תיבת נח

זה לא תסריט שלו, אלה החיים: נח סטולמן נולד בניו ג'רזי וגדל בירושלים, אבל אז בחר לחיות בניו יורק, כדי לרצות לחזור לישראל. הוא התמחה בעיבוד ספרות עברית לקולנוע, אבל בפעם הראשונה שכתב סדרת טלוויזיה מקורית, רוצים אותה באמריקה. ועכשיו "תמרות עשן", היצירה המשותפת לו ולעודד דוידוף, תנסה להביא את רמת הגולן לגבעות של לוס אנג'לס

דורון חלוץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון חלוץ

לפני חודש וחצי רכשו אולפני אן.בי.סי האמריקאיים את זכויות ההפקה של הסדרה "תמרות עשן", שיצרו התסריטאי נח סטולמן והבמאי עודד דוידוף ("הכל דבש"). בתקשורת בישראל חגגו בגאון עוד יצוא טלוויזיוני מוצלח, אבל על מרפסת דירתו בתל אביב, לצד כלבתו המנומנמת וכמה צרעות נמרצות, סטולמן מתעקש לשדר הכל פרט להתרגשות.

"אני לא טיפוס של לקפוץ במקום, ולמכור לחו"ל אף פעם לא היה חלק מהציפיות, רק ליצור סדרה שכיף לראות ושיש בה אמירות על החברה והתרבות וההוויה הישראלית והקיומית", הוא אומר. "היתה מידת עניין כזו שידענו שבאיזשהו שלב נסגור עם מישהו, אבל הייתי ספקן. עד היום נמכרו לחו"ל בעיקר פורמטים, וחשבתי שיהיה יותר מסובך לעבד את 'תמרות עשן' לסדרה אמריקאית מאשר את 'רמזור', שזה סיטקום, או 'בטיפול'".

סטולמן, מהתסריטאים הבולטים בישראל בשנים האחרונות, התפרסם כמי שמתמחה בעיבוד ספרים לקולנוע: על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", על פי ספרו של א.ב. יהושע, זכה בפרס אופיר, וקדמו לו "מישהו לרוץ איתו" על פי דויד גרוסמן ו"אדם בן כלב" על פי יורם קניוק, שזכה לעיבוד קולנועי ישראלי-אמריקאי עטור כוכבים (ביים פול שרדר, שתיסרט את "נהג מונית" ו"השור הזועם", ועם השחקנים נמנו ג'ף גולדבלום, ווילם דפו ואיילת זורר). בקרוב אפוא הוא יתוודע להרגשה של הצד המעובד, כשהתסריט המקורי שלו ישוכתב במטרה להתאימו לקהל אמריקאי.

"אני לא חרד למילים שלי וסקרן לראות מה הם יעשו עם זה", אומר סטולמן. "הסדרה אמנם שואבת הרבה מתרבות פופולרית אמריקאית - קונספירציות, חקירה, נגיעות קלות של מדע בדיוני, כתות - אבל יש בה תמות של ביטחון וחקלאות, ודמויות של דרוזים ודתיים וקיבוץ. יש פער גדול בין מה שהם אהבו בסדרה שבאה מהעולם השלישי ובין מה שהם מחויבים להגיש לצופים שלהם".

מה יקרה אם תחשוב שהעיבוד שלהם מזעזע?

"אני יכול להגיד, הם לא חייבים להקשיב. ואני יודע שבשביל לעשות סדרה שפונה לקהל רחב בערוץ גדול, משהו יצטרך להשתנות".

פורח בזמן שלו

מכירת הזכויות לאמריקאים היא חוליה נוספת בטיפוס של סטולמן לצמרת תעשיית הטלוויזיה והקולנוע המקומית. "הוא חריף ויש לו אדג'", אומר הבמאי רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל שבו למד סטולמן, "הוא ביישן, אבל יש לו כריזמה שקטה וראייה רחבה בתחום הספרות והקולנוע". "הוא הביא תמהיל אידיאלי של רגש, רגישות וגם מקצוענות", מעיד ערן ריקליס, במאי "שליחותו של הממונה", "היה תענוג לעבוד איתו".

נח סטולמן. כשגרתי בניו יורק, הייתי עם רגל אחת שם ורגל אחת פה. כשעברתי הנה, פשוט החלפתי רגלייםצילום: איליה מלניקוב

לכן מפתיע אולי שהסרט הראשון של סטולמן, "מישהו לרוץ איתו", עלה למסכים לפני חמש שנים בלבד, כשהיה בן 40. "לייט בלומר", מודה סטולמן, ומוסיף שלחלק מהפרויקטים שעבד עליהם נדרש זמן דגירה ממושך במיוחד.

הוא מספר למשל על "שניים", תסריט שכתב לפי סיפור מאת יצחק בשביס-זינגר. דוידוף, חברו מימי סם שפיגל, השיג את זכויות ההפקה "לא הרבה אחרי שסיימנו ללמוד ב-95'". סטולמן כתב את התסריט, אך הפרויקט עדיין מחפש מפיק. "כתבתי באנגלית, כשעוד האמנו שמישהו באמריקה יתעניין בסרט על חרדים הומוסקסואלים", אומר סטולמן. "עודד ואני חולמים בגדול. לא רצינו להתפשר ולהעביר את הסיפור לכפר חרדי בצפון או בדרום, הרגשנו שזה חייב להיות סרט תקופתי, על אנשים שלא היה להם מודל, שלא שמעו על אוסקר וויילד, שלא יכלו ללכת למועדונים. היינו קרובים להסכם עם מפיקה מכובדת באנגליה, משהו השתבש וזה עבר למפיק אחר, ובסוף לא הצלחנו להרים את הסרט. העולם השתנה והטרנדים בקולנוע העולמי משתנים. אולי יום אחד".

על "תמרות עשן", שעוקבת אחרי חברי קיבוץ בדיוני ברמת הגולן שנעלמים יום אחד מבלי להותיר סימן, החל לדגור לפני כעשור. "לקח הרבה זמן עד שהוט זיהו בזה פוטנציאל", הוא אומר. "השילוב בין מתח, הומור, דרמה ואימה - הז'אנרים לא היו לגמרי ברורים. רציתי שתעלומת הנעלמים תהפוך לחלק מהחיים של הדמויות, שהחקירה תעבור לרקע הסיפורים ותהיה פחות דומיננטית. אבל התברר שזה מופשט מדי בשביל סדרת טלוויזיה".

הסדרה, שהיתה לדברי הוט לאחת מהפקות הטלוויזיה היקרות בישראל, חזרה השבוע לעונה שנייה (שלישי, 22:30). כשעלתה לשידור לפני כשלוש שנים בלטה בחריגותה בנוף המקומי: לא עוד סדרת יחסים בורגנית תל-אביבית, אלא סדרת מתח ומסתורין על רקע רמת הגולן, עם קטעי חלום והזיה בהשראת "טווין פיקס", שלא תמיד ברור מתי הם מתחילים או נגמרים. "בעיני סצנה מושלמת היא כזו שמתנתקת מהמציאות בלי שהצופה שם לב", אומר סטולמן. "משהו שאתה רואה כמציאותי, אבל לא מתקבל על הדעת. 'טווין פיקס' בהחלט היתה חוויה טלוויזיונית משמעותית בשבילי, מין ניסוי טלוויזיוני אזוטרי שלא היה אמור להצליח ככה".

גם פיגועי 11 בספטמבר הכתיבו לדבריו חלק מהטון בסדרה, "ברקע, ברמה התחושתית. גרתי אז בניו יורק. בימים הראשונים עוד לא ידעו כמה הרוגים יש ודיברו על עשרות אלפי 'נעדרים'. אנשים לא ידעו מה לעשות: להתאבל עליהם? לחפש אותם? סוג של לימבו. זה משהו שגם כתושבי המדינה הזאת אנחנו חווים. אם יש תקרית ירי בגבול, זה יכול לחולל מלחמה בתל אביב, והכל יוצר חרדות ותחושה חזקה שאתה לא יכול באמת לחיות. ועם זאת, צריך לחיות, וזה מה שרציתי לדבר עליו. על התחושה הקיומית, על קשר בין אנשים במצב של חוסר ודאות".

את הגולן הכיר משירותו הצבאי, "תקופה אפלה בחיי. לא עשיתי שם שום דבר חוץ מלצבור חומרים לסדרות ולסרטים. הייתי בקו המוצבים, מרחבים אינסופיים, ומשהו מהמיקרוקוסמוס הזה חילחל ל'תמרות עשן'. בתקופה הזאת הגבול היה שקט, האזור היה סוג של אוטופיה, אבל ידענו שזה לא באמת ככה - הייתי הרי במוצב ששומר על הגבול".

הוא משתמש במילה "אפל" על הטיותיה כדי לתאר את ילדותו, שירותו הצבאי, תסריטיו. "אני לא טיפוס אפל אבל אני נמשך לדברים האלה", הוא אומר. "זה הריגוש, הפחד, לא יודע מאיפה זה בא. ההוא שרצח עכשיו את ההורים שלו, למשל. וקראתי את כל כתב האישום נגד האיש שרצח את תאיר ראדה. יש משהו במתח הזה, בין מה שהיה באמת למה שלעולם לא תדע. זה יכול להזין את האובססיה שלי לאופל האנושי ולהיות חומר לסיפור. זה לא היצר שלי להרוג מישהו, אני בן אדם נורמטיבי. כל הספרות מתעסקת ברציחות, כל הקולנוע מתעסק במוות".

זה בא לידי ביטוי כבר בסרט הגמר שלו בסם שפיגל, "Seeker", שמתאר בסיס מזון צה"לי שבו משופדים החיילים על ידי רוצח סדרתי. סטולמן מספר שבחר בכוונה ב"סימבוליקה זולה לשרשרת המזון הצבאית: "שאבתי מבי-מוביז, אתה נהנה מהסמלים העבים והבוטים, וגם מהקריצה. נקודת המבט של התרבות האמריקאית היא באופן כללי משהו שתמיד ראיתי דרכו את המציאות הישראלית. כבר בהתחלה ברור שמפקד הבסיס, שמאופיין כפסיכופת, קשור לרציחות. חוקר מצ"ח מגיע מחופש למשגיח כשרות, ובסוף החוקר קופא למוות במחסן הקירור, והרוצח לא נתפס כי הוא יותר מתוחכם". הוא אומר שלא ביקש לסגור בסרט חשבון עם השירות הצבאי הפרטי שלו, אלא לעסוק ב"מיתוס הקצונה, מישהו שמעל החוק, מעל לחשד".

שי אביבי ב"תמרות עשן". בעיני סצנה מושלמת מתנתקת מהמציאות בלי שהצופה שם לב

ב"תמרות עשן" שב לעסוק לדבריו במיתוסים לאומיים, תחת מעטה של עלילת מתח בלשית והתחקות אחרי קורות הדמויות הראשיות. הביקורות אהבו. "אי אפשר להסיר את העיניים מהמסך", התפעם ירון פריד ב"הארץ". "כך צריך לספר סיפור", התלהבה אריאנה מלמד ב-ynet. אבל העיתוי שבו עלתה הסדרה לאוויר שיחק לרעתה: "עופרת יצוקה" החלה זמן קצר לפני כן, ותמרות העשן המתוסרטות והמהורהרות התקשו להתחרות בתמרות העשן האמיתיות בחדשות. סטולמן נאנח: "אתה יכול להקדיש שנים מחייך לעשייה ואז במחי יד המציאות המקומית טורפת את הקלפים. גם 'מישהו לרוץ איתו' יצא בתקופה קשה וזה העיב קצת על השמחה".

גם עכשיו, ערב עליית העונה השנייה, דומה שאורבת מלחמה מעבר לפינה.

"אל תחשוב שאני לא בחרדה מזה".

קודם כל ציור

רבות מעבודותיו מתמקדות במסעות ובחיפושים. ב"מישהו לרוץ איתו" מחפשים אחר הבעלים של כלבה נטושה, במרכז "שליחותו של הממונה" ניצב מסע לקבורת עובדת מסתורית שנהרגה פיגוע, ב"שניים" הגנוז שני בחורי ישיבה בורחים מהכפר כדי שיוכלו לחיות יחד, וסטולמן הקדיש את התסריט למסע חיפושים אחריהם. ב"תמרות עשן", כאמור, המשטרה מחפשת חברי קיבוץ שנעלמו, ובמקביל מחפשים גיבורי הסדרה מה לעשות עם עצמם. "הם מחפשים את המקום שלהם", מסביר סטולמן. "לאה קפקא למשל (השוטרת החוקרת) באה מבחוץ לעולם סגור עם חוקים וערכים משלו. בהתחלה הניכור שלה, ודעותיה הקדומות על כתות, מונעים ממנה להתוודע לקודים המקומיים".

מסעות, חיפושים ושינויי מקום הם תמה חוזרת גם בביוגרפיה הפרטית שלו. סטולמן נולד בניו ג'רזי, בעיר הקטנה פליינפילד, "שכשמה כן היא, שדה בלי כלום". כשהיה בן שלוש, עלו הוריו לישראל והשתקעו בבית הכרם בירושלים. "להורים שלי לקח זמן להיקלט, עד היום הם מנסים לפענח את הקודים של החברה הישראלית. הם עלו מציונות אידיאולוגית, אבל לא מצאו פה את הכר האידיאולוגי שחשבו שימצאו. אבא שלי היה רופא עיניים צעיר, ובירושלים בשנות ה-70 היתה המציאות קשה, אנשים תוקפנים, למושג נימוס אין תוקף בישראל".

הם הביכו אותך בזרות שלהם?

"לא ידעתי להיות מובך מזה, רק ידעתי שהם לא יודעים מה עובר על הילדים שלהם. כילד שבא למציאות חדשה, לא היה לי את הגב שלהם להישען עליו. הם היו עסוקים בניסיון להבין את העולם ההזוי שלתוכו הגיעו".

משכונת ילדותו זוכר סטולמן "בתי אבן ישנים, מעמד בינוני", ובעיקר "אופל, שאני לא יודע איך להגדיר אותו. אני זוכר שבקצה אחד של השכונה היה מפעל נשק סודי, אם כי עד היום אני לא בטוח מה זה היה. ואני זוכר כל מיני סוטים שארבו לילדים. לי לא הציקו, אבל היה פחד קיומי. אולי אלה סיפורים שנחקקו, סוג של זיכרון ספרותי יותר ממציאותי".

מתוך "מישהו לרוץ איתו". גרוסמן נתן חופש ליצורצילום: אלדד רפאלי

את הזיכרונות עיבד לסיפור קצר, "שלשום", שזכה באחד המקומות הראשונים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ב-92'. הסיפור נפתח בקשירת המספר, נער גמלוני, לעץ. חבר השופטים מצא בסיפור "כמעט הבזקים כמו-קולנועיים". סטולמן כתב עוד סיפורים, "אבל לא פירסמתי אותם", הוא אומר.

"לא הייתי ילד פופולרי. בגיל יותר מאוחר ביליתי הרבה שעות לבד. הייתי כותב ומצייר. לא חי בדמיון, אבל מעבד את המציאות דרך הדמיון. כשהייתי בן שמונה כתבתי במכונת הכתיבה של אבא שלי ספר של 200 עמודים על ריגול ואינטריגות בינלאומיות. יום אחרי שסיימתי זרקתי אותו כי חשבתי שהוא לא טוב, אבל היה כיף להיות בתוך זה. רציתי להיות סופר, ואולי עוד אהיה". הוא נמשך לקומיקס, וגם התנסה בכך בעצמו. "היכולת לצייר - זה הקשר שבין המילה הכתובה לדימוי, זה עוזר בכתיבה תסריטאית".

הוא נרשם ללימודי עיצוב בבצלאל, אך פרש מקץ שנה ("התאכזבתי, לא מצאתי שם את האחווה הקיבוצית") ונרשם לבית הספר החדש לקולנוע שנפתח בירושלים. "הגעתי לקולנוע לא כי רציתי להיות תסריטאי, אלא כי רציתי עבודה עם תמונות ועם סאונד, ולספר סיפורים", הוא אומר. "לא ידעתי מה זה באמת קולנוע. גרתי ליד הסינמטק בירושלים וראיתי הרבה סרטים, אבל רוב הזמן רציתי להיות צייר". בסם שפיגל, שם למד לצד דוידוף ואשתו דפנה לוין ("בטיפול") ודרור סבו ("נבלות"), הבין "שזה המקום בשבילי".

סטולמן זכה גם ללמד במוסד בהמשך, והעביר קורס באדפטציה, "אבל", הוא אומר, "ראיתי שמבחינת האישיות שלי עדיף שאהיה בחדר סגור עם כמה שפחות אינטראקציה אנושית".

ב-95' חזר סטולמן לניו יורק עם אשתו הטרייה סיגל, רקדנית ומורה לשיטת אלכסנדר, אחותו של אחד החיילים ששירת איתו. "כל השנים שחייתי בישראל אנשים אמרו לי, 'איזה פראייר אתה, אילו רק היה לי דרכון אמריקאי'. וניו יורק היתה סוג של חלום", הוא אומר, "אפילו אם אתה לא עושה שם כלום - יש אופק, אתה חי בהבטחה לעתיד.

"שאפתי לפרוץ לשוק האמריקאי, אבל זה שוק מאוד תחרותי. חלק מהתקופה עבדתי כאנימטור של פרסומות וגם עיצבתי אתרי אינטרנט. פרשתי מזה רק כשהתחלתי למכור תסריטים לישראל והתחילו לשכור אותי כתסריטאי. מצאתי את הייעוד שלי".

"אדם בן כלב" הבינלאומי היה אמור להיות נקודת מפנה שתמנף את הקריירה ההוליוודית של סטולמן. "אחרי הסרט הסתובבתי בלוס אנג'לס. היו לי שם סוכנים, התחלתי פרויקטים, פגישות עם חברות הפקה. ניסיתי למכור להם סיפורים, הם ניסו למכור לי".

אבל רגע לפני שנראה שאפשר להעלות הילוך, חזר לתל אביב. "זה לא שרציתי לגדל את הילדים שלי בארץ, דווקא הייתי מעדיף שלא, בייחוד עכשיו. אבל עשיתי בארץ בשנים האחרונות שלושה סרטים ושתי עונות של סדרת טלוויזיה, ובישראל היה לי חופש יצירתי גדול יותר ממה שהצלחתי להגיע אליו בארצות הברית. וחזרתי גם מסיבות משפחתיות-אישיות שקשורות להורים".

בניו יורק נולדו שני ילדיו. זוהר, בן עשר, נקרא על שם ספר הזוהר ("נשאבתי לזה ברמה הספרותית, לא הרוחנית"), וגבריאל, בן חמש, זכה לשמו "פשוט כי רצינו שם שאפשר להתנהל איתו גם בעברית וגם באנגלית, זה גם מה שאיפיין את החיים שלנו שם. בלי להתכוון, העברתי את הילדים תהליך דומה לזה שאני עברתי. כשגרתי בניו יורק, הייתי עם רגל אחת שם ורגל אחת פה. כשעברתי הנה, פשוט החלפתי רגליים. זה קצת מציק בחיים, אבל אני חי עם זה. זה טוב לאמנות".

מה יעלה בגורל הפרויקטים שהתחלת בארצות הברית? החלום ההוליוודי?

מתוך "אדם בן כלב". רוח הספר

"דברים אף פעם לא נגנזים, רק עוברים לאש נמוכה. תסריט שכתבתי על מטפס הרים שמתמודד עם דיכאון ואלכוהוליזם עוד מסתובב. אני יודע שבחברת ההפקה של רוברט רדפורד קראו אותו, אבל די סגרתי את הדלת כשעברתי הנה.

"יש משהו בתעשיית הקולנוע האמריקאית שקשה לי איתו. זו סביבה מלחיצה, לא חושב שאני מתאים לעולם הזה. בעיקרון אני תחרותי ומודע למה שקורה בתעשייה, אבל אני לא אגרסיבי או תוקפני. להרים טלפון ידרוש ממני הרבה מאמצים. אעדיף שיתקשרו אלי".

לא למלחמות

את העונה הראשונה של "תמרות עשן" כתב בספרייה בברוקלין, אך הגיע כמה וכמה פעמים לישראל בחודשי ההפקה. " הייתי על הקו. זה קשה, אבל הרגשתי שכשותף להפקה אני רוצה לעבור את כל השלבים, ולא להגיע רק להיי-לייטס. זה גם אחד הדברים שהחזיר אותי לארץ".

את העונה השנייה כבר כתב באולם העיון בספרית בית אריאלה, "כי זה מקום שקט ועד לא מזמן לא היה חיבור לאינטרנט. אתה לא יוצא לקפה, לא מדבר בטלפון ולא גולש באינטרנט. והפעם גם הייתי כבר על הסט, בעריכה, ליוויתי את ההפקה לכל אורכה".

שפת האם שלו היא אנגלית, וזו ניכרת גם בעברית שלו: שרידי מבטא, שזירה תכופה של מילים באנגלית ותרגומים מילוליים של ביטויים, שהוא אומר שחודרים גם לתסריטים שלו.

למה שלא תכתוב בעצמך את התסריט האמריקאי ל"תמרות עשן"?

"אם הייתי יודע איך לכתוב סדרה שפונה ל-20 מיליון צופים, כבר הייתי עושה את זה, ולא בא לי לשבור את הראש מה קהל של ערוץ מסחרי אמריקאי ירצה לראות".

למה אתה הכי מתגעגע בניו יורק?

מרק איוניר ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

"לפוטנציאל, לתחושה שאתה יכול להגיע רחוק. פה יש מחסומים תקציביים, ופה אתה גם לא יכול להסתכל רחוק, יש כובד שקשור למצב הביטחוני, ויתור על חלומות. אנחנו כבולים למיתוס לאומי, ציוני, ביטחוני, דתי, שקשה לחרוג מהגבולות שלו, ו'תמרות עשן' מתעסקת גם בזה. מה שנפגע מכך הוא הממד האנושי. המיתוס מכביד על הבן אדם. זה מחדד את הכמיהה שלי לניו יורק, שם אתה יכול להמציא את עצמך גם אם אתה לא עושה כלום".

למה אתה הכי מתגעגע בירושלים?

"לירושלים אני לא מתגעגע בכלל, ואני גם לא מכיר אף אחד שנשאר שם".

הבמאים האהובים עליו הם לארס פון טרייר, קיושי קורוסאווה וסידני לומט, וגם קובריק וקופולה ("זה המובן מאליו"). "לצערי אני רואה פחות ופחות קולנוע בשנים האחרונות. אני רואה את הסרטים של הקולגות שלי, ופחות סרטים אמריקאיים".

מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?

"בישראל, הרבה מהדברים לא מדברים אלי. נורא קשה במסגרות התקציביות שלנו לעשות טלוויזיה שמשתווה מבחינה הרמה ההפקתית לסדרות מיובאות. אבל אהבתי את 'נבלות', ואת 'אדמה' של רני בלייר".

מצד אחד מלינים שהטלוויזיה פה משעממת, מצד שני כל הזמן קונים סדרות ישראליות בחו"ל.

"אולי כי זה יותר זול, והסטייקס אר לואר, לא יודע איך להגיד בעברית. ואולי כי ליוצרים בארץ יש יותר חופש יצירה, וכך נולדות יצירות מקוריות, כמו 'בטיפול'. ואז קונים והופכים את זה למוצרים אמריקאיים ומגרדים את הראש לאן נעלמה המקוריות".

ההתמחות שלו בעיבוד ספרים למסך הגדול התפתחה במקרה, לדבריו. "זה התחיל עם 'שניים', שעבדתי עליו כשיצאתי מבית ספר. למרות שלא הופק, הרבה אנשים בתעשייה קראו את התסריט, ואז קל להיות ממותג, מזוהה עם הדבר הזה".

לא הרגשת חרדת קודש במפגש עם טקסטים של גרוסמן, קניוק, יהושע, שאתה אמור לקצץ ולשכתב?

"הרגשתי, אבל צריך להתגבר על זה. קודם כל מסיבות פרקטיות: ספר של 200-300 עמודים חייב להצטמצם ל-100 עמודי תסריט. בנוסף, רומן הוא טקסט שכתוב מבפנים החוצה, אפשר להיעזר בפלאשבקים, בזרמי תודעה, בקול פנימי. בקולנוע אין את העזרים האלה וצריך להעביר את המשמעות הפנימית של הסיפור והדמויות בצורה ישירה: בפעולות שלהן ובטקסטים שהן אומרות.

"גרוסמן היה נדיב וחם עם החומרים שלו. הוא קרא דראפטים, העיר, והעניק לנו חופש ליצור משהו חדש מהספר. גם בולי נתן הרבה קרדיט. לא הכרנו אישית, נפגשנו מעט בתחילת העבודה ואחר כך בהקרנה. הייתי בחו"ל בזמן העבודה על הסרט, זה היה יתרון כי אני מעדיף לא לפגוש את הסופרים. בתחילת העבודה אני מרגיש שאני מחריב להם את הספר. אבל זה מחריב במרכאות, כי רומן וסרט הם שני דברים שונים, ואני לוקח אחריות שאעביר את רוח הספר בצורה טובה. מול קניוק לא עבדתי. פחדתי ממנו. הרגשתי שהספר הוא קלאסיקה, היה לי יותר לא נעים שאני משנה לו דברים, למרות שחשבתי שזה הכרחי".

"תמרות עשן" הוא התסריט היחיד שכתב כסדרת טלוויזיה ("מישהו לרוץ איתו" נכתב כמיני-סדרה, שהפכה לסרט). זה גם הפרויקט הראשון שלו, שלא מתבסס על ספר קיים. "אני נוטה לחשוב שאין הבדל גדול בין פרויקט מקורי לעיבוד, חוץ מזה שלא אני המצאתי את הסיפור", אומר סטולמן. "השאיפה שלי היא להתקדם כתסריטאי שעובד ופחות לספר סיפור אישי שלי, אין לי את הדחף הזה".

בתסריט מעובד, הסיפור נשאר לרוב מזוהה עם הסופר, לא עם התסריטאי.

"לא מעניין אותי איך זה נתפס. הסרטים של קובריק כולם עיבודים, גם 'הסנדק'".

קובריק וקופולה גם ביימו אותם, לכן הם מזוהים איתם.

"אני לא יוצר בשביל שיכירו אותי, אלא בשביל שהעבודה שלי תמומש. כל סרט שאני עושה הוא הגשמה שלי כתסריטאי. 'אפוקליפסה עכשיו', שמבוסס על 'לב המאפלייה' של קונרד, הפך למאסטרפיס במדיום משלו. גם הסרט של דיוויד פינצ'ר על פייסבוק מבוסס על ספר, וארון סורקין קיבל את הקרדיט המגיע לו. כשאני כותב תסריט, גם אם הוא נובע מספר, אני חייב להיות משוקע בו רגשית ורעיונית. לא משנה אם זה ניצול שואה או ילדה בת 16 ששרה ברחוב, כשאתה כותב, כדי שהקונפליקטים יעבדו, אתה חייב להביא את עצמך למה שאתה כותב. ואפשר גם לטעון שאין שום דבר חדש, כל סיפור כבר סופר, וכל סיפור חדש הוא וריאציה על סיפור קיים - אבטיפוס תנ"כי, מיתי, קלאסי".

אז "תמרות עשן" הוא וריאציה על מה?

"זה סיפור בלשי, שזה כבר ז'אנר מוכר עם כללים משלו. שרלוק הולמס היה חדשני במאה ה-19, היום זה יותר קשה וצריך לחדש בתוך גבולות הז'אנר. זה כמו עיבוד. אתה מפיח רוח חדשה ביצירה והופך אותה לשלך".

עדיין, "מישהו לרוץ איתו" מזוהה כספר של גרוסמן יותר מאשר כתסריט של סטולמן.

"אתה מדבר על תהילה והכרה, זה לא מעניין אותי. כלומר, אשמח אם זה יקרה אבל אני לא חושב על זה. כתסריטאי אתה שלב ביניים, התוצאה הסופית אינה רק בידיים שלך".

לתוצאה הסופית שותפים גם השחקנים, הצלם, העורך, המלחין ובעיקר הבמאי. ולתוצאה הסופית יש גם קהל ומבקרים, שלא תמיד מפרידים בין הרכיבים השונים. "ביקורות שליליות - זה מבאס אותי ואני נעצב", הוא אומר. "אני קורא הכל. כתבו על 'אדם בן כלב' שזה חרא סרט, ועם זה אני לא מסכים כי יש בו דברים מעולים. אני חושב שעשיתי עבודה מעולה בתסריט ופול שריידר בבימוי. גם הייתי מעט על הסט וישבתי עם ג'ף גולדבלום ועבדתי עם שריידר על שכתוב. בשביל תסריטאי לא מנוסה לשבת מול אחד מעמודי התווך של הקולנוע האמריקאי, זו חוויה מדהימה. היו גם דברים שחשבתי שהביקורות צדקו לגביהם. אבל כשמבקר כותב על התסריט, זה לא שהוא קרא את התסריט אלא הוא מנתח אותו לפי הסרט, ולפעמים יש פער בין הדברים".

כשאתה כותב אתה כבר רואה בעיני רוחך את הסצנות?

"כן".

אז למה אתה לא מביים בעצמך?

"בסם שפיגל התנסיתי בבימוי, אבל הבנתי שמבחינת האופי שלי עדיף שאהיה תסריטאי. אני מעדיף אינטראקציה עם דמויות פיקטיביות מאשר בשר ודם, מתאים לי לשבת להמציא עולמות לבד בחדר ולהעביר את זה לאיש שאמור לעבוד מול אנשים. לביים זה הרבה מעבר למימוש החזון שלך. זה להילחם מלחמות, לסחוף אנשים אחריך, להבטיח הבטחות, לנהל מערכת של הרבה כספים, אנשים, להיכנס לעימותים. זה ליצור מערך אנושי סביב האישיות שלך. במאי צריך להיות לוחמני, בייחוד בארץ. ואני מעדיף שלא להילחם אם לא צריך".*

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ