יוסי קליין
יוסי קליין
יוסי קליין
יוסי קליין

זה יכול היה להיות אחרת: עשרה רבנים חשובים, לא סטודנטית לקולנוע וסטודנט למדעי המדינה, יוצאים בקריאה להפגין במחאה נגד סדרי העדיפויות של חלוקת ההון הציבורי. הם קוראים להפגין בשם החלשים, בשם המקופחים, בשם מעמד הביניים, בשם הצעירים, הנשים והקשישים. הקריאה שלהם מופנית לכולם. הם אמנם מבקשים לשמור על צניעות, אבל מבהירים שההפגנה חשובה בעיניהם יותר מחשש העירוב בין נשים לגברים.

קריאה כזאת היתה יכולה להפיל כמה מן החומות הנטועות בלב החברה הישראלית. לראשונה בתולדות המדינה היו חילונים, דתיים, ימנים ושמאלנים מאוחדים בדרישה לצדק חברתי. אבל הקריאה לא נישאה והחומות לא נפלו. ההזדמנות הוחמצה וספק אם יבואו אחרות. בהפגנות היו חילונים רבים ודתיים מעטים, בהם, ובאיחור, היה גם הרב יובל שרלו.

לו רבנים היו קמים וקוראים להפגין, הוא היה ודאי אחד מהם, אבל הרבנים לא קמו, והאיש שיכול היה להקים אותם הוא לא הרב שרלו. אי אפשר להתעלם ממנו. הוא מעורר תקווה אצל חילונים וחששות אצל דתיים. הוא מדבר על הומואים ולסביות בלי להסמיק, הוא לא מעריך את הרבנים הראשיים, יש לו דעות לא פופולריות בקרב מתנחלים קיצונים. הוא מסרב להיקרא מהפכן אבל חילונים נושאים אליו עיניים, מקווים, באמצעותו, להידברות עם דתיים. לחילונים אין רבנים ומורי הלכה, והנה פתאום הם מקבלים רב, ראש ישיבה. זקנו מגודל, כיפתו גדולה, והוא מדבר בשפתם ומתעניין בנושאים המעניינים גם אותם. התקשורת החילונית מחבקת אותו, טוריו מופיעים בעיתונים, דבריו מתפרסמים באתרים. בפנקסי המפיקות ברדיו ובטלוויזיה מודגש שמו בקו עבה.

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו. אני לא רפורמטורצילום: דודו בכר

הרב יובל שרלו, בן 54, הוא ממקימי "צהר", עמותה שמבקשת לקרב חילונים לאמונה. הוא נולד וגדל בהרצליה פיתוח. אביו היה מנהל בכיר באל-על, אמו - עורכת פטנטים. הוריו עלו מארצות הברית ב-49' והיו מפד"לניקים טיפוסיים, שומרי מצוות, פתוחים לתרבות העולם, ומעודדים את ילדיהם ללכת בעקבותיהם. בנעוריו ניגן בפסנתר, חלם להיות מנצח. גם היום הוא אוהב את מוצרט "בגלל השובבות וההפתעות במוזיקה שלו". האם הוא עוד מאזין למוזיקה? הוא נוסע שעה בכל בוקר לפתח תקוה, לישיבה שהוא עומד בראשה. תוך כדי נהיגה הוא מתלבט למה להאזין, למוזיקה? לתוכניות אקטואליה? בסופו של דבר הוא מאזין לשידורי החדשות של בי.בי.סי. הם גם איכותיים, וגם עוזרים לשפר את האנגלית שלו. הוא קורא אנגלית, כותב ומדבר, אבל מתקשה להרצות בשפה זו.

בעברית הוא מרצה מבוקש. חילונים מחבקים אותו, אבל החיבוק החילוני יסודו בטעות. פניו אל הציבור הדתי, הוא שואף להתאים את אורח החיים הדתי למציאות החיים המודרנית. אין לו תשובות של ממש לבעיות המטרידות אותם, הוא מתנגד להפרדת הדת מהמדינה, טועים החילונים המקווים שהוא מתכוון אליהם.

ייתכן שמקור הטעות בפעילות הציבורית הנמרצת שלו. נראה שאת הרב שרלו הכל מעניין, שהוא תמיד מעורב. הוא חבר בוועדות רבות, מוועדת סל התרופות ועד למועצת העיתונות ופורום "תקנה" (שאילץ את הרב מוטי אלון לפרוש). סוגיות ציבוריות, הוא אומר, מאוד מעניינות אותו. המחאה החברתית היא סוגיה כזאת. לפני כחודש אמר עליה: "לולא הייתי פחדן הלכתי הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו..."

הרב שרלו איננו פחדן הלכתי, הוא פחדן רבני. הוא לא מהסס לקבוע הלכות אבל לא יילחם על קבלתן. כוונותיו תמיד טובות, יכולותיו כמעט תמיד מוגבלות. הוא פעיל בזירה הציבורית כבר יותר מ-15 שנה. מאמציו גדולים והישגיו בינוניים. הוא עצמו לא מודאג, יש לו זמן. הוא "מאמין באבולוציה ולא ברבולוציה". נראה שזאת לא רק אמונה אלא גם תכונת אופי. בתו, תרצה, מנסחת זאת כך: "הוא דינמי, לא מקובע, יודע להקשיב ולשנות עמדה".

יחסו למחאה החברתית הוא דוגמה לדינמיות. הוא מגדיר את עצמו כשייך למעמד הביניים, הוא אומר שילדיו לא יוכלו לקנות דירה ללא עזרתו, ולמרות זאת לקתה התייחסותו למחאה בדינמיות יתר. תחילה הסתייג: "זה לא מאבק על צדק חברתי אלא על זכויות ולא שם אני מצפה לראות את עולם הרבנות". אחר כך הזדעזע: "הזדעזעתי כשראיתי את השלט שמדמה את המחאה ברוטשילד לכיכר תחריר". את הזעזוע ליווה בהסבר: "הציבור הדתי חש בחושיו הבריאים כי מדובר בניסיון לפוטש פוליטי". כעבור שבועיים כבר שינה את דעתו: "אני רואה (במחאה) מימוש של חזון נביאי ישראל שקראו לצדק ומשפט".

על אהבה נכזבת

הרב שרלו אומר שתמיד הביע עניין בנושאים חברתיים: לפני יותר מעשר שנים הסתייג ממינוי אפי איתם למנהיג המפד"ל בטענה שאין לו גישה לצד החברתי-כלכלי. "אי אפשר להעמיד הכל רק על ביטחון", אמר אז. היום הוא שותף למחאה, אם כי לא לגמרי מרוצה ממהלכיה. "המחאה", הוא אומר, "גדולה ממוביליה, היא חייבת להפוך מתנועת מחאה לתנועת תיקון ולא בטוח שהיא מייצגת את כלל הציבור". המחאה, לדבריו, היא "מחאה מנומסת" והוא מכיר בחולשותיה. למחאה מנומסת, הוא אומר, לא יכולים להיות הישגים לטווח קצר. אבל הוא מתנגד למחאות לא מנומסות, פרועות, יש להן אמנם הישגים מיידיים אבל בטווח הארוך הן גובות מחיר גבוה מדי.

"המחאה החברתית הפתיעה את הרבנים", אומרת ד"ר רות קלדרון. "זו מחאה תל-אביבית שהשתמשה בטרמינולוגיה מקראית. נדמה לי שזה בילבל את הרבנים, המוחים דיברו פתאום במונחי 'צדק' בעוד הם, הרבנים, רגילים לדבר על 'צדקה'. נראה להם שהם נשארו מאחור. התל-אביבים האלה, עושים חיים, נהנים מפיצה, קפה ובילויים ובסוף עוד יוצאים צדיקים? זו הזדמנות שהוחמצה, אבל אני חושבת שניתן עוד לתקן ולקרב. יש מחלוקת בינינו", היא אומרת, "לא נכון להתעלם ממנה, אבל הייתי רוצה לקיים את הוויכוח ברוח אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

ד"ר קלדרון נזהרת מלהיות נחרצת ופסקנית. היא מחלוצות הדיאלוג בין חילונים לדתיים. לפני 16 שנה, בזמן שהרב שרלו הקים את צהר הקימה היא את "עלמא" - שילוב של בית מדרש עם תרבות לימוד אקדמית. סמוך לתקופה זו הצטרפה גם לקבוצת "שחרית" עם יאיר שלג, אמנון דנקנר, ירון לונדון, מוטי שקלאר ואחרים. מטרת הפגישות היתה להפגיש את התרבות התורנית עם האוניברסלית. גם הרב שרלו השתתף במפגשים. ד"ר קלדרון מעריכה את הרב שרלו. היא אפילו אוהבת אותו, אבל מבחינתה זו "אהבה נכזבת".

"צמחנו במקביל", היא אומרת, "וקיוויתי ליצירת שותפות על בסיס מכנה משותף של לימוד תורה, קיוויתי שהוא יהיה שותף ליצירת יהדות המקובלת על הכל. דת יכולה להיות מקום רדיקלי, מהפכני. ליהדות יש כלים לשינוי מתוך היכרות עם תרבות אחרת, אבל מצאתי שפניו של הרב שרלו אל הדלת הנעולה שהעולם האורתודוקסי מעמיד בפניו".

יש לה תחושה של החמצה. לדעתה יש לרב שרלו כלים להביא שינוי, אבל הוא לא משתמש בהם. הרב שרלו, לדבריה, דחה את היד המושטת. "חבל", היא אומרת, "אנחנו לא מתחרים, אנחנו קולגות".

הרב שרלו עם תלמידים בישיבה שלו בפתח תקוה. מחפשים אמירות פשוטותצילום: דודו בכר

לקולגה של ד"ר קלדרון לא אצה הדרך. התייחסויותיו של הרב שרלו לעניינים שנויים במחלוקת הן אף פעם לא חד משמעיות. את התנהלותו אפשר לכנות: מתונה, הססנית, לפעמים אף הפכפכה. יאיר שלג מסביר: "יש בו שניות, שניות בין שמרנות ופתיחות, הוא לא ליברל מקצועי". שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. לפני 16 שנה ליווה, כעיתונאי, את הקמת תנועת צהר שהקים הרב שרלו לאחר רצח רבין. חבריו להקמת התנועה היו רבנים בעלי השקפת עולם ציונית ומטרתה המוצהרת היתה "להשתתף בעיצוב דמות המדינה מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים".

התפתלויות

חמש שנים לאחר הקמתה של צהר כתב שלג בספרו "הדתיים החדשים": "חוגים רחבים בקרב הציונות הדתית כבר אינם מתפעלים מעצם הקמת צהר... הם לא מסתפקים בתהליך אבולוציוני ארוך טווח אלא דורשים גישה מהפכנית מודרנית, נועזת יותר, שתיצור את השינוי המיוחל בעולם הרבני תוך תקופה קצרה יחסית".

"חוגים רחבים?" מתפלא הרב שרלו. מדובר, הוא אומר, בשכבה דקה של אינטלקטואלים דתיים ששלג הוא אחד מהם. אבל גם הוא מסכים שצהר לא הובילה מהפך של ממש בעיצוב דמות המדינה. אי אפשר לומר, עם זאת, שאין לה הישגים: רבניה עורכים מאות חתונות ברוח מודרנית יותר - מודרנית, אבל לא מהפכנית ("אנחנו תנועה גלאט כושר"), רבניה מלווים משפחות בימי אבלן והקימו כיתות הכנה לגיור ברוח חדשנית יותר. קיים מתח בין הנהגת צהר, הרבנים שי פירון, רפי פוירשטיין ושרלו בראשה, לבין הרבנים בשטח, אומר יאיר שלג. הפסיקות שלה, לדעתם, הן רדיקליות מדי. הרדיקליות (המתונה מאוד מאוד) משפיעה. בפרשת השמיטה, למשל, שהסעירה את הציבור הדתי, "עלתה צהר על הבמה המרכזית" כניסוחו של הרב שרלו.

אני לא מזלזל בתקנות השמיטה, אבל מה תרומתה של צהר לכלל הציבור? מה עם זכויות אדם באשר הוא אדם?

"תרומתה של התנועה לנושאים אלה היא דלה", מסכים הרב שרלו ומסביר: "היהדות היא יותר חובות ופחות זכויות".

והרבנים? איפה ממשיכיו של הרב שלמה גורן? הוא היה אמנם שנוי במחלוקת אבל חידש חידושים והכניס תיקונים. מדוע עוז וגרוסמן כן ורבנים לא?

"אני מאמין שהיהדות וההלכה מסגלות את עצמן לדורן", אומר הרב שרלו. "הרב גורן היה יפה לדורו, הזמנים השתנו. אנחנו הולכים ומקצינים. ההשפעה של הגלובליזציה מפחידה, לא רק אותנו אלא גם את המרחב כולו, היא מביאה להסתגרות. לזהירות בחידושים. הרפורמים נכשלו כיוון שראו בהלכה מקור השראה ובסיס לשינוי בשעה שצריך להתייחס אליה כסמכות. החזון שלי הוא שהרבנים הראשיים יהיו סמכות הלכתית ורוחנית, שהציבור יתעניין גם בערכיהם המוסריים".

האם היום מייצגת הרבנות הראשית אותי ואותך?

הרב יובל שרלו ‏(משמאל, עם הרב בני לאו‏) במאהל המחאה בירושלים, אוגוסט. זו מחאה מנומסת, ולמחאה כזאת לא יכולים להיות הישגים לטווח קצרצילום: אמיל סלמן

"אני מתפתל... התמונה איננה בשחור-לבן".

ואתה? מדוע שלא תנהיג, תתקן?

"טועה מי שרואה בי רפורמטור".

בינתיים מתרוצץ הרב שרלו בשטח ההפקר שמתרחב והולך בין חילונים לדתיים. בסביבה החילונית חש הרב שרלו בנוח. לא קשה לאתר אותו בבית קפה ירושלמי (בהחלט כשר), רוכן על הלפטופ שלו. לא רחוק ממנו מסתודד עיתונאי ותיק עם מישהו, ורביעיית נשים מנהלת שם מערכה מסובכת של ברידג'. אני לא זוכר שראיתי אי פעם רב אורתודוקסי במקום כזה. הוא רזה, ממוצע קומה, זקנו מלא ומאפיר. סדר יומו עמוס, מתחיל בחמש וחצי ונגמר בחצות. הוא משתדל לנצל כל רגע. עינו פקוחה על הטלפון גם כשהוא מתראיין ואצבעו נכונה על המקשים, אבל השיחה לא נקטעת, הוא מרוכז ומדויק. ניסוחיו בהירים ותנועות ידיו חסכוניות, מיטיבות מדי פעם כיפה סוררת על ראשו.

ממוצרט לבלומפילד

המושג "תרבות" במובנו האוניברסלי מוקצה אצל רבנים שמרנים. הרב שרלו לא נרתע מתרבות אבל מתייחס אליה בזהירות. "בתרבות יש משהו מתריס, בודק גבולות", הוא אומר. "תרבות תמיד עומדת על הסף, תמיד בסתירה לשמרנות שמאפיינת דת. יש אצלנו האומרים: 'תרבות אנשים חטאים'".

באתר של בני עקיבא, ב"מידע לצוות ההדרכה", אפשר למצוא אמירה מפורשת יותר על תרבות: "מוזיקה, ספרות, אמנות... אם אין בהם אווירה שלילית, זימה... אם אינם מזלזלים בערכים המקודשים לנו - יש להם מקום מסוים, מוגבל, בצד חיי היום-יום שלנו".

הרב יעקב אריאל, שהוא הדמות הרבנית הבכירה של צהר, לא שולל את התרבות "הרצינית" אבל את תרבות הפנאי הוא מתעב. "אמונה ותת תרבות הן תרתי דסתרי", הוא כתב. ילדותו של הרב שרלו עברה עליו בבית הקשוב לתרבות רצינית, כזאת המקובלת על הרב אריאל, לכן הוא לא נבהל ממוזיקה, ספרות ואמנות. הוא אמנם לא נבהל, אבל דיאטת התרבות שלו דלה. לקונצרטים הוא כבר לא הולך "בגלל חוסר זמן". סרטים הוא לא רואה. תיאטרון? "מדי פעם, לא קומדיות, זה בזבוז זמן". ספרים? רק ספרות עברית, ורק מדי פעם. מה קרא לאחרונה? "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן ואת צרויה שלו. כן, יש לו טלוויזיה בבית אבל הוא "בקושי צופה בה, ובכל מקרה, היא לא במקום מרכזי".

הרב שרלו שולל את ההנחה שיש חילונים המבקשים להתקרב ולהכיר את הדת בעוד הדתיים מסרבים להכיר את התרבות הכללית. "מי שבא ממקום של 'בוא ואראה לך את מאורה של היהדות' ואפילו לא מוכן להיות בעמדת הקשבה, לא מנהל דיאלוג אמיתי", הוא אומר. הוא אמנם פתוח לעולם, אבל במידה. את הפתיחות שלו, המסויגת, אפשר להסביר בתכונת אופי, האיש פשוט סקרן. הסקרנות היא שהביאה אותו ביום ראשון לפני כחודש לאצטדיון בלומפילד ביפו. שם, עם שניים מבניו הצעירים, הוא צפה במשחק הפתיחה של ליגת העל בכדורגל בין מכבי תל אביב והפועל פתח תקוה. כמו כל תייר מזדמן שנקלע בטעות לכדורגל הוא נשבה בקסמה של "החוויה האנתרופולוגית". יותר, הוא מבטיח, לא יראו אותו על הטריבונה - אלא אם כן מדובר יהיה בחיזוק הקשר עם ילדיו (על אופניים, לעומת זאת, יראו גם יראו, הוא רוכב באופן קבוע), באלבומו שמור צילום שלו, כילד, עם יעקב חודורוב, שוער נבחרת ישראל, שהתאכסנה במלון הסמוך לביתו.

המהפך הפוליטי שלו, גם התורני, התחולל כבר בתקופת בית הספר התיכון. הבית בו גדל, פתוח וליברלי ככל שהיה, לא מנע מהנער יובל שרלו את ההקצנה הדתית והפוליטית הטיפוסית לדורו. כבר בזמן לימודיו תבע לעבור ללמוד בישיבה חרדית קיצונית, ישיבת הנגב בעזתה. הוריו הטילו וטו והוא נאלץ לבחור בישיבה מתונה יותר, ישיבת נתיב מאיר בירושלים. הימים היו הימים הסוערים של ראשית גוש אמונים. תלמיד הישיבה בן ה-17 התגייס בהתלהבות לפעילות. הוא מצא עצמו מתרוצץ על גבעות חווארה ליד שכם, ונאבק בחיילים לצד גאולה כהן וחנן פורת. תמונת הרב צבי יהודה קוק העומד מול האלוף יונה אפרת ומבקש ממנו לירות בו, חרותה בזיכרונו. זה היה הרגע, הוא אומר, שבו החליט שלעולם לא יתעמת עם חיילים, שכל פעולות המחאה וההפגנות שישתתף בהן ייעשו תמיד במסגרת החוק. "עם פינוי גוש קטיף", הוא אומר, "התנגדתי להוריד מאה אלף איש לשיבוש עבודת השוטרים". הוא מתנגד גם ל"תג מחיר" ולכן הפתיע רבים כשקרא לסירוב פקודה עם פינוי נוסף. מיד הוא מיהר להרגיע: "הכוונה לסירוב פקודה רק אם הגירוש יבוצע ללא פתרון למפונים".

הגברים מזדנבים

לצדו של הרב שרלו, על גבעות חווארה, טיפס גם חברו לישיבה נתן נתנזון. נתנזון הפיק כנראה לקחים אחרים מהאירוע בחווארה. לימים נשפט ונכלא כאחד מחברי ארגון הטרור היהודי. גם חגי סגל, בן גילם של שרלו ונתנזון, היה שם, על הגבעות. סגל הסיק מסקנות שונות משל שרלו ודומות לאלו של נתנזון וכמו נתנזון בילה גם הוא בכלא כחבר באותה מחתרת. הוא היום עיתונאי ובעל טור. שאלתי אותו מדוע חילונים אוהבים את הרב שרלו. "כי יש לו זקן וכיפה ואפילו מבט יוקד", אומר סגל, "ולמרות זאת הוא מדבר בשפה שלהם. אין לו את הרטוריקה הגוש-אמונית שעלולה להפחיד את החילונים". ואיך הרטוריקה המרוככת הזאת נשמעת לאוזניו שלו? "לי היא דווקא קוסמת", אומר סגל.

הרב שרלו, מבחינתו של סגל, הוא "רב מקל" והוא, סגל, מצדד בהקלות שלו, הוא אפילו קנה לבתו את אחד מקובצי התשובות של הרב שרלו באינטרנט. "היא יכולה להתחבר בקלות לסגנון הזה", הוא אומר. האם זה רק סגנון? לא רק. סגל מתקשה לקבל את מה שהוא מכנה "הממלכתיות בכל מחיר" של הרב שרלו. הוא לא מקבל את הממלכתיות של הרב, אבל "אם חופרים קצת לעומק", הוא אומר, "רואים שהדעות שלו לא שונות בהרבה מאלו שלי, אני חושב שהחלומות שלי ושלו זהים". סגל "בסך הכל מחבב" את הרב שרלו. הוא רואה בו "אדם אמיץ, אם כי לפעמים הוא מרגיז".

חגי סגל לא למד בישיבות שבהן למד הרב. יובל שרלו למד בישיבת ההסדר הר עציון, שירת בצבא כשריונר, השתחרר כסג"מ, נלחם בסולטן יעקב, התקדם במילואים לדרגת רס"ן. שירות המילואים שלו היה אינטנסיבי, 60 יום בשנה. אחרי השירות הצבאי התלבט אם להמשיך ללמוד בישיבה או לפנות ללימודים אקדמיים. את הבחירה בישיבה הוא מגדיר "הבחירה הכי משמעותית שלי". על השאלה אם אינו מתחרט, יש לו התייחסות אפולוגטית: "אני יכול להכניס לרשימת 'על מה אני מצטער' עוד אלף דברים... אני שמח בבחירה חיובית ויודע שלכל בחירה יש מחיר, אלה החיים".

הוריו אקדמאים, כאלו הם גם אחיו ואחיותיו. הם השלימו עם המהפך התורני שעבר. כל עוד מדובר בלימודים, אמרו, זה בסדר. הרב שרלו עוסק בתחומים רבים הדורשים ידע ואופקים רחבים, האם לא חסר לו הרקע האקדמי? לא, הוא אומר, לימודים אקדמיים לא חסרים לו. הוא דווקא שולט היטב בשפה האקדמית, וחוץ מזה, כאמור: "לכל בחירה יש מחיר".

בחירה אחת, מוצלחת, ללא ספק היתה לו. כמדריך בקייטנת בני עקיבא התאהב במדריכה חיפאית, סמדר קניאל. כשהיה בן 22 נישאו. משפחת שרלו הצעירה נדדה בארץ בעקבות אבי המשפחה. הוא הוסמך לרבנות, היה רב קיבוץ טירת צבי, שלוש שנים לימד בבית הספר של קיבוצי עמק בית שאן ובמדרשת הבנות בעין הנצי"ב. אחר כך עבר לחיספין שבגולן, שם עמד בראש הישיבה. הדמות הראשית בסדרה "סרוגים" היא הנערה הודיה, בת הרב מחיספין. הודיה מתלבטת בעיצוב זהותה האישית והדתית. תרצה שרלו, היום תרצה רוטנברג, היא בת הרב מחיספין. כן, היא ראתה כמה פרקים בסדרה אבל לא מזדהה במיוחד עם בת דמותה הטלוויזיונית.

לאמה של תרצה, סמדר לבית קניאל, ייחוס רבני מפואר. סבה היה רב העיר חיפה ומשפחתה דתית ומחמירה. השינוי שעברה היה גדול מזה של בעלה. נשים דתיות הן היום פורצות הדרך כשהגברים מזדנבים אחריהן. כך גם סמדר שרלו. לאחר שנים של הוראה היא פנתה ללימודים אקדמיים. היום היא ד"ר סמדר שרלו, מחוקרי הגותו של הרב קוק בחוג למחשבת ישראל בבר אילן.

יש באמת ערפדים?

באתר "ארגמן" מתארת ד"ר שרלו את מסלול הדוקטורט שלה: "את התואר הראשון קיבלתי בהריון השלישי, את התואר השני התחלתי כשאני מניקה את בני השביעי, את הדוקטורט קיבלתי עם הולדת נכדי הבכור". היא לא שכחה לציין עם זאת, ש"העזרה והתמיכה מצד הבעל היתה משמעותית מאוד".

"הוא היה אבא נוכח מאוד", מספרת תרצה על האב התומך. הוא תמיד מוצא פנאי למשפחתו. גם עכשיו, בחופש הגדול, עמד סבא יובל בראש הקייטנה שלקוחותיה היו נכדיו הקטנים. לתרצה (הוריה בחרו בשמה רק בגלל צליליו שנעמו לאוזנם) חמישה אחים ואחות אחת. היא הבכורה, בת 31, אם לשניים ודוקטורנטית להנדסת חשמל באוניברסיטת באר שבע. אחיה ואחיותיה עוסקים בראיית חשבון, בהוראה ובפסיכולוגיה. אחותה מתגוררת בירוחם, אח אחד ברמת הגולן. הצעירים גרים עם הוריהם באפרת. אחד גר בהתנחלות בדרום הר חברון.

האם ניתן לראות בבחירת המקצוע ובמגורים מחוץ לשטחים מרד בהורים? האם זו דרכה שלה למרד באביה? תרצה לא בטוחה. היא רואה במסלולים המקצועיים שבחרו היא ואחיה סימן לפתיחות של הורים ולא למרד של ילדים. היא, שלא כסבתה, חובשת אמנם כיסוי ראש, אבל לדבריה היא שומרת מצוות רק ברמה המעשית. היא מגלה: "אני אולי לא עושה זאת בכל העוצמה הרגשית הנדרשת".

מדי פעם מתכנסת כל המשפחה יחד. ליד השולחן מתנהלות שיחות, לפעמים גם ויכוחים. "אין מנעד דעות גדול מדי", מדווחת תרצה ומוסיפה: "כולנו דעתנים". לבחירת מקום המגורים, לדעתה, אין משמעות פוליטית. היא עצמה, למשל, לא מתגוררת בשטחים "פשוט כי אני פוחדת". בילדותה לקח אותה אביה לקונצרטים. עכשיו, במגבלות הזמן, היא קוראת ספרים, טלוויזיה אין בבית אבל מי צריך טלוויזיה כשיש מחשב? - פייסבוק? "הגזמת". אבל האח הצעיר שולט שם.

המחשב הוא גם ידידו של אביה. הוא אמנם לא בפייסבוק אבל נעזר בכל מנועי החיפוש. האינטרנט זימן לו במה חדשה. באמצעות האתרים "מורשת" ו"כיפה" הוא מגיע לאלפי גולשים שמבקשים ממנו עצה והדרכה. השאלות מגוונות. חילוני ימצא בהן אשנב לעולם זר ומוזר, מלא במהמורות ומלכודות. למשל: מה עושים כשהפיוז של המקרר קופץ בשבת קיצית? האם מותר לארח זוג חילוני לא נשוי במיטה זוגית? ומה תעשה נערה שקול אלוהי הורה לה בחלום לחזור לחבר? מישהו שואל אותו "על ערפדים" ותוהה "האם עשו היה ערפד?" הרב שרלו עונה: "מי שרוצה להאמין באמונות הבל, שימשיך ויאמין" והטוקבקיסט אבי מתנדב להזהירו: "הרב צריך לתת משקל לאפשרות שלפעמים מנסים לעשות ממנו צחוק".

האינטרנט הוא במה פתוחה, שם לא מתרשמים במיוחד מהתנהגותו המתונה והסובלנית. התגובות ישירות ולפעמים כואבות. "חשבתי פעם שהאינטרנט יכול להחליף את בית המדרש", הוא אומר. בינתיים הוא נסוג מחזון בית המדרש האינטרנטי, ייתכן שבגלל הטוקבקים. אלה עלולים להיות קשים ופוגעניים. לטוקבקיסטים שלו יש תמיד טענות. החל בתלונות על בזבוז הזמן הכללי וכלה בתספורת שלו, הפרטית, שלדעת הטוקבקיסט אינה הולמת רב.

הוא מוחק טוקבקים? "לא, גם לא את הקשים, מאשר 98 אחוז מהם. ב-ynet אני לא קורא טוקבקים, שם זה ג'ונגל". קשת השאלות שהוא מקבל נעה "משטויות ועד לדיני נפשות". עד כה הגיעו אליו כ-50 אלף. לתשובות הוא לא מצרף אסמכתות אבל מבחינתו אלו הן תשובות הלכתיות מחייבות. מקצת מתשובותיו הוא כינס בארבעה ספרים - והעולם הדתי הרים גבה.

תלמד במקום להתקשקש

הרב שרלו הוא מרואיין מבוקש. הוא מודע לכוחה של התקשורת וגם לסלבריטאות שלו. הוא מכיר בסכנה הצפויה לו מהחיבוק החילוני. "אני נזהר שלא להיות דתי מחמד", חזר ואמר אבל אף פעם לא הצטנע: "כשיש לי מה לומר אני מטלפן לקול ישראל ומיד מעלים אותי לשידור".

יש לו מה לומר כמעט בכל עניין. אמירותיו נועזות, מעוררות הדים. כך היה כשהתייחס להומואים ולסביות דתיים. להומואים ולסביות דתיים, אמר, חייבת להיות אפשרות להינשא זו לזה כדי להקים משפחה. הסערה, כצפוי, באה. הרב שרלו, כדרכו, מיהר להסביר, לסייג ולהסתייג: העיקר הוא שבני זוג לא יסתירו את נטייתם, אמר, לכל אחד צריך לתפור חליפה ההולמת אותו, בכלל, הרי מדובר בהומוסקסואלים בוגרים שאין ספק בנטייתם. מה יעשו הצעירים המתלבטים, אלה שזהותם המינית לא עוצבה עדיין? שילכו לייעוץ. גישתו למצוקת ההומוסקסואלים הדתיים היא טיפוסית. הוא קובע הלכה חריגה וחדשנית אבל לא נלחם על מימושה, מתנער מאמירה נחרצת וכמו בבדיחה העתיקה מציע: ירצו יאכלו, לא ירצו, לא יאכלו.

הפרסום גורם לו נזק. "ככל שהוא מעורב יותר נפגם מעמדו הרבני", אומר יאיר שלג, "וזה לא בגלל איכות הטיעונים, אלא בגלל עצם השתתפותו בקרקס התקשורתי". הרב שרלו לא מדבר על קנאה אבל יש להניח שגם ממנה לא חסר. הוא נתפס במחנה הדתי כמי שמתעסק בשטויות, "לך תלמד דף גמרא במקום להתקשקש", מציע לו טוקבקיסט שמשמש, יש להניח, גם פה לאחרים.

עם טוקבקים למד הרב שרלו לחיות. עם רבנים קשה לו יותר. לפני כעשר שנים פירסם מאמר שעסק ביחסים בין יעקב, לאה ורחל. במאמר ייחס לאבות תכונות אנושיות כאהבה ותשוקה. הרב משה בלייכר, ראש ישיבת חברון, קרא להחרים את הקובץ שבו פורסם המאמר. הרב צבי טאו, הנחשב קפדן בהלכה אבל גם בעל השכלה כללית רחבה, אסר עליו ללמד במכונים להכשרת מורים בישיבות ההסדר. הרב טאו כינה את הרב שרלו "מורעל ומרעיל". הוא טען גם שהרב שרלו משתף פעולה עם "קונספירציה של האיחוד האירופי וגופים אנטי-ישראליים". כואבת במיוחד היתה המהלומה שספג מהרב אברהם שפירא, שהגדיר אותו "מבעלי דרגה נמוכה בתורה ובחוכמה". הרב שפירא היה זה שהסמיך אותו לרבנות.

הרב שרלו הגיב על ההתקפות הרבניות בשתיקה. "זה לא מאבק שווה כוחות", הוא אומר. "גיליתי ששפת הנגד מעוררת אנטגוניזם, לא תמצא אותי מתקיף מישהו". הוא מאשר: "התחושה היתה לא נעימה, תחושה של החמצה וצער שאתה במקום שלא מקשיבים לדעותיך".

העוינות הכאיבה לרב שרלו במקום פגיע במיוחד, בישיבת ההסדר שהקים לפני 13 שנים בפתח תקוה. זו ישיבה קטנה. לומדים בה כ-80 תלמידים. מעמדו של ראש ישיבה אינו כמעמד מנהל בית ספר. מי שלומד בישיבה מצהיר בכך על הזדהות עם עמדותיו של העומד בראשה. "לו זו היתה ישיבה לבני 25 ומעלה", הוא אומר, "אי אפשר היה להכניס בה סיכה". החרמות הרבניים עשו את שלהם, הורים לא שלחו אליה את בניהם. הוא עצמו לא מאשים את ההורים. את מיעוט התלמידים הוא תולה בבני הנוער עצמם: "הם מחפשים היום אמירות פשוטות, זה כואב אבל אני אופטימי, כי הדיאלוג נעשה פחות תוקפני".

להוריו של אבישי מזרחי מקרית שמונה היתה השפעה מועטה על בחירת הישיבה שבה ילמד. מי שמשפיע יותר מכל אחד אחר על בחירת הישיבה הוא קודם כל המחנך, הוא אומר, אחר כך המדריך בבני עקיבא ורק אחריהם החברים וההורים. אבישי מזרחי לא הסתפק בעצות של מורים ומדריכים. הוא קרא וחקר ומצא שהרב שרלו "נושא בשורה גדולה". הבשורה נשאה אותו עד פתח תקוה. הוא תלמיד המחזור הראשון בישיבה, שתפיסת עולמו של הרב שלה תואמת את זו שלו.

"חיפשתי מקום שיש בו חיבור לעם", אומר מזרחי. "רציתי מקום שבו אתנחל בלבבות ולא רק בגבעות". הוא רצה להשפיע על התרבות ולא להיות מנותק ממנה. מזרחי הוא היום בן 30 ועומד לנהל תיכון ממלכתי דתי בנתניה. כתלמיד בישיבה הוא לא היה אדיש להתקפות של הרבנים על הרב שרלו. הוא וחבריו עברו מול ההתקפות "חוויה של התלכדות, של התגבשות". הוא לא חושב שהרב שרלו הוא ליברל חדשן, "תשאל רבה רפורמית", הוא אומר, "והיא תגיד לך שהרב שרלו הוא שמרן אם לא פרימיטיבי". הוא מתבקש להגדיר את אישיותו של הרב. אבישי מזרחי לא מהסס: "הרב הוא צדיק".

דילמות בשפע ופתרונות אין

הוויכוח אינו הלכתי בלבד. הוא פוליטי. במדינה שבה אין הפרדה בין דת ומדינה אין גם הפרדה בין פוליטיקה של דתיים לפוליטיקה של חילונים. הרב יובל שרלו הוא דתי לאומי, אם תרצו: דתי ימני. הוא, מצדו, היה רוצה למחוק את הצירוף האוטומטי דתי/ימני, שמאלני/חילוני. הוא עצמו מתברג היטב במשבצת הימנית. הוא מתלונן על כך ש"השמאל ניכס לעצמו את השלום" (את "שיר השלום" של יעקב רוטבליט הוא כינה "המנון השנאה לציונות הדתית"), אבל כשהוא נשאל איך יביא הימין את השלום, הוא מושך בכתפיו. בסופו של דבר הוא מצהיר שלדעתו אין פתרון לסכסוך. "אני מעדיף לומר את האמת", הוא אומר, "גם אם היא מרה וגם אם היא לא נעימה לצעירים שמחפשים כאן את עתידם".

ומה יעשו מי שמחפשים כאן את עתידם?

"אני מציע שיתמקדו בבניית חברה צודקת".

כלומר יש לנו זמן, הזמן פועל לטובתנו.

"הזמן פועל לטובתנו? לא, אבל אין לי הצעה טובה יותר".

הרב שרלו, שמוכן להתייחס כמעט לכל נושא שבעולם, נדרש גם לסוגיית גלעד שליט. הוא מתבקש להביע את דעתו על מצב שבו אינטרס של המדינה סותר אינטרס של אחד מאזרחיה, חייל בצבאה. תשובתו ממחישה את רצונו ללכת על הקו הדק המפריד בין שתי דעות מנוגדות. הוא אפילו מוכן להצהיר שהוא "בעד תזכורת מתמידה של הבעיה".

מה, זהו?

"כן", הוא אומר, "את המשא ומתן יש להשאיר בידי הממשלה", ובנשימה אחת הוא מוסיף: "אסור שהממשלה תיתן לפופוליזם להשתלט עלינו". בסופו של דבר הוא נאנח ומסכם את מקרה שליט: "זו דילמה שאין לה פתרון".

גם הקרע המתרחב בין דתיים לחילונים מוציא ממנו אמירה כללית. הוא מסכים שהעוינות החילונית נובעת ממעורבות מוגזמת של המדינה בחיי הדת של הפרט. "אני מתנגד לכניסת הדת לחיים הפרטיים", הוא אומר. "אני תומך בזהות ממלכתית דתית ובזהות פרטית חופשית. כל מי שחושב שאפשר לכפות את הדת עובד על עצמו".

הפתרון, הפשוט לכאורה, של הפרדת הדת מהמדינה לא נראה לו. "אי אפשר להפריד את הדת מהמדינה", הוא אומר, "אבל הטרגדיה היא בהעמדת שתי אופציות בלבד: איראן או ארצות הברית, מדינת הלכה קיצונית או הפרדה טוטאלית". הפתרון שלו: השיטה האירופית, כמו באנגליה. מה הסיכויים למימוש רעיון כזה? "נמוכים", הוא מאשר בצער, "כנראה שהמצב לא ישתנה".

הוא לא מתעלם ממחלוקות ושסעים בחברה. הוא אומר שהחלוקה בין טובים (לאומיים ודתיים) לרעים (שמאלנים חילונים) גורמת נזק. היא מרחיקה את החילונים והדתיים אלה מאלה, מאלצת את החילונים לחפש דרכים משלהם אל הדת, ומרחיקה אותם מהידברות. כבר לפני שנים אמר: "הבעיה של החיים הדתיים היא קדושת יתר".

הרב יובל שרלו הוא אינטלקטואל ומחנך, לא פוליטיקאי. הוא לא קרוץ מהחומר הקשוח שממנו עשויים מהפכנים. הרב יובל שרלו הוא אדם ישר, יודע להודות שאין לו תשובות לכל השאלות. אבל גם כשיש לו תשובות אין לו כוח (או רצון) לממש אותן. הוא הרי חוזר ואומר: אני לא רפורמטור. הוא נזהר ממאבקים, וד"ר רות קלדרון משערת: "אולי מדובר בכלל בחשיבה אסטרטגית, אולי הוא מכין בשקט את המהפכה הגדולה ולא מוכן בינתיים לחשוף את הקלפים שלו".

בינתיים צמודים הקלפים שלו לחזה. יתכן שהציפיות ממנו מוגזמות. יתכן שהוא לא מתאים למשימה שלקח על עצמו, יתכן שהפער לא ניתן יותר לגישור, ההקצנה גדולה ורק מהפכה של ממש עשויה למתן אותה. מהפכות מנומסות לא מצליחות, אומר הרב שרלו והוא בכלל לא רוצה להיות מהפכן.

ייתכן גם שהוא פשוט נחמד מדי.*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ