שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ג'נטלמנים, יש להיערך למלחמה

בשנה שקדמה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים שב שר הביטחון והזהיר את הממשלה, הרמטכ"ל והאלופים, מפני המלחמה הקרבה וגם הורה להיערך לקראתה. ובכל זאת, משה דיין נותר הגיבור הטרגי של אותה מלחמה. במלאות 30 שנים למותו

זלמן שובל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זלמן שובל

מדי שנה, סמוך ליום הכיפורים, מתפרסמים מאמרים לרוב על המלחמה שפרצה ביום הקדוש ביותר ליהדות, ב-1973. בשנה שעברה עמדו במרכז הפרסומים מסמכים שונים שהוצאו מגנזך המדינה, שהתמקדו בהתייעצויות שהיו בלשכתה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בארבעת הימים הראשונים למלחמה. הפרוטוקולים שפורסמו עוררו עניין ואולי אף העניקו למי שקרא בהם תחושה שהוא עצמו שותף לדיונים, אבל לא שפכו אור חדש על מרבית השאלות והסוגיות שנכרכו באותה מלחמה.

החידוש שאפשר לייחס לאותם פרסומים הוא הוספת ממד לטענה שמבחינה היסטורית, שר הביטחון אז, משה דיין, היה הגיבור הטרגי של המלחמה. דיין ראה את הנולד, התריע לפני ראשי הצבא מבעוד מועד על העומד להתרחש ואף נקט כמה צעדים חשובים, בעיקר בצפון, שמנעו אסון כבד שם. למרות זאת, עד יומו האחרון (וגם אחרי שמת) הוא נשא אות קין של מחדל שלא הוא היה אחראי לו.

"מחדלו" העיקרי, ואולי היחיד, היה פוליטי ואישי: הוא נמנע מהתפטרות מהממשלה כשגולדה, בתמיכת רוב שריה ממפלגת העבודה שראו בדיין יריב פוליטי, דחתה את הצעדים שהציע, ושעל פי עדויות ממקורות שונים, בהם אמריקאיים ומצריים, היו מונעים את פרוץ המלחמה. הוא גם לא ההתפטר לאחר שהממשלה נמנעה מלהכריע באופן ברור בין הערכת המצב שלו (הנכונה, כפי שהתברר) לזו של אגף המודיעין בצה"ל.

תת-אלוף במילואים עוזי עילם, ששירת בקו התעלה, כתב כך בספרו "קשת העילם": "דיין לא הרשה לעצמו לצאת למאבק נגד גולדה מאיר... לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא סבר, ובצדק, כי כדאי לפנות את קו התעלה ולשבת בקו המעוזים 10-15 ק"מ מזרחה ולהניח למצרים לשבת משני צדי התעלה. גולדה (בתמיכת חיים בר-לב ואחרים, ז"ש) התעקשה על מדיניות 'אף שעל' ודיין לא העז להיאבק על דעתו". מכל מקום, כנראה מפני שלא סלח לעצמו על כך שלא הלך עד הסוף בשני עניינים אלה, הציע דיין להתפטר ביום השני למלחמה, אך גולדה סירבה לקבל את התפטרותו.

ההיסטוריה התאכזרה גם לגיבור הטרגי השני של המלחמה, הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), שכל זכויותיו כמפקד מוערך ומנוסה, וכל תפקודו במלחמה, הושמו בצל. זאת, משום שכל עוד אפשר היה למנוע את הגרוע ביותר, הוא אימץ את ההערכות המרגיעות והשגויות של המודיעין ("יש ידיעות שמצביעות על מלחמה, אבל אנחנו פוסלים אותן"). לכן הוא גם לא נקט מבעוד מועד את כל האמצעים לקדם את פני הרעה. עם זאת, כשהתבררה התמונה במלוא חומרתה, היה זה דדו שקרא לגיוס כל מערך המילואים וקיבל את ההחלטות הנכונות, מעל לראשו של אלוף פיקוד הדרום הבלתי מנוסה שמואל גונן (גורודיש), והיה לו חלק מרכזי בניצחון הסופי.

דיין ולשמאלו האלוף אברהם אדן (ברן) בחזית הדרום במלחמת יום כיפור. דיין הציע לסגת מהתעלה צילום: תצלום: גטי אימג'ס

תקיעה

בספרו "כישלון והצלחה בהתרעה" כתב תת-אלוף במילואים אריה שלו, שהלך לעולמו באחרונה, שב-4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה, קלטה מחלקת האיסוף באמ"ן ידיעה, שבצבא המצרי ניתנה הוראה דחופה להכין את חדר המלחמה של הנשיא אנואר סאדאת. הידיעה הצביעה על סבירות גבוהה לכך שפני המצרים למלחמה, אבל נשארה תקועה במחלקת האיסוף ולא הועברה הלאה. שלו גרס, שאילו הגיעה הידיעה למחלקת המחקר שהוא עמד בראשה, "היא היתה מכריעה את הכף בכיוון של התרעה למלחמה".

למעשה, עיכובה של אותה ידיעה לא העלה ולא הוריד, כי ימים אחדים לפני המלחמה תבע דיין מהרמטכ"ל לבחון בעצמו את המודיעין ולהציג לו את הערכתו בנפרד מהערכת אמ"ן, "תוך הליכה אל המקור". דדו עשה כדבריו, אבל הזדהה לחלוטין עם הערכת אמ"ן, כלומר, גם הוא טען שיש "סבירות נמוכה" למלחמה. נראה שהיתה לדיין תחושה, שאין לסמוך בעיניים עצומות על הערכות אמ"ן, ולכן החליט לנקוט פעולה בעצמו.

כפי שציין באחד ממאמריו האלוף במילואים שלמה גזית, שהיה יועץ שר הביטחון באותה תקופה, "דיין גילה יתר רגישות וזהירות" מהרמטכ"ל. לכן החליט להעביר תגבור לחזית הצפון ולהציב שם את חטיבת השריון 7, ימים אחדים לפני פתיחת המתקפה הסורית.

תמונה מלאה עוד יותר לראייה הנכונה של דיין עולה מדו"ח אגרנט. הדו"ח שפירסמה ועדת החקירה הממלכתית, שבחנה את נסיבות פריצת המלחמה, מציין כי החל ב-1972 הזהיר שר הביטחון את המטכ"ל, 11 או 12 פעמים לפחות, בסגנון הדייני המוכר: "ג'נטלמנים, יש להיערך למלחמה". לפחות פעם אחת, ואולי יותר, גם נקב במועד המשוער של תחילת הקרבות - סתיו 1973.

דיין, שהיה בעל תפישה מדינית וצבאית רחבה וממילא לא האמין בערכו האסטרטגי של קו בר-לב - מערך המוצבים שנבנה לאורך תעלת סואץ - הציע שצה"ל ייסוג כמה עשרות קילומטרים מהתעלה. צעד זה היה מאפשר לסאדאת לפתוח את התעלה לתנועת אוניות, ומחלץ את מצרים מהמשבר הכלכלי והתדמיתי שנקלעה אליו. הצעתו לא התקבלה. גם אחרי פרוץ הקרבות חזר דיין ותבע להסיג את הכוחות מהתעלה.

בראיון לתקשורת לפני כשלוש שנים התייחס ראש אמ"ן אז, האלוף במילואים אלי זעירא - שאין לו סיבה מיוחדת לסנגר על דיין - לתפקודו של שר הביטחון בשעות הגורליות של ערב המלחמה. זעירא תיאר כך את הישיבה המכרעת של המטכ"ל יום לפני תחילת המלחמה, ביום שישי בתשע בבוקר: "דיין חושב ואז הוא נותן את הערכת המצב הכי נכונה שהיתה - והוא אומר לנו שני דברים. דבר ראשון: התרגיל המצרי זה כיסוי (הערכת אמ"ן היתה, כזכור, שמצרים לא התכוונה לצאת למלחמה ושבסך הכל קיימה תרגיל צבאי רב-ממדים). זה לא תרגיל, הם הולכים לתקוף. ודבר שני הוא אומר: אם הם חושבים שהולכת להיות הפתעה, לא תהיה הפתעה".

זעירא הוסיף: "בשעה תשע וחצי ביום שישי, 30 שעות לפני המלחמה, שר הביטחון דיין זרק את ההערכה של אלי זעירא (לפח)". בהתחשב בעדות זאת, תמוה שיש מי שמדברים עדיין על "הפתעת יום הכיפורים", כביכול, בעוד שלא היתה כאן הפתעה כלל, אלא חוסר יכולת או רצון של חלק מהדרגים הצבאיים וחלקים בממשלה להסיק את המסקנות המתבקשות.

אחרי המלחמה פרץ בציבור ובכנסת ויכוח בשאלת גיוס המילואים ערב המלחמה. דיין עצמו, שביום ראשון ימלאו 30 שנה למותו, שוכנע שצה"ל יוכל לעמוד בהתקפה המצרית גם ללא גיוס מילואים מלא ומיידי. להתנגדותו לגיוס המילואים היתה גם סיבה מדינית. דיין חשש פן תאשים ארצות הברית את ישראל בהידרדרות המזרח התיכון למלחמה כוללת, שתסבך אותה עם ברית המועצות. החשש שדווקא ישראל תואשם בתוקפנות התחזק לנוכח העובדה שגם בבוקר ה-6 באוקטובר הודיעו האמריקאים ש"עד עכשיו אין רואים (בצד המצרי) הכנות למלחמה". גולדה ודדו צידדו בגיוס מלא ומיידי - ודיין קיבל לבסוף את דעתם.

כך או כך, ההערכות המוטות של אמ"ן נמשכו גם בבוקר יום הכיפורים עצמו. בישיבה המכרעת בלשכת ראש הממשלה אמר האלוף זעירא, "למרות העובדה שהם (המצרים) מוכנים, לפי דעתי, הם יודעים שיפסידו. סאדאת היום לא במצב שהיה מוכרח לעשות מלחמה. הכל מוכן, אך אין כורח, והוא יודע שהמאזן לא השתפר - הוא עוד לא נתן פקודה לצאת - ייתכן שעד הרגע האחרון יירתע".

בלבול

הבלבול, ולא רק במישור המודיעיני, היה בין המאפיינים הבולטים של פעולות הצבא גם בהמשך. בשעות הראשונות ובימים הראשונים לא השכילו רבים ממפקדי הצבא לקרוא את מפת הקרב הכוללת. הרמטכ"ל דדו דיווח לממשלה על התקדמות מוצלחת ועל אפשרות לצליחת התעלה "עוד היום". הוא הוסיף שאולי "כבר קיים ראש גשר אחד של צה"ל בצד השני של התעלה". בהודעה אחרת נאמר כי "המערך המצרי מתמוטט ומכים בו". כל זה היה ב-8 באוקטובר.

המצב בשדה הקרב היה הפוך. לפי הפרוטוקול של אותה ישיבה, המסרים האופטימיים על התקדמות בחזית הדרום נבעו מנתק חמור בדיווחים, בין הכוחות הלוחמים לפיקוד העורפי. הוברר שבניגוד לדיווחים, התקפת הנגד כשלה. לפי הפרוטוקול, הדבר עורר אצל גולדה "תמיהה" על ההתבטאויות של דדו.

הערכותיו ותחזיותיו של דיין היו מדויקות יותר. עוד ב-7 באוקטובר אמר בישיבה אצל ראש הממשלה: "בחזית הדרום אני מציע שנייצר קו על המיתלה. נוותר על קו התעלה ונתייצב על קו המצרים, שלושים או כמה ק"מ מהתעלה. אני מציע שהלילה ניתן הוראה לפנות את העמדות שאין (לנו) סיכוי להגיע אליהן... כל ניסיון להגיע אל המוצבים הוא שחיקה של טנקים... קו התעלה אבוד" (גם לגולדה היו תמיהות, וכך העירה: "חשבתי שמתחילים לפגוע בהם ברגע שהם עוברים את התעלה, מה קרה?")

דיין, כאמור, התנגד ל"קו בר-לב" מראשיתו. פעם סיפר לי שאמר בזמנו לממשלה, שלא יהיה אפשר לעצור על גדות התעלה כוח רציני שיחליט לחצותה. למרבה הפליאה, אפילו לאחר שהמצרים צלחו את התעלה והתברר שספקותיו בנוגע ליעילות "קו בר-לב" התאמתו באופן הקשה ביותר, דדו עוד טען שבעניין המעוזים בקו התעלה "הוויכוח ההיסטורי נגמר - רק שני מעוזים נפלו, חלקם פונו וחלקם עדיין מוחזקים וממשיכים למלא את יעדיהם היטב...".

הוויכוח בעניין המעוזים שימש אחר כך גורמים שונים להטחת האשמות לא הוגנות, כאילו דיין הציע "להפקיר" פצועים.

למעשה, דיין אמר שבחזית התעלה צריך לוותר על המוצבים מחוסר ברירה, ו"במקומות שאי-אפשר לפנות, נשאיר את הפצועים. מי שיגיע יגיע - אם יחליטו להיכנע, ייכנעו. אנחנו צריכים להגיד להם, איננו יכולים להגיע אליכם. נסו לפרוץ או להיכנע".

על כך העיד האלוף במילואים אברהם אדן (ברן), שאינו נמנה עם מקורבי דיין ושפיקד על אוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים: "נכון שצה"ל כל השנים מפיץ ומחנך שלא עוזבים פצועים, אבל לא מחלצים במחיר של איבוד עוד אוגדה. ההחלטה (של דיין) היתה מתבקשת בהתאם למצב הריאלי. לעתים, עם עין אחת הוא ראה רחוק יותר מבעלי שתי עיניים".

בימים הראשונים סבר דיין שהמלחמה תימשך זמן רב, שבועות ואולי חודשים, ושעל צה"ל להיערך מאחורי קווים חדשים ולנצל את הזמן להתגייסות כללית של כל מה שעומד לרשות ישראל ויהדות התפוצות, ורק אז לפתוח במתקפת נגד על המצרים. הוא שינה את דעתו ותמך בפעולה מהירה יותר לאחר שהמצב בשטח הצדיק זאת - ובפרט בעקבות התפנית החיובית בקרבות בחזית הסורית, שאיפשרה העברת כוחות, כולל מטוסים, מהצפון לדרום. אלמלא ההצלחה בצפון, לא מן הנמנע שהחשש שהביע דיין בישיבת ממשלה, שעיראק וירדן יצטרפו למלחמה, היה מתאמת.

הרגעה

בעבר נמתחה ביקורת על הופעתו הקודרת של דיין בטלוויזיה, זמן לא רב אחרי פרוץ הקרבות. דבריו היו רחוקים מאופטימיות, אבל הופעתו וסגנונה נבעו מהחלטה מפורשת של הממשלה, שקבעה ש"צריך להתיישר עם העם, כי העיתונות מציירת תמונה מעוותת" (כלומר, אופטימית מדי), ויש להעמיד את הציבור על חומרת המצב. למרות הרושם החמור שהותירה אותה הופעה, חשוב לציין שדיין, גם ברגעים הקשים ביותר, לא נתקף ייאוש או פאניקה.

ב-9 באוקטובר, למשל, הציעה גולדה לנסוע לוושינגטון כדי להעמיד את הנשיא ריצ'רד ניקסון על הסכנה שכתוצאה מהסיוע הצבאי המסיבי של הסובייטים למצרים עלול להיווצר מצב "שיהרסו אותנו". דיין הרגיע אותה: "גולדה, לא יהרסו אותנו".

פרסום הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה והמטכ"ל, בימים הראשונים למלחמה, מאשר שדיין היה בין המעטים מבעלי התפקידים הבכירים אז, אם לא היחיד, שתיפקד באופן אחראי, מפוכח וחסר פניות. הוא לא חשש לנתח את המצב ללא כחל ושרק, גם אם היה בלתי נוח ונראה לאחרים פסימי מדי.

באחד הימים, כשחזרתי לכמה שעות מהדרום לתל אביב (הייתי חבר כנסת, אבל עם פרוץ הקרבות התגייסתי) כדי להשתתף בישיבת חירום של הנהלת הליכוד, ניצלתי את ההזדמנות לבקר במטכ"ל. פניתי לשר הביטחון ושאלתי לדעתו על ההשלכות הציבוריות והפוליטיות שעלולות להיות למלחמה. דיין השיב (באמצעות האלוף גזית), שתקוותו האחת והיחידה היא שתקום ועדת חקירה ממלכתית, שתבחן באופן יסודי וללא משוא פנים את כל ההיבטים הרלוונטיים. חזרתי עם התשובה הזאת למנחם בגין, שביקש ממני לחזור לשר הביטחון והודיע לו שהוא מקבל את הצעתו במלואה ושסיעת הליכוד תתמוך בהקמת ועדת חקירה.

מאז עברו 38 שנים. עכשיו, כשרוב השחקנים הראשיים אינם בחיים ורק אלפי המשפחות השכולות ממשיכות להתאבל על יקיריהן, הגיע הזמן שההיסטוריה תעשה צדק עם העובדות. *

הכותב, חבר כנסת לשעבר, היה ממונה על הסברת החוץ תחת שר החוץ דיין בממשלת בגין, ואחר כך פעמיים שגריר ישראל בארצות הברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ