בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום שאחרי העסקה

מגלעד לאחמדינג'אד: האם ישראל מתכוונת עתה לתקוף באיראן?

סיום פרשת שליט מסיר מכשול נוסף בדרך למטרה העליונה שנתניהו וברק חותרים אליה. כעת הם פנויים להסתער על סוגיית הגרעין האיראני

202תגובות

"הוא שר הסברה טוב, אבל לא שר החלטה טוב", כתב ראש הממשלה יצחק רבין על שר הביטחון שלו, שמעון פרס, בתום ויכוח ביניהם ושינוי קוטבי בדעתו של פרס. מה שרבין כתב על פרס לשר ישראל גלילי, לפי ספרו של עמוס שיפריס ("שומר המסד ונוטה הקו"), נכון שבעתיים במקרה של מי שניצח את פרס לאחר רצח רבין.

בנימין נתניהו יודע להסביר, אבל מתקשה להחליט. כאשר הוא סוף סוף מקבל החלטה בעייתית ומתאמץ להסביר אותה, הוא מגביר את הדאגה: בידי מי נמצאת מדינת ישראל ולאן הוא מוליך אותה.

כשמנהלים מיקוח ממושך, נוטים לעתים קרובות לשקוע בפרטים ולהתאהב בקטנות. נכון, היער נשרף, מה לעשות, אבל ניצל עץ עתיק מסוים שהיה לסמל ושעמד במרכזו; מצד אחד אמנם ישוחררו מאות רוצחים, אבל מצד שני התקבלה התביעה הישראלית הנחרצת שיוסעו אל החופש באוטובוס ולא ברכבת.

עסקת שליט: סיקור מיוחד - כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

במאזן ההיסטורי נחלו השבוע תנועת ההתנגדות הפלסטינית והקנאות המוסלמית ניצחון כביר. הן יזמו מהלך, ביצעו אותו, החזיקו מעמד והכניעו את ישראל. בכך הוכיחו שהסבלנות משתלמת, שהזמן הערבי מנצח את הזמן המערבי, שלנוכח אורך רוח אין משמעות לעליונות הצבאית והטכנולוגית. ואם כך, אולי בכל זאת יש סיכוי להעלים את ישראל, בחלוף העשורים.

כך במסגרת הרחבה, הרעיונית. מבצעית, זהו מסר שיחלחל ברחבי העולם המוסלמי, מהחמאס לחיזבאללה ולג'יהאד למינהו, ממזרח אסיה ועד דרום אמריקה, מסין עד סיני, לכל נער שאינו זקוק לשרשרת פיקוד ולתשתית אמצעי לחימה כדי לקום, לחטוף ישראלי מזדמן, להחביאו במסתור שהכין ולדרוש תמורת שחרורו אלף אסירים.

נתניהו זכור כשגריר באו"ם שהתנגד כל כך לעסקת ג'יבריל ב-1985, עד שחיבל בראיון טלוויזיה שנקבע לפטרונו הפוליטי, משה ארנס, לצורך הנמקת העסקה. הוא ואהוד ברק יודעים שמעולם לא נכנעו כל כך שני יוצאי סיירת מטכ"ל יהירים כאלה לאחמד (ג'עברי) ולמוחמד (דף).

זו התפכחות כואבת, שאפשר לפענח את המניעים לה רק בהקשר החורג מזה של עסקת גלעד שליט. דפוס הפעולה של נתניהו וברק מלמד על נכונות לספוג מפלה קטנה, אם לדעתם היא תועיל להם להשיג הצלחה גדולה.

כמו בגין

מהתנהגותם של ראשי ממשלה ושרי ביטחון בפרשיות קודמות עולים סימנים מעידים המצטברים לכדי כיוון ברור של נתניהו וברק: בדרך להרפתקה צבאית.

האמנם ישראל בדרך לתקיפה באיראן? דברו על כך בפייסבוק

* מקרה שרת: ב-1956 החליט דוד בן-גוריון לצאת למלחמה נגד מצרים. כדי להבטיח לעצמו שליטה מרבית, סילק מהממשלה את שר החוץ משה שרת, שהתנגד לקו הלוחמני שלו. כשתיאם עם בריטניה וצרפת את מבצע סואץ / קדש, הקפיד שלא לעדכן בכך את שרת, שהובך בבורותו בביקור בהודו.

יובל טבול

* עיראק חשובה מסוריה: באביב 1981 הכניסה סוריה טילי קרקע-אוויר ללבנון. מנחם בגין רצה לתקוף את הטילים. מזג האוויר הרע והתערבות אמריקאית גרמו לביטול המבצע. אחר כך שקל בגין שוב והחליט שתקיפתו הממשמשת ובאה של הכור העיראקי חשובה מפגיעה בטילים הסוריים, והיות שישראל עלולה לשלם מחיר מדיני כבד על כל אחד משני המבצעים, ראוי להעניק עדיפות לכור.

* רמזור ירוק: הלהיטות להשגת הסכמה אמריקאית לפעולה גורמת לתופעה גופנית ייחודית של עיוורון צבעים: כשקברניט ישראלי נעמד מול רמזור בוושינגטון, כל צבע נראה לו ירוק. שר הביטחון אריאל שרון, בביקורו אצל שר החוץ אלכסנדר הייג במאי 1982, דימה לחלץ מהייג הבנה למבצע בלבנון בתגובה ל"התגרות רבתי" שמהותה נותרה עלומה. זה היה הבסיס הרעוע להנחה שממשל רייגן - שהייג לא היה מהחזקים בו - יבליג על הפלישה ללבנון שבועיים אחר כך.

הנמשל שקוף למדי: שיבוץ אישים כרוחם של המחליטים; שעבוד גזרות משניות לעדיפות עליונה אחת; והערכה - מוצדקת או שגויה - שהממשל האמריקאי יגיב באדישות או אף בתמיכה, לא בהתנגדות פעילה.

ממשלת נתניהו-ברק החלה לפעול במארס 2009. בעניין אומלל אחד, התהליך המדיני עם הפלסטינים, התיימרה להתחיל מחדש ונתקעה עד היום. בעניין שני, איוש מחודש של הצמרת הביטחונית, התמהמהה. כשהתחרטה, כבר היה מאוחר מדי. אבדה לה כל שנת 2010 ומחצית מ-2011.

ברק ונתניהו הצטערו על השנה הרביעית של גבי אשכנזי כרמטכ"ל, השישית של יובל דיסקין בראשות השב"כ והשמינית של מאיר דגן בראשות המוסד. את הראשונה קיבלו בירושה מהממשלה הקודמת, שפעלה בהנחיית היועץ המשפטי אז, מני מזוז. את השנים הנוספות של דיסקין ושל דגן העניק נתניהו, באישור ברק (לפי ההסכם הפוליטי ביניהם).

אשכנזי ודגן הכבידו על נתניהו וברק לפעול נגד איראן. דיסקין הפריע להם להיכנע לחמאס בעסקת שליט. בשני הנושאים חששו הפוליטיקאים להתעמת עם הדרג המקצועי המכהן בדיוני הממשלה, בהמשך גם בציבור ולבסוף - אם האזהרות יתממשו - אולי אף בוועדת חקירה.

הפתרון, כמו במקרה שרת, היה שינוי באיוש. שרת החוץ גולדה מאיר היתה זוטרה יותר במדרג המפלגתי, נאמנה אישית לבן-גוריון ואוהדת הלוחמנות. נתניהו וברק רצו ביואב גלנט לרמטכ"ל ולא רצו בגדי אייזנקוט, שהיה מועדפו של אשכנזי, במובן האיראני. הם קיבלו את בני גנץ, שטרח עד כה להימנע מעימותים עם שר הביטחון ופעל לבדל את עצמו מאשכנזי.

לא ליורש הזה פילל אשכנזי. גנץ לא נפל על חרבו למנות לפרקליט הצבאי הראשי את אלוף משנה שרון אפק, כהמלצתו החד משמעית של אשכנזי. הרמטכ"ל הנוכחי גם העדיף למנות למפקד חיל הים את תת אלוף (מהשבוע אלוף) רם רוטברג, ולא את מומלצו של אשכנזי, תת אלוף רני בן-יהודה. זה, כמובן, לא אומר שגנץ יתקפל בכל מקרה ולנוכח כל לחץ. אפשר שהוא צובר רצון טוב ואוגר הוכחות לענייניות עמדותיו במחלוקות.

המומחים האמינים ביותר בישראל מעריכים שהסכנה הגלומה בגרעין האיראני תתממש לכל המוקדם ב-2014. חשבונם מבוסס על שנה לערך עד שמנהיג איראן, עלי חמינאי, יחליט אם להפוך את היכולת הנערמת אצלו בערוצים מקבילים (חומר, טילים, ראשי קרב) לנשק גרעיני, ועוד שנה ויותר מרגע ההחלטה ועד להשגת יכולת מבצעית.

גם אם לצורך הדיון אפשר לשער שהערכה זו מקובלת על הדרג הבכיר בצה"ל - הרמטכ"ל גנץ וראש אמ"ן, אלוף אביב כוכבי - כי אז יכול ראש ממשלה או שר ביטחון מנוסה לבחור לעצמו הערכה אחרת.

שני התנאים לכך הם שיימצא לו מומחה אמין אחר, כדרך שראש אמ"ן-מחקר לקראת מלחמת לבנון, אבי יערי, אמר לבגין, לשרון ולרמטכ"ל רפאל איתן מה שרצו לשמוע, בניגוד לראש אמ"ן יהושע שגיא; ושהמעריך החולק על שר הביטחון לא יחקה את סבילותו של שגיא, שניסה לתרץ את התנהגותו הרפה במלים "זזתי הצדה" (והוזז סופית הצדה במצוות ועדת כהן).

מדחום אזורי

ברק כעס לפני שבועות מעטים על אלוף פיקוד העורף אייל אייזנברג, על שהעריך כי גברו סיכויי ההתלקחות האזורית, אך דומה שאייזנברג צדק: המדחום האזורי מראה שדווקא מפני שסוריה כרגע חלשה ובמצרים עדיין מושלת - אם כי לא לגמרי שולטת - המועצה הצבאית, עלולה להתלקח התנגשות גדולה, רב-זירתית, עם רקטות וטילים מצפון ומדרום על העורף הישראלי, בתגובה של חיזבאללה והחמאס למבצע גדול של צה"ל או אף כמהלומה מקדימה, בשליחות איראן.

השינוי בעמדת השב"כ, עם המעבר מדיסקין לכהן, לא הפתיע. הוא נחזה ברגע שנתניהו החליט לדלג על המועמד המוביל, א', שהיה מזוהה מדי עם קו דיסקין. בארגונים בעלי מדרג נוקשה כמו חיל האוויר והשב"כ, די בהברגת ראש חדש כדי לשנות את עמדת הארגון מקצה אל קצה.

סלמן אמיל

כשרבין רצה לבטל את ה"לביא", הוא מינה למפקד חיל האוויר, במקום תומך המטוס עמוס לפידות, את המתנגד הקולני לו, אביהו בן-נון. בכהן מצא נתניהו ראש שב"כ שמאחורי גבו יוכל להסתתר בהסכימו לאותה עסקה שתמיד תיאר בעצמו ככניעה לטרור.

אשר לאור הירוק, ההימור של נתניהו וברק גדול במיוחד. אולי הם משערים שברק אובמה יבליג ושמדינות ערב, מסעודיה ועד מצרים, ישמחו בסתר על שנחסך מהן כורח ההחלטה אם ללכת בעקבות איראן ולהתגרען.

אם הם טועים זאת אשליה מסוכנת במיוחד, כי לאחר ששר ההגנה, ליאון פאנטה, אמר במטוסו בדרך לתל אביב ושוב בקריה שדרוש "תיאום" נגד איראן - אם תפעל ישראל ייווצר רושם של תיאום כזה. כך, כזכור, סיבך בגין את אנואר סאדאת בפגישתם בשארם א-שייח, ערב תקיפת הכור העיראקי וארבעה חודשים לפני רצח סאדאת.

בזירה הפנימית, פניית הפרסה של נתניהו בפרשת שליט מחקה את רוב ההבדלים בין המפלגות. אם כל ראש ממשלה, מכל מפלגה, תהא יומרתו להשקפת עולם אשר תהא, נכנע בסופו של דבר לכורח המציאות, מה מותר הליכוד מקדימה, העבודה מישראל ביתנו?

במונחים החביבים כל כך על נתניהו, הוא נהג השבוע כצ'מברליין, בנסותו לצייר כניעה כהישג. לא ירחק היום, מאמין נתניהו, ויגיח מתוכו צ'רצ'יל. עד אז מוטב שייכנע פעם נוספת, הפעם לרופאים המתמחים. הם נחוצים לבתי החולים, לקראת ההסלמה שלכבודה חתרו נתניהו וברק לסגור את הקובץ של עסקת שליט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו