בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יובל ל"מלכוד 22", והאבסורדים עדיין טריים

זיכרונות מספר הפולחן מהתיכון שימשו סוג של צרת רבים, חצי נחמה בשירות הצבאי שלי. 1,000 ומשהו מילים על תרבות

39תגובות

המקום - ישראל ולא איטליה. הצבא - צה"ל ולא צבא ארצות הברית. המלחמה - מלחמת לבנון הראשונה ולא מלחמת העולם השנייה; ואי שם ב-1984 (באמת), בבסיס לא קרבי בארץ, מתקיימת ישיבת מטה, שבראשה ניצב סגן מפקד המחנה - שקיבל את דרגות הקצונה שלו מאלוף הפיקוד לאחר שמצא את האפיקומן בפסח.

הכל סביב השולחן מתנהל כתמיד כמו בקריקטורה - סגירת חשבונות נוסח המאפיה ("לא הביא את האוטו לטיפול עשרת אלפים?! לא יקבל עוגות למסיבת דרגה!!"), קבלת החלטות חשובות מאין כמוהן (מי יצבעו את העצים בלבן לכבוד ביקורו של רודן מאפריקה), ובחדר תחושת דז'ה-וו ("לא היה זה פרסק-וו או ז'מה-וו"), כמו זו המתוארת בספר "מלכוד-22" של ג'וזף הלר, המהדהדת לתוכני הספר עצמם.

בין יושבי השולחן נמצאת סג"מית אחת שלאחר קורס קצינות, שלא הכשיר אותה לדבר (אך רמס את שמחת החיים שלה), קפצה מתפקיד פקידותי שהרגישה כי הוא קטן עליה במידה מסוימת לתפקיד בכיר ואחראי שהיה גדול עליה במידה רבה. שיטת הקידום של צה"ל. זיכרונות מ"מלכוד-22" (הוצאת ביתן ), ספר הפולחן מהתיכון, שימשו סוג של צרת רבים, חצי נחמה בסיטואציה ההיא.

בחודש הבא מציין הספר יובל ליציאתו לאור לראשונה. לכבוד האירוע החשוב יצא הספר האנטי-מלחמתי הזה (שתורגם מחדש לעברית לפני שלוש שנים) במהדורות מיוחדות באנגלית, בנוסף לביוגרפיה וספר זיכרונות של בתו טרייסי דוהרטי "Just One Catch: A Biography of Joseph Heller". קריאה מחודשת בספר המבריק הזה, אחד הספרים המכוננים של המאה ה-20, על יוסאריאן האשורי, נווט בן 28 בלהק מפציצים שבסיסו באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה (ממש כמו שהלר היה באותה מלחמה), המנסה להתקיים בתוך תיאטרון האבסורד שנקרא הצבא, סוחפת ומרגשת גם עתה.

המצב הבסיסי של האדם הקטן מול מכונת המלחמה הביורוקרטית, שבו רק היגיון הפוך פועל, אבל לא תמיד, שבו מורשים לשאול שאלות רק האנשים שלא יעשו זאת לעולם, מוכרת גם היום. כמו שאומר אביו של ג'וזפה ליוסאריאן על עניין אחר (גזילת ילדים בדמי ימיהם, ליתר דיוק), זה "נמשך הרבה הרבה זמן".

כאשר רק ראה אור הספר ב-61', ומאז נמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים, השיח האירוני, המצחיק, המתריס, הקולט כל פרט ומנסח כל פגם אישיותי בדיוק פיוטי, היה חדש. הוא יצא אמנם בעולם פוסט "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק, ונחשב במובנים מסוימים לממשיך דרכו אך הרבה לפני שהסגנון ההלרי ניכר בכל ממד כמעט של התרבות הפופולרית האמריקאית: בסרטים (כולל זה שעשה מייק ניקולס ב-70' על פי הספר, בכיכובו של אלן ארקין), ובסדרות טלוויזיה כמו "מ.א.ש", לפני שמגזין"מאד" הכתיב את הדיבור הסרקסטי, שקיים היום בכל סדרות האנימציה, מ"מ.ק 22" הישראלית ועד "סאות'פארק" ובכלל. לא פלא שהפך לרב מכר כמעט מיידי וקיבל מעמד של פולחן, שכל משפט בו כיף לצטט. לדוגמה:

"יש לך התנגדות חולנית למוות. מן הסתם אתה סולד מהעובדה שאתה במלחמה ושראשך עלול להתפוצץ כל רגע", אומר ליוסאריאן מייג'ור סאנדרסון. "יותר מאשר סולד מכך", מאשר הנווט.

"מושרשות בך תשוקות קיום איתנות. ואינך אוהב קנאים, בריונים, סנובים או צבועים. בתת מודע, אתה שונא אנשים רבים", ממשיך אותו מייג'ור בתרגום הישן של הספר של בני לנדאו ובני הדר מ-71'. "במודע, המפקד, במודע", תיקן יוסאריאן במאמץ לעזור. "אני שונא אותם במודע".

הספר לא רק לועג למלחמה - "כמעט כל מה שיכול היה לזקוף לזכותה היה שהשתלמה יפה ושיחררה ילדים מהשפעתם ההרסנית של הוריהם" - ולכל מה שנחשב לגבורה (ולגיבורים מרחוק, שאוהבים את המלחמה כי יודעים שלא יצטרכו להילחם בה), הוא גם מצליח להעביר את האימה שבקרב ואת הזוועה שבמוות. הסצנה של מותו של סנואודן היא מקפיאת דם ממש. פרקי הספר על פי רוב נקראים על שם החיילים והמפקדים בלהק - "ג'ו הרעב", "מק-וואט", ""לוטננט שייסקופף", "פילצ'ארד את ראן".

כשם שהספר מתקדם על ציר זמנים לא כרונולוגי, אלא הולך קדימה ואחורה, ובשום אופן לא צועד בסך, כך גם ההתמקדות בפרט בתוך האחידות של הצבא היא מעשה חתרני (כמו ששמו של יוסאריאן שבאנגלית מזכיר לאחד ממפקדיו את המילה האנגלית חתרן, subversive). חוץ מזה, הטיפוסים בצבא וההיכרות עם גחמותיהם, הם בבסיס החוויה הזאת עד היום.

בין הטיפוסים האלה ישנו האיש המת באוהל שאותו יוסאריאן בכלל לא אוהב, מתלונן אצל הסמל, שלא מוכן להודות שהאיש המת קיים, כי הוא כבר לא; מיילו שהיה קונה ביצים במלטה בשבעה סנט האחת ומוכר אותן בפיאנוזה, תמורת חמישה סנט - ודמות רלוונטית היום בתקופת המשבר הכלכלי העולמי יותר מתמיד, קלווינג'ר, "אחד מאותם אנשים עם מנת משכל גבוהה ובלי טיפת שכל". וגם מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור ש"נזקק כל כך לידיד, (ו)לא מצא כזה מעולם".

הניגודים האלה הם תת סעיפים של המלכוד הגדול, זה שכבר מופיע כערך במילון אוקספורד, ואמור היה להיקרא במקור "מלכוד 18", אך אז יצא ספרו של ליאון יוריס "מילא 18", ותפס לו את המספר. אחר כך ניסו את השם "מלכוד 11", אבל אז יצא הסרט עם פרנק סינטרה "אושן 11", והלר ועורכו בוב גוטליב החליטו שהמלכוד יהיה 22 (השנה יוצא סרט "מלכוד 44" עם פורסט וויטקר וברוס וויליס, אך זה כבר סיפור אחר).

"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד-22, שהדגיש כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, אינה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת. יוסאריאן זועזע עמוקות מפשטותו המוחלטת של סעיף זה במלכוד-22 ופלט שריקה מלאת הערכה".

כוחה וייחודה של היצירה הזאת בת 500 עמודים צפופי שורות, הכתובה באנגלית מסוגננת ועשירה, באוצר מילים רחב, מרשים עד מתיש כמעט, הם לא רק באירוניה ובתיאור המהימן של ההיגיון שבנונסנס הזה, לא רק בתיאור רגעי הפחד האמיתיים בתוך המטוס - רגעים שבזכותם מבינים מדוע מסרב יוסאריאן לטוס בשלב מסוים, אלא גם ברגש החשוף, כמו בסצנה שבה האב של ג'וזפה נפרד מיוסאריאן המעמיד פנים בבית החולים שהוא הבן הגוסס, כי זה כבר מת וההורים באו מרחוק ולא נעים. בראש מורכן אומר לו האב: "כאשר תדבר עם האיש שלמעלה... אני רוצה שתגיד לו משהו בשמי. תגיד לו שזה לא צודק שאנשים מתים כשהם צעירים. אני מתכוון לזה. תגיד לו שאם בכלל צריך שימותו, צריך שימותו כשהם זקנים. אני רוצה שתגיד לו את זה".

בגרסה החדשה של הספר בהוצאת ספרי וינטג', לרגל חגיגות היובל שלו, מצורפת אחרית דבר מרשימה של הסופר הבריטי הווארד ג'ייקובסון (חתן פרס מאן-בוקר על ספרו המעולה "שאלת פינקלר"), יהודי כמו ג'וזף הלר, שמספר על פגישתו הראשונה עם הלר כי היתה זו "אהבה ממבט ראשון", ממש כמו בתחילת "מלכוד-22". במאמרו הוא מספר שהלר פעם אמר לקורט וונגוט כי אלמלא מלחמת העולם השנייה הוא כנראה היה מוצא את עצמו בעסקי הניקוי היבש. בזכות המלחמה יש כתמים שלא יורדים.

"מלכוד-22" הוא ספר על חיילים בזמן מלחמה, שראה אור בתחילת שנות ה-60, נכתב ב-53' ומתאר תקופה של עשר שנים קודם לכן. הרעיונות הפציפיסטיים והאתאיסטיים והסגנון השנון והחכם היו פורצי דרך, אך היחס לנשים שם - אולי בגלל החיילים והמלחמה - אינו נפלא. הנשים בספר הן אחיות בבית החולים או זונות, הרבה מאוד זונות. זה לא המקום לקוראת צעירה לחפש לה מודל לחיקוי נשי. אך היא בהחלט יכולה להזדהות עם יוסאריאן, שעל אף התיאבון שלו למין בתשלום, הוא דמות אנטי-גיבור הרואי.

ובאותו עניין, השאלה המתבקשת עם ציון יובל לצאת הספר הזה היא האם הספר עומד במבחן הזמן? האם הוא רלוונטי? לנוכח העובדה שבני הבכור קיבל בשבוע שעבר צו גיוס ראשון, יש לקוות שלא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו