה בעזרת המודיעין שלו כי ישנן מחלוקות גוברות בין קולום לסגן הנשיא אספאדה. "פה אני יכול לומר שהדו"חות שלי סייעו לי לא מעט", אומר מנדיסאבל. "התחלתי לגלות שיש מתח רב בין הנשיא לסגן הנשיא, כי סגן הנשיא היה רוצה להיות נשיא".

חבר של מנדיסאבל אמר ל-CICIG כי שבוע לפני ההתנקשות הוא פגש את סגן הנשיא ודיווח לו על חקירתו של רוסנברג בדבר מותם של בני משפחת מוסא - שיכולה להביא לנפילת הנשיא קולום. מנדיסאבל מספר שהחבר שאל את סגן הנשיא, "אתה חושב שאתה בעמדה לתפוס את השלטון?" ותשובתו היתה "כן".

סגן הנשיא אספאדה הכחיש בתוקף כי פגישה זו התקיימה ואמר שלא היה לו שום "קשר ישיר או בלתי ישיר" עם רוסנברג או מישהו מקורב אליו לפני הרצח. גרסיה, מצדו, הגדיר את ההאשמות שהוא היה מעורב בקנוניה של רוסנברג "מגוחכות, חסרות ביסוס ומגונות". הצהרותיו של מנדיסאבל היו מדודות יותר. הוא אמר, "אני לא היוזם. עשיתי מה שהייתי חייב לעשות, ואין לי חרטות". הוא הראה לי את לוחית המתכת עם המלה ON, שמצא בזירת הרצח של רוסנברג. הוא הפך אותה, ועתה נכתב בה NO. "יש תמיד שתי דרכים לפרש כל דבר", אמר.

מנדיסאבל כבר החל לבנות תסריט נגדי שיסתור את התיאוריה של ה-CICIG על מותו של רוסנברג. הוא אמר שרוסנברג לא יצא באותו בוקר כדי למות, אלא שהוא ניסה לאסוף מידע על הרוצחים של מוסא - ושילם תמורתו 40 אלף דולר. כשהרוצחים של מוסא גילו את תוכניותיו, הוא נרצח.

בעת שמנדיסאבל דיבר אתי בלהט, משתמש בחלק מהעובדות ומסדר אותן מחדש, התחלתי לדמיין את רוסנברג על אופניו, מדווש לו בתמימות בעיר בתקווה להשיג את החתיכה החסרה בתצרף. המציאות המזויפת היעילה ביותר היא זו שמציעה עלילה קוהרנטית מושלמת.

אלא שהפעם, כך נראה, האמת היתה משכנעת יותר מכל בדיה. אחרי המצגת הקפדנית של קסטרסאנה, העורך של "אל פריודיקו", שקודם לכן כתב שיהיה זה מגוחך לטעון כי רוסנברג "העלה את עצמו לעולה, בסגנון קמיקאזה", כינה את המחקר של ה-CICIG "מלאכת מחשבת" והוסיף, "איני יכול שלא להכיר בענווה בעובדות". השגריר האמריקאי מקפארלנד טוען שהחקירה של ה-CICIG סייעה לשמר את "היציבות והדמוקרטיה של גואטמלה" והראתה כי ניתן "לגלות את האמת". אנשים הפצירו בקסטרסאנה, שהוגדר עתה "אליוט נס של גואטמלה", לרוץ לנשיאות.

הזאבים הריחו דם

ואף על פי כן, חלק מהותי בסיפור של רוסנברג נותר לא-מפוענח: מי רצח את בני משפחת מוסא? קסטרסאנה הפציר בציבור לנהוג בסבלנות. אחרי הרצח של רוסנברג הגיעה ה-CICIG מיד לזירת הפשע. אבל כמעט חודש חלף מהירי עד שהוועדה החלה לטפל בתיק של מוסא - נצח במושגים של חקירות רצח, בייחוד במדינה שבה ראיות אינן נאספות כראוי. "לא היה לנו מושג", אמר קסטרסאנה.

בשלב מסוים פשטו סוכני ה-CICIG על משרדי ארגון הקשור לבנרוראל. בעת שהם אספו במקום מסמכים וכוננים קשיחים, שמע אחד החוקרים תובע מקומי מדבר בטלפון ומדווח מה נלקח. קסטרסאנה ואנשיו עדיין פעלו בתוך ים של חתרנות.

אם ה-CICIG היתה מגיעה למסקנה שהנשיא, הגברת הראשונה או אלחוס באמת הרגו את חליל ומרג'ורי מוסא, הממשלה היתה עשויה ליפול. ואולם, אף כי העמדה המקובלת היתה שהשלטונות אחראים למעשה, ללא ראיות נחרצות, התיאוריות השונות הלכו והתרבו. השערה אחת, שקיבלה עידוד סמוי מצד גוסטבו אלחוס ואחרים בממשל קולום, היא שמוסא התנגד לגירושיה של מרג'ורי ולנישואיה לרוסנברג, אז רוסנברג שכר מתנקש שיהרוג אותו. אחרי שמרג'ורי נרצחה גם היא במקרה, אירגן רוסנברג את מותו שלו, מתוך ייאוש ורצון לטשטש את עקבותיו.

בעת שקסטרסאנה נשבע לפתור את התיק, כוחות בגואטמלה יזמו מתקפה כוללת להרס ה-CICIG. המודיעין הצבאי הפעיל פעם "משרד אהבה", שהוקדש לחשיפת חייהם הפרטיים של אויביו. במפעל בבעלות האחים ואלדס פאיס מצאו סוכני ה-CICIG מסמך הרומז לניסיון מתקפה דומה על קסטרסאנה; "האם יש לו חברה?" נכתב שם. בתקשורת החלו להופיע דיווחים שקסטרסאנה מנהל רומנים עם כמה נשים, בהן העוזרת שלו. גרסיה, שצילם את סרטון הווידיאו של רוסנברג, הקדיש את תוכנית הרדיו שלו למה שהוא כינה "החיים הכפולים" של קסטרסאנה.

קסטרסאנה הכחיש את הדיווחים על הרומנים. אשר לעוזרת שלו אמר לי, "היו חלקים בשקר שגרמו לו להישמע אמיתי - היא היתה העוזרת שלי, היא היתה אשה צעירה ויפה והיינו מאוד קרובים". לפי דיווחים אחרים ושקריים בתקשורת בגואטמלה, קסטרסאנה היה נתון לחקירת האו"ם על התנהגות לא מוסרית.

אניטה אייזקס, חוקרת מדע המדינה ומומחית לגואטמלה המכירה את קסטרסאנה, אומרת שארגוני הפשע מסתמכים בדרך כלל על שלוש דרכים להיפטר מאויב: "הראשונה היא לשחד אותך - אבל הם לא יכלו לשחד את קסטרסאנה. השנייה היא להרוג אותך - אבל הם לא יכלו להרוג את קסטרסאנה. לבסוף, אם שום דבר אחר לא עובד, הם הורסים את המוניטין שלך. וזה מה שהם עשו לקסטרסאנה".

לא כל הביקורת הציבורית על קסטרסאנה וה-CICIG היתה חלק מה"קמפניה נגרה". חלק מאזרחי גואטמלה ובכירים באו"ם סברו שקסטרסאנה היה רודני מדי ורדף חשודים בצורה לא הוגנת בתקשורת. אפילו חלק מהסוכנים לשעבר ב-CICIG מתחו ביקורת על שיטותיו.

כאשר גברו ההתקפות על קסטרסאנה, הוא נהיה יותר ויותר פרנואיד, ונראה היה שהוא מבלבל בין ביקורת לגיטימית לפעולות תגמול מלוכלכות. הוא האשים סוכן CICIG בכיר מספרד בכך שהוא מרגל. הוא גם טען כי אחד העיתונאים הנחשבים ביותר בגואטמלה הוא חבר בארגון פשע. "הוא ראה קונספירציות בכל פינה", אומר פרנסיסקו גולדמן, המחבר של "אמנות הרצח הפוליטי". "אני חושב שהוא החל להשתגע".

תחת הלחץ, הסלים קסטרסאנה את המריבות הישנות שלו עם עמיתיו באו"ם. "בסופו של דבר, הם אומרים לי שאני כמו איזה משוגע במעמקי הג'ונגל", אמר. באחד מאותם עימותים הזכיר לו פקיד באו"ם שמבחינה טכנית ה-CICIG לא היתה סוכנות של האו"ם. קסטרסאנה ענה, "אני הנפש החיה של האו"ם".

במאי 2010 מינה הנשיא קולום תובע כללי חדש, שלדברי ה-CICIG, מיהר לפטר תובעים הגונים, השתלט על פעילות האזנת סתר של הסוכנים וחסם תיקים רגישים. קסטרסאנה חש שהוא כבר לא מקבל את התמיכה הדרושה מהשלטונות בגואטמלה או מהאו"ם. ב-7 ביוני, אחרי שניהל את הוועדה שנתיים וחצי, הוא התפטר בלי התרעה.

במתקפה אחרונה, במסיבת העיתונאים שבה הודיע על החלטתו, הצהיר קסטרסאנה כי לתובע הכללי החדש קשרים עם "הכוחות הסמויים" במדינה, לרבות הפשע המאורגן. בתוך שבוע הודח התובע הכללי. אחד העיתונים הצהיר כי קסטרסאנה, כמו רוסנברג, גילה שהדרך היחידה בגואטמלה להיאבק בפטור מעונש הרווח במדינה היא "לפוצץ את עצמך".

ה-CICIG ממשיכה בפעילותה בפיקודו של מחליפו של קסטרסאנה, פרנסיסקו דלאנסה, תובע כללי לשעבר מקוסטה ריקה. קסטרסאנה שב לספרד ולעבודתו כתובע שם. גם אחרי התפטרותו, נמשכו ההתקפות עליו ועל ה-CICIG. יום אחד הוצבו ארבעה ראשים כרותים במקומות מרכזיים בגואטמלה סיטי, בין השאר מול הקונגרס. "גואטמלה טיימס" קבע שמדובר באזהרה ברורה מצד "הכוחות האפלים", שחשו כי "כוחם גבר אחרי שד"ר קסטרסאנה התפטר". קסטרסאנה אומר כי "הזאבים הריחו דם, והם לא יעצרו עד שהוועדה תיחרב".

בנובמבר שעבר ביקר קסטרסאנה בניו יורק ונפגשתי עמו במסעדה. הוא נראה קטן יותר ללא יחידת האבטחה. הוא אמר כי ההתקפות על המוניטין שלו "פגעו בתדמיתי לעד", שהוא ואשתו מתגרשים ושאינו יכול לראות את ילדיו. "אין לי כלום", אמר. "איבדתי את משפחתי כשהייתי בגואטמלה. כמעט איבדתי את חיי".

ודלאנסה אמר: "יום אחד, גואטמלה תכיר במה שהוא השיג בשבילה".

לפני זמן לא רב התקשר אלי קסטרסאנה שוב, ובפעם הראשונה זה זמן רב הוא נשמע נלהב. היתה פריצת דרך בתיק של מוסא. הוא הסביר כי לפני שעזב את ה-CICIG, מצאו החוקרים אישור חלקי לטענותיו של רוסנברג בנוגע לעבירות על החוק בבנרוראל ומוסדות אחרים. "גילינו כמה ראיות להלבנת כספים, הונאה ומעילה", אמר.

יתרה מזאת, כפי שרוסנברג סבר, התנהל קרב שליטה מר על הדירקטוריון של בנרוראל, ונעשה מאמץ לחסום את מינויו של מוסא. ואולם, רוסנברג החמיץ עניין מרכזי אחד: אחרי שקיבל איומים, הודיע מוסא לשלטונות שהוא מסרב למשרות. בעת מותו העימות הסמוי על השליטה בבנרוראל הסתיים, ונראה שלא היה כל מניע להרוג אותו.

קסטרסאנה סיפר לי שה-CICIG, בעזרת מצלמות האבטחה והאזנות סתר, זיהתה באחרונה את החשודים בהתנקשות בחייו של מוסא. אחרי חקירה, כמה מהם הודו, והעלילה הבארוקית קיבלה את התפנית האחרונה.

מתברר שמוסא, אף שהיו לו מוניטין ללא דופי, קנה סחורה מוברחת מארגון פשע למפעל הטקסטיל שלו. כאשר נקלע לסכסוך עם הכנופיה וסירב לשלם תמורת הסחורה המוברחת, הוא נרצח. משפחת מוסא סירבה לקבל את הטענות שאבי המשפחה היה מושחת ופירסמה מודעה של עמוד שלם בעיתון המכחישה את ההאשמות. ואולם, 12 בני אדם נעצרו בחשד למעורבות ברצח של בני משפחת מוסא.

נראה כי לכל אחד היה סוד. מוסא הסתיר את העסקים המפוקפקים שלו. רוסנברג ומרג'ורי שמרו בסוד את הרומן ביניהם. רוסנברג הוליך שולל את העולם בנוגע למותו. ממשלת גואטמלה טייחה את השחיתות לכאורה שלה. שפע המציאויות המזויפות מדגיש את הקושי לגלות את האמת בארץ שמקפידה זה שנים להסתיר אותה. אפילו רוסנברג - שבארץ של עיוורים נראה כמו המלך שתום העין - טעה בדבר זהות רוצחיהם של בני משפחת מוסא, והחל שרשרת של אירועים טרגיים שכמעט שיכתבו את ההיסטוריה של מדינה שלמה, על סמך שקר.

האנדרטה שהוצבה בפינת הרחוב שבה מת רודריגו רוסנברג נטושה כעת. עולי רגל כבר אינם באים לשים פתקים או להניח פרח. כשביקרתי במקום, צלב העץ נטה על צדו והושחת. לצדו, קבור למחצה בעפר, היה זרוק שלט. כשניקיתי את הבוץ, מצאתי עליו רסיס של סיפור: "רודריגו רוסנברג, גיבור לאומי".

תרגום: אסף רונאל

* הכתבה פורסמה במקור ב"ניו יורקר" ב-4 באפריל 2011 ומובאת כאן באישור המחבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו