בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיב טעם

אני לא מוכן להתפשר. זה צריך להיות בגודל הנכון, חריף במידה הנכונה ושלא יתרסק לרסיסים. ואני לא מדבר על החיים שלי

7תגובות

מאמצי הנואשים להשיג את סוכריות המנטה החביבות עלי, שירדו לפני שנה בערך מהמדפים, נשאו סוף-סוף פרי. ועוד בראש השנה, כמה מקסים. תרועת השופר פתחה שערי שמים וגשם של סוכריות ירד על בני ישראל. לשנה החדשה יש טעם של פפרמינט. היא אולי לא תהיה כבר שנה מתוקה, אבל היא תהיה שנה חריפה, וזה כבר עדיף בהרבה על השנה החמוצה שהיתה לי, משום שהתפשרתי על סוכריות בטעם לימון, ומעוד כמה סיבות.

באווירת קו 300, כדאי שלא אחשוף את כל הקשרים שנוצלו והלחצים שהופעלו כדי להשיג את מבוקשי. בינתיים, גחמני ככל שזה יישמע, אני אספר שכבר שנה שאני סוקר כל סופרמרקט אפשרי בארץ, מתווכח עם קופאיות במגה ועושה סצנות ליליות בפיצוציות העיר, בתקווה שלבו הקפוא של היבואן המקומי יפשיר כבר, ואספקת המנטות שלי תחודש. המרדף הארוך הזה אחר המנטה כבר הפך לבדיחה בקרב חברי.

"אתה", הם אומרים. "אתה זה שהפכת לבדיחה בקרבנו".

חבל לי עליהם. 16 חבילות אחרונות מהמפעל שוכבות אצלי במגירת המטבח כמו יהלומי דמים, ומכיוון שאלה 16 החבילות האחרונות בהחלט, אני מוצא עצמי מתלבט בכל פעם שאני שולף סוכריה, ובטח אם היא נועדה לחכו של מישהו אחר. זה דומה לפרק ההוא ב"סיינפלד" שבו איליין מגלה כי הספוגית, אמצעי המניעה החביב עליה, אזלה מהמדפים, וכעת היא נאלצת להתקמצן על הספוגיות האחרונות, ובכל פעם שהיא נכנסת עם גבר למיטה היא שואלת את עצמה אם הוא שווה את הספוגית.

האם אתם שווים את המנטה?

סביר להניח שלא. בכל חבילה יש 20 סוכריות. כלומר 320 סוכריות בסך הכל. חבילה ראשונה חיסלתי ביום שהגיעו מתוך דחף נובורישי אופייני לשרוף הכל כמו מיליונר, כך שנותרנו עם 300. קו 300. זה כלום. גם אם ארד לסוכריה ביום, זה לא יספיק לי לשנה אחת, אז ככה לחלק אותן לכל מכר שקצת מסריח לו מהפה? אבא שלי אורביט? שיתפשרו על אחד מ-80 סוגי הסוכריות האחרים שיש בסופר. הם היו יותר ממוכנים להציע לי אותם לאורך כל תקופת החיפושים, אלא שאני נהגתי כמו זהבה ושלושת הדובים: זו היתה לי גדולה מדי, וזו קטנה מדי, והאחרת חריפה מדי, ומה פתאום שאני אכניס לפה את זו שנשברת לחתיכות קטנות באמצע הדרך, וכמו מצפה לי את הלשון בשברי זכוכית?

חבר כבר מצא אחת לפני חודשיים, אחת שלכאורה עונה על כל הדרישות. נדרשו לי בדיוק שתי שניות של מציצה לפני שירקתי אותה עליו (מטאפורית. בפועל ירקתי לפח) ונבחתי: "זה לא נטול סוכר! אתה רוצה להרעיל אותי? אולי בכל פעם שבא לי סוכריה אני אחסל צנצנת ריבה בכפית?"

"מטומטם", הוא אמר לי, ובדיעבד חרץ באותה השנייה את דינו כמי שאינו שווה מנטה בשום אופן, "יש פה אולי רבע קלוריה. אין לסוכר שום משמעות".

"לכל יש משמעות", אמרתי בכובד ראש, למרות שידעתי שמאז "פורסט גאמפ" והשוקולדים שלו, לא יוחסה משמעות כה רבה לחתיכת ממתק מטופש. "זה לא הטעם שאני מחפש".

גטי אימג'ס

"תפסיק לקשקש על הטעם", הוא ענה, "הרי ברור שזו הפרעת האכילה שלך. הסוכריות הגדולות נראות לך כמו אוכל, אלה עם הסוכר הן לגמרי שחיתות מבחינתך, ורק הקטנות האבקתיות שנעלמות בפה, גורמות לך להרגיש כאילו לא אכלת כלום".

לא מדויק. רק חצי מדויק, וטוב שכך. זה לגמרי נשמע כמו אחת המניפולציות המשוגעות שאמי האנורקטית עושה על עצמה, כדי שתוכל לחמם גזר במיקרוגל ולקרוא לזה ארוחה חמה. בשבוע שעבר סיפרתי כאן על הניתוח שעברה ושהותיר אותה חסרת שיניים באופן זמני, וגם מחויבת לאכול רק דברים רכים כמו גבינות שמנות, פירה ומרקים עשירים במיוחד. האומללות היתה קשה מנשוא.

"לא יכולת לעשות הגדלת חזה, כמו כל האמהות הגרושות של החברים שלי?" שאלתי אותה בייאוש, "זה היה חייב להיות ניתוח כזה?"

"תגיד תודה שזה לא סרטן", אמרה בעצב. התפללתי שיהיה לי הכוח לא להרעיל לה את החומוס.

את החג בכל מקרה ביליתי בחו"ל, והקפדתי שלא להתעדכן במצבה על בסיס יומיומי, בהנחה שהיא עדיין נראית מזעזע ומדברת כל היום על מרק. אך כששוחחתי עם אחי הצעיר הוא דיווח ש"אמא לא אוכלת כלום, מעשנת בשרשרת והבוקר היא אמרה לי שמכנסיים עם כיסי קופיקו עושים אותי מאוד רחב באגן. אפשר לומר שהיא חזרה לעצמה לגמרי".

חדשות טובות. גם החלמתה המהירה של אדונית כיסי הקופיקו, וגם הקאמבק המשמח כל כך - ואני נשבע שזה מסב לי אושר אמיתי - של סוכריית המנטה היחידה שמצליחה לקרר לי את האוויר בתוך הפה. שמרעננת אותי באמת. הייתי מוכן לשמש כפרזנטור הרשמי של הסוכריה הזאת. זה לא נשמע מפתה במיוחד ללקוח, אבל אני מוכן ששכרי הצנוע ישולם לי בסוכריות בלבד. אני אפילו מוכן להצטלם בעירום כשרק קומץ סוכריות מכסה את חלקי המוצנעים. או לא מכסה. עכשיו זה בטח נשמע מפתה.

בינתיים, כדי להימנע מעימותים עם כל מיני פולשים זללנים שמכנים עצמם חברים, אני שוקל לשמור את הקופסאות הריקות של הסוכריות, למלא אותן בטיק-טקים ולחלק להם בנדיבות בתור הדבר האמיתי.

"זה עצוב", הם אומרים, "עצוב איך שסוכריית מנטה משפיעה עליך יותר מכל תרופה פסיכיאטרית, וגם מאלה הרי כבר טעמת".

בעיני זה משמח. פעם מישהו שאל אותי: "אתה יודע למה אני אוהב אותך?"

הוא נפרד ממני ליד הדלת ולקח לו סוכריה, ואני ניסיתי לבחור ממגוון התכונות החיוביות הרחב שלי, את זו שתכף יציין בתור סיבה. אבל הוא חייך את החיוך הליצני הקבוע שלו, ואמר: "כי תמיד יש אצלך בבית את סוכריות המנטה הכי טובות בעולם".

זה הטעם שאני מחפש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו