שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עסקת שליט: תחילתה של מנהיגות מופלאה של בנימין נתניהו?

ראש הממשלה לא רצה להירשם בהיסטוריה כמי שבכהונתו נהפך גלעד שליט לרון ארד מספר שתיים, אבל ייזכר כמנהיג הישראלי ששילם את המחיר הגבוה ביותר תמורת שבוי בודד. הוא גילה אומץ לב ומנהיגות, אותם יצטרך כדי לפתור את בעיות היסוד האחרות, שעדיין אתנו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי ורטר

בסתר לבו בנימין נתניהו כבר חושב על החטיפה הבאה. הוא יודע שהיא תבוא. ניסיונות והתרעות לחטיפה הם מעשה יום-יום כמעט, לחם חוקם של ראשי ממשלה ישראלים לדורותיהם. כך היה בחמש השנים האחרונות, כך יהיה גם אחרי שגלעד שליט יחזור הביתה. כשזה יקרה, נתניהו ייאלץ להתמודד לא רק עם שאלת המחיר, אלא גם עם אופן התגובה לחטיפה עצמה.

שני תקדימים עומדים לנגד עיניו: זה של חטיפת שליט ביוני 2006, כשישראל הסתפקה בתגובה מקומית-פלוס, וזה של חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ביולי באותה שנה, שבעקבותיה יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. לנתניהו אין ספק לפי איזה מודל הוא ינהג: לא זה של יוני. אחר כך תגיע שאלת תג המחיר. כמה שרי ממשלה התחייבו, אולי כדי להשקיט את מצפונם, שבפעם הבאה זה יהיה אחד תמורת אחד. נתניהו, בדיונים פנימיים, נזהר מאמירות כאלה. הוא אינו מוכן להתחייב. הוא למד על בשרו שהחיים מורכבים הרבה יותר מכפי שמצטייר מכתיבת ספרים על לוחמה בטרור. אכן, אין תפקיד מצנן, מנער ומפכח יותר מאשר ראש ממשלת ישראל.

אנשים ששוחחו ביומיים האחרונים עם נתניהו, בעודו נופש בבית הפרטי בקיסריה, מצאו אותו רגוע מאוד. הוא שלם עם עצמו. זאת היתה ההחלטה הקשה ביותר שהוא נדרש לקבל מאז נכנס לתפקיד באפריל 2009. ארבע שעות לפני ישיבת הממשלה, הוא לא היה משוכנע שיש לו רוב. בדיעבד זה נשמע מופרך בהתחשב בתוצאות ההצבעה (26 כנגד שלושה), אבל זה היה הלוך הרוח ששרר בלשכת ראש הממשלה ביום שלישי בין-ערביים. לכאורה, כמחצית משרי הליכוד היו אמורים להתנגד, וכך גם כל שרי ישראל ביתנו ואחד מהבית היהודי-המפד"ל - ואנחנו כמעט בתיקו.

שר הביטחון, אהוד ברק, שתמך בעסקה מהרגע שנכנס למשרד הביטחון, אמר לנתניהו שאין סרט כזה. שברגע שראש ממשלה מחליט והולך על זה בכל הכוח והעוצמה ובמלוא התוקף המוסרי, הוא יצליח להעביר גם החלטות שבימין הן קשות לעיכול. ברק דיבר על גלעד שליט, אבל כיוון מן הסתם גם להחלטות עתידיות שמתמהמהות. חידוש המו"מ עם הפלסטינים, למשל.

ברק כבר היה בסרט הזה ערב סיום כהונתה של ממשלת אולמרט. כשהוא עושה השוואה בין שני ראשי הממשלה, אין לו צל של ספק מי הפגין מנהיגות ומי השתפן, מי נהג באומץ ובאחריות ומי חיפש אלף תירוצים לחמוק מהחלטה. בשיחות פרטיות ברק מחמיא לנתניהו כפי שרק מפקד יכול להחמיא לחייל. נתניהו גילה מנהיגות, אומר ברק. מן הסתם, בלי לחטוא בפסיכולוגיה בגרוש, נוכחותו של ברק בסביבה סייעה לנתניהו להכריע.

איור: עמוס בידרמן

המלה "מנהיגות" חוזרת שוב ושוב בהודעותיה של לשכת ראש הממשלה. זאת המלה המרכזית בדף המסרים. היא כנראה מאוד חשובה לנתניהו. בתום ישיבת הממשלה הלילית שבה אושרה העסקה, פנו כמה מאנשי ראש הממשלה לשרים מסוימים וביקשו מהם להדגיש את מוטיב המנהיגות בראיונותיהם לתקשורת. מאז, בכל הודעה שמוציאה הלשכה מקומה של המנהיגות אינו נפקד.

אמש, בהודעה של הלשכה על שיחתם של נתניהו והילרי קלינטון, צוין כי נתניהו אמר לשרת החוץ האמריקאית ש"אלו הרגעים שבהם מנהיגות נבחנת". יום קודם לכן פירסמה הלשכה הודעה שבה הודה נתניהו לציבור שבירך אותו על ההחלטה, וציין כי "מנהיגות נבחנת ברגעים אלה". כמה שעות קודם לכן דיווחו העיתונאים על שיחתם של נתניהו והנשיא הצרפתי, ניקולא סרקוזי: "ראש הממשלה אמר לנשיא כי באופן אישי זאת החלטה קשה בעבורו, אבל מנהיגות נבחנת ברגעים קשים אלה", נאמר בהודעה.

עוד הודעה ועוד הודעה, כולן עולות על גדותיהן מרוב מנהיגות. כדאי להם להירגע שם קצת, בלשכה. מנהיגות נרכשת במעשים, לא בהודעות. כשהיא שם, היא שם. כולם רואים אותה. המנהיג אינו צריך להכריז על עצמו ככזה, כפי שבר רפאלי לא צריכה להצהיר על עצמה שהיא יפה.

ארי בסוגר

בשיחות שהוא מנהל בימים האחרונים עם שרים וח"כים ממפלגתו, ובשיחות שניהל בשעות שלפני ישיבת הממשלה, נתניהו אינו מחכה שיזכירו לו את עסקת ג'יבריל מ-1985, שבה שוחררו 1,150 אסירים, בהם רבי מחבלים, בתמורה לשלושה חיילים חיים. הוא שולף את עסקת ג'יבריל ביוזמתו, כמי שמבקש להקדים רפואה למכה.

הוא היה אז שגריר באו"ם ושקל להתפטר מפני שהתנגד בתוקף לתנאי העסקה. הוא כתב על כך בספרו "מקום תחת השמש", שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ב-1995. "אולי היתה כאן הצלה של נפשות אחדות בישראל, אלא שלי ברור שהדבר נעשה במחיר של הרבה נפשות שנידונו למוות בגלל החלטה זו", מצטט נתניהו בספרו מכתב ששיגר אז ליצחק שמיר, ראש הליכוד ושר החוץ בממשלת האחדות בראשות שמעון פרס. בהמשך הוא כותב: "הייתי משוכנע ששחרורם של כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע, יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני".

הפעם, אומר נתניהו לבני שיחו, הסיפור הוא אחר. מחבלים מעטים מאוד, יחסית למה שהיה אז, יורשו לחזור לשטחי הגדה המערבית. זה הבדל עצום. מי שיחזור יהיה תחת פיקוח הדוק של המודיעין הישראלי. שנתיים הוא התעקש על שני פרמטרים: שמות וגירוש. ברגע שהחמאס הסכים להתגמש בשני הפרמטרים הללו - להשאיר בכלא את השמות הגדולים ולהסכים לגירושם של הרוצחים הגדולים ביותר ולמניעת כניסתם של רבים אחרים לשטחי הגדה - נתניהו הסכים לתת את ליטרת הבשר שלו. בין היתר הוא נעתר לשחרר ערבים ישראלים, שישה במספר. הוא מתייחס בביטול למי שטוען שאפשר היה להשיג את העסקה הזאת לפני שנתיים. מי שטוען זאת פשוט לא מצוי בפרטים, אומר נתניהו.

לבו חצוי. עסקה כזאת מנוגדת לכל הווייתו הפוליטית, הציבורית, האידיאולוגית. אבל הוא לא היה מסוגל לנהוג כמנהג שלושת השרים האמיצים וזקופי הקומה אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו ומשה יעלון, ולהפקיר את שליט לגורלו. למות שם, להשתגע שם, אולי להיעלם יום אחד לאיראן, אולי לעבור עינויים שיוצגו לעין כל ביו-טיוב. הוא חשש שאם ישיב בשלילה הפעם, שליט יהפוך רון ארד מספר שתיים.

בימים האחרונים הוא נזכר בפגישותיו עם בתיה ארד, אמו המנוחה של הנווט שנעלם. הוא ראה אותה בסבלה. הוא גם לקח ללב את כאבם של אביבה ונועם שליט, ובמיוחד של הסב צבי שליט, אותו הוא מגדיר "אדם מיוחד במינו". הוא מודה שבאווירה הציבורית, ובסנטימנט הקולקטיבי, לא היה אפשר לנהל שיח רציונלי על גורלו של שליט. היה צריך להחזיר אותו הביתה וזהו, לגמור עם זה.

רגע האמת של נתניהו הגיע ביום ראשון השבוע. הוא נדרש להכריע סופית בגורל העסקה. לא היה לו הלוקסוס לפנות את סדר יומו ולהתעמק אך ורק בסוגיה הזאת. הוא התעסק גם באישור דו"ח טרכטנברג בממשלה, אחרי הכישלון שנחל שבוע קודם; הוא ניסה לפתור את משבר המתמחים; ופה ושם עסק גם בדו"ח הריכוזיות שמונח על שולחנו. הוא התהלך "כארי בסוגר" באותו יום, כלשונו. בלילה זימן את השמינייה לישיבה חשאית ומכרעת.

סטודנטים למדעי המדינה שילמדו בעתיד את דברי ימי ממשלת נתניהו השנייה, ינסו בוודאי לפענח את הפרדוקס הבא: נתניהו נופל על הדברים הקטנים, לכאורה, חסרי החשיבות, חסרי המשמעות באופן יחסי. הנה: יום שלם הוא מנסה להעביר בממשלה את דו"ח טרכטנברג לשינוי חברתי, ונופל על הפנים. התקשורת עושה בו שפטים, מגדירה אותו ראש ממשלה חלש ששותפיו לקואליציה מזלזלים בו, שעומד בראש לשכה לא מתפקדת, אולי אפילו ערב בחירות. תשעה ימים לאחר מכן הוא מצליח להעביר באותה ממשלה, ממשלת ימין מובהקת, ובמחצית מהזמן שניסה ללא הצלחה להעביר את טרכטנברג (שבינתיים אושר בממשלה), החלטה על שחרור 1,027 אסירים, בהם מאות רוצחים ומחבלים, בתמורה לחייל חי אחד.

זאת החלטה שאין קשה ממנה, אבל היא עברה חלק, כמו סכין בחמאה. בזמן שהממשלה ישבה, הוצפו הטלפונים הניידים של שרי מפלגות הימין במאות, לא פחות, מסרוני נאצה / שידול / איומים / תחנונים של אנשי ימין שמתנגדים לעסקה. השרים, שיצאו מדי פעם אל המדף שמחוץ לחדר הישיבות שבו מונחים הטלפונים שלהם כדי לבדוק הודעות, התפלצו לנוכח מתקפת המסרונים אך לא נכנעו לה, ברובם הגדול.

דפוס הפעולה המוזר הזה מאפיין את נתניהו לכל אורך הכהונה. בדברים הגדולים הוא מצליח - לא בהליכה, אבל לא במאמץ גדול מדי - ואילו על הפיצ'יפקעס הוא מתרסק. הוא העביר החלטה על הקפאת הבנייה ביישובים בגדה המערבית (בנובמבר 2009), שכמוה לא קיבל שום ראש ממשלה לפניו. את נאום בר-אילן, שבו הצהיר על הכרתו במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, הכרזה שעמדה בניגוד קוטבי לעמדתו המוצהרת זה עשרות שנים, ובניגוד לעמדת הליכוד, לא טרח להביא לאישור הממשלה. אבל מאז הנאום זוהי עמדת ישראל, ואין בלתה.

מה זה מוכיח? שכפי שנאמר לא פעם, נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר שהיו כאן. כשהוא רוצה הוא מסוגל לגלות מנהיגות (הרבה זמן לא שמענו את המלה הזאת), אומץ לב ונחישות, כמו אז בסיירת, לצדו של אהוד ברוג. למרות הדימוי שלו כמחרחר ריב, הוא מתון בהיבט הביטחוני. הוא אינו שש למלחמות או להרפתקאות צבאיות. מבחינה פוליטית הוא מסוגל גם היום, שנתיים וחצי לאחר כינון ממשלתו ולאחר שזמן יקר ירד לטמיון, להוביל להסדר עם הפלסטינים. אם לא להסדר ממש, לפחות ללכת רחוק מאוד לקראת הצד השני, כדי לזכות מחדש באהדת העולם ולשבור את חומת המצור והבידוד שהולכת ומתגבהת סביב ישראל. כל מה שעליו לעשות הוא לרצות, להאמין והעיקר - לא לפחד כלל.

מהלך מדיני אמיתי ונועז מצדו אולי יבריח את ליברמן, אבל בהתנהלות נכונה, ועם מתווך רציני, נתניהו יכול לצרף את קדימה לשנתיים שנותרו לכהונת הממשלה ולנסות לקדם הסדר. לבני אומרת, גם בימים אלה, כשניחוח הבחירות כבר עומד באוויר, כי אם תשתכנע שנתניהו רציני היא תהיה לצדו, בלי חשבונות פוליטיים. הצטרפות לממשלה לאחר מחצית כהונתה היא צעד בעייתי מאוד למפלגת אופוזיציה ראשית, אבל לבני במצוקה פוליטית. שנתיים כשרת חוץ שתנהל את המו"מ המדיני הן מרשם לא רע לשיקום המעמד. מובן שהכל תלוי רק בביבי, לא בציפי.

פסיכוזה המונית

לא צריך לטעות: כשתיעלם תרועת הפסטיבל, פסטיבל שליט, נחזור לסדר היום הרגיל שחווינו עד יום שלישי האחרון: סכסוכי עבודה, מערכת בריאות קורסת, איומים בשביתות והכנות להפגנת ענק. המחאה החברתית לא הלכה לשום מקום. אחרי שמעמד הביניים יסיים לשמוח בשמחתה של משפחת שליט, הוא יחזור לחשבון הבנק שלו, למצוקות היום-יום, להתמודדות הסיזיפית עם יוקר המחיה.

בשבוע הקרוב נתניהו יהיה בשיא הפופולריות. בעוד שבוע-שבועיים האבק ישקע. כשהכנסת תחזור מפגרת הקיץ, ב-31 בחודש, גלעד שליט כבר לא יהיה בכותרות הראשיות בעיתונים. לא ברור מה יהיה אז מצב הרפואה הציבורית בישראל. בחג נתניהו עסק גם בענייני המתמחים. בשיחות פרטיות הוא העריך שאפשר לפתור את המשבר, בלי להפר את ההסכם שנחתם. בין השורות נדמה שנתניהו חושד שמאחורי סרבנות המתמחים עומדים מניעים זרים וגורמים פוליטיים - אותם מניעים ואותם גורמים שמתדלקים את המחאה החברתית. הוא מבחין בין נציגי המתמחים למתמחים עצמם. בכל מקרה, ברור לו שהמשבר חייב לבוא על פתרונו במהירות. הרי גם כאן מעורבים חיי אדם.

אולי כשמשבר הרפואה יהפוך לפסיכוזה המונית, כמו זו שליוותה את גלעד שליט, הוא ייפתר. בחמש השנים האחרונות לא היה בית ספר, יסודי או תיכון, לא היה בית כנסת, לא היה אירוע ממלכתי או פוליטי, לא היתה ישיבת כנסת חגיגית, לא היתה יחידה צבאית מרמת הכיתה עד האוגדה, שעניינו של שליט לא עלה ולא הוזכר בהם פעם אחר פעם. אם נתניהו גילה מנהיגות (פעם אחרונה, מבטיחים) בפרשת שליט, אין סיבה שלא ינהג כך לנוכח המשבר בבתי החולים. זה כבר קטן עליו. הוא על הגל. כדאי לו לנצל את רגעי החסד הללו לניקוי שולחנה של מערכת הבריאות. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ