בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסף קומיקס מיוחד

היסטוריה שנכתבה בדיו

קומיקס וקריקטורות תמיד שימשו כלי יעיל לבחינת ערכים חברתיים. על הדימויים והרעיונות הוויזואליים מאחורי מהפכות

6תגובות

בפברואר השנה, בשיאה של המהפכה במצרים, הסתובבה בחורה צעירה בכיכר תחריר בקהיר. היא עברה בין המוני מפגינים משולהבים שהניפו אגרופים, זעקו סיסמאות ודרשו מהפכה, וחילקה חוברת דקה וצבעונית, שעל גביה התנוססה דמותו של מרטין לותר קינג. אבל "ד"ר מרטין לותר קינג וסיפור מונטגומרי" לא היתה סתם חוברת שהציעה תיאור יבש של קורותיו של המהפכן הנערץ.

היתה זו חוברת קומיקס, שלצד הביוגרפיה של קינג כללה גם מדריך מעשי למחאה לא אלימה, ותיארה את התפתחות החרם על חברת האוטובוסים של מונטגומרי, אלבמה: החרם שפרץ בעקבות מאסרה ב-1955 של רוזה פארקס (לאחר שסירבה לקום באוטובוס לאדם לבן), הצית את המאבק נגד האפליה הגזעית, ושיקם את כבודם הרמוס של מיליוני אפריקאים אמריקאים בארצות הברית.

אותה צעירה שחילקה את חוברת הקומיקס ברחובות קהיר בזמן המהפכה, דליה זיאדה, החליטה שהחוברת, שיצאה במקור ב-1958 בארצות הברית, תוכל לשמש היטב גם את המהפכנים החדשים של המזרח התיכון. זיאדה, בת 29, מראשי קהילת הבלוגרים המצרית, פעילה למען זכויות אזרח וזכויות אדם, ואחת מ-150 הנשים המשפיעות ביותר בעולם לפי רשימה שפירסם "ניוזוויק" בתחילת השנה, החליטה לפני שנתיים לעשות מעשה ותירגמה את הקומיקס לערבית (וגם לפרסית).

ואולם, כשהחוברת כבר עמדה בפני הדפסה, קצין ביטחון מצרי בכיר עצר את התהליך. נראה שתוכנה החתרני והמהפכני של החוברת הרתיע אותו, והוא החליט לאסור את הוצאתה לאור. אבל זיאדה לא נכנעה. היא התעקשה להיפגש אתו, קראה יחד עמו את החוברת מתחילתה ועד סופה, ובסופו של דבר, לדבריה, לא רק שהוא אישר את ההדפסה, אלא גם הציע לה אילו משפטים לתקן כדי לחמוק מנחת זרועה של הצנזורה המצרית. בסוף הפגישה, סיפרה, הוא לא התאפק וביקש ממנה כמה עותקים של החוברת לילדיו.

בסופו של דבר החוברת הודפסה בכמה אלפי עותקים, פורסמה במלואה גם באינטרנט, והופצה בקרב פעילי המחאה בכל רחבי המזרח התיכון. מן החוברת האמריקאית המקורית, לעומת זאת, שרדו רק עותקים מעטים. תוכנה ומטרותיה, ובעיקר השילוב בין אלה לבין המדיום שנהנה מפופולריות שיא באותם הימים בארצות הברית, נחשבו אז כה יוצאי דופן ופורצי דרך, עד כי נטען שמרבית עותקיה נשרפו על ידי אזרחים זועמים.

למרות זאת, הבשורה שנשאה החוברת הצליחה לחצות גבולות: מתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה אימצו אותה לחיקם (עד שהרשויות אסרו עליהם להמשיך בהפצתה), ותרגומה לספרדית הפך אותה לכלי מהפכני גם בקרב לוחמי זכויות אדם במדינות דרום אמריקה.

קשה להעריך את מידת השפעתה של חוברת הקומיקס הזאת על פעילי זכויות אדם וצדק חברתי ברחבי העולם, אבל היא ללא ספק מציגה הוכחה נוספת לכך שקומיקס אינו רק מדיום שנועד לסיפור עלילותיהם של גיבורי-על בחליפות מבריקות. סיפורה של החוברת הזאת רומז כי קומיקס יכול לשמש, ואכן משמש, למטרות נוספות מלבד מצרך המיועד לשעות הפנאי של בני נעורים ממושקפים. מעבר לכך, הוא מבהיר כי קומיקס, והאמנויות הקרובות לו, משמשים זה שנים רבות ככלי רב עוצמה בידיהם של אנשים מבריקים ומקוריים, כדי להפיץ רעיונות של מחשבה חופשית, מאבק יצירתי בעוול ובאי-צדק ומסרים פוליטיים חתרניים ואנטי-ממסדיים.

בדומה לזיאדה, אדם נוסף שהרים תרומה לצד הוויזואלי של המהפכה במצרים הוא מוחמד פהמי, מעצב, אמן ואקטיביסט, בן 29, הידוע יותר בכינוי גנזיר. בזמן המהפכה עיצב גנזיר כמה וכמה דימויים, שהופצו במאות ואלפים על גבי סטיקרים, חולצות, שלטים, כרזות ויצירות גרפיטי.

במאי האחרון הוא נעצר בעקבות תליית כרזה שלו שביקרה את מדיניות המשטר הצבאי במצרים שאחרי הפלת מובארק. המעצר בוצע בעקבות מהומה שהקימו דווקא אזרחים נרגזים, שלא אהבו את הביקורת הפרובוקטיבית על המשטר וכן את הדימוי שגנזיר השתמש בו, שיש לו קונוטציות מעולם הסאדו-מאזו. ממש לפני שנלקח לתחנת המשטרה הספיק גנזיר לצייץ בחשבון הטוויטר שלו (שמונה כ-6,000 עוקבים) על המתרחש, ותוך שעות התארגנה רשת של פעילים פוליטיים וחברתיים, פורסמו הצהרות מחאה רשמיות של ארגוני זכויות אדם מצריים ובינלאומיים, התקיימה מחאה מול בניין התביעה הצבאית וטלפונים התקבלו מבכירים בממשל. גנזיר שוחרר באותו היום.

"כבר כמה שנים שאני די מצליח בתור מעצב ואמן", מספר גנזיר בראיון בדואר אלקטרוני, "אבל כבר זמן רב אני נאבק בניסיון לעשות דברים משמעותיים שיעוררו השראה באנשים ויתניעו שינוי חברתי. ממש לפני שפרצה המהפכה, הייתי בשלב בחיים שבו התחלתי לאבד תקווה והתחלתי לפקפק ברצינות במטרות שלי כאמן. המהפכה היתה משב של אוויר רענן, ומצאתי את עצמי מעורב באופן מיידי ואינטנסיבי, כמו רוב האנשים - שחלמו על מצרים טובה יותר אך התייאשו יותר ויותר כתוצאה מהאפתיה של ההמונים. המהפכה נתנה לכולנו ניצוץ של תקווה ומשהו לעבוד לקראתו: שינוי".

בוטה, מחוספס, מיידי

"אם בוחנים את ההיסטוריה לעומק, המונח ‘קומיקס' התייחס במקור לכתבי עת כמו ‘פאנץ' ו'פאק' מהמאה ה-19, שפירסמו מקבצים של קריקטורות בעלות אופי חברתי ופוליטי. זו היתה ההוראה המקורית של המלה. כך שבמובנים רבים, יצירה של קומיקס פוליטי היא חזרה לשימוש המקורי בפורמט", מסביר סת טובוקמן, אמן קומיקס פוליטי, מהחשובים בארצות הברית, בשיחת טלפון מניו יורק.

טובוקמן הוא אחד ממייסדי "World War 3 Illustrated" - מגזין קומיקס פוליטי, המפרסם מדי שנה את מיטב האמנות הגרפית הביקורתית והאקטיביסטית בארצות הברית. "דפוס כמדיום, ובעיקר דימויים ויזואליים בדפוס, היו חלק גדול מהמהפכה הצרפתית ומהמהפכה האמריקאית", הוא מוסיף. "אנשים רבים אינם יודעים זאת, אבל פול רוויר (מהפעילים הבולטים במהפכה האמריקאית) היה אמן גרפי - הוא היה חרט. גם תומס פיין, הפוליטיקאי וההוגה, היה אמן גרפי, הוא יצר כרזות. כך שאמנות גרפית ופוליטיקה, ובעיקר פוליטיקה רדיקלית שואפת שינוי, היו קשורות זו בזו כבר בתחילת עידן הנאורות".

"אני מאמין, בצורה דתית כמעט, שהרבה יותר קל לדבר על בעיות פוליטיות מורכבות בקומיקס", אומר אמן הקומיקס האמריקאי הצעיר איתן הייטנר, תלמידו של טובוקמן ואחד המשתתפים הצעירים במגזין. "ניקח, לדוגמה, את הקומיקס שלי ‘למה אני מחרים את ישראל': ניו יורק היא מאוד פרו-ישראלית. ויותר משיש בה אנשים שהם פרו-ישראלים, יש המון אנשים שפשוט לא אכפת להם. לא מישראל, לא מפלסטין, לא מי הורג את מי ומה קורה - הם חושבים שהם כבר שמעו על הכל, והם פשוט לא שמים זין.

"לו הייתי עומד בפינת הרחוב ומנסה לחלק טקסט כתוב על ישראל, פלסטין או כל דבר אחר, ודאי אם מדובר במסר שנוי במחלוקת כמו חרם על ישראל, אף אחד לא היה מתעניין. אף אחד. אנשים היו חושבים שאני משוגע ופשוט מתעלמים ממני", הוא מוסיף. "אבל ברגע שזה קומיקס - הם מתעניינים, והם קוראים את זה. כך שזו פעולה מאוד טריוויאלית וישירה. אנשים נוטים יותר לבחון יצירות שהן ויזואליות, שנראות יפה, שיש בהן ציורים. וזו הסיבה העיקרית שאני נאבק על יכולותי כאמן. אם אתה רוצה להגיד לאנשים להחרים את ישראל, שזה מסר שרוב האנשים אינם רוצים לשמוע, אז כדאי מאוד שתוודא שהציורים שלך הם הכי טובים שאפשר. כי זה מה שיגרום לאנשים לבחון את המסר שלך".

בגישה דומה אוחזים גם אמני קומיקס אחרים, לרבות כאלה שאינם מחרימים את ישראל. "קומיקס ואמנות רחוב הם סוגי מדיה מושלמים לביקורת חברתית פוליטית, כי שניהם מופקים באמצעים ביתיים זולים ומאפשרים ביטוי מיידי והפצה ללא אנשי תיווך כמו עורכים, הוצאות לאור, רשתות ספרים - מה שמאפשר ליצירה להתפרסם בצורתה הגולמית, הבוטה, המחוספסת והמיידית", אומר זאב אנגלמאיר, אחד האמנים הגרפיים הפוריים, השנונים וחסרי העכבות ביותר בישראל, שגם שולח ידו כמעט בכל מיזם אלטרנטיבי בתחום הקומיקס.

"עבודות שיצרתי בחודשים האחרונים בעקבות המחאה החברתית - יותר מ-50 כרזות, שני סיפורי קומיקס ופנזין אהבה - הופצו מייד על נייר ובאינטרנט, ונתלו ברחוב ובמאהלי המחאה", הוא מספר. "בשום מדיום אחר שיוצא לאור מסרים כאלה לא היו יכולים לזכות לחשיפה מיידית כל כך. ביקורת חברתית מגיעה מהבטן, ולכן המיידיות והספונטניות היצירתית חשובות במיוחד".

לדבריו, "מיד כשהתחילה מחאת האוהלים, יצרתי כרזות יומיות המגיבות למצב. פיזרתי ותליתי אותן במאהל בתל אביב וקיבלתי כל מיני תגובות. אני עובד עם כל מה שמזדמן בדרכי: לקחתי למשל כותרת באתר ynet ‘המחאה מתפשטת', והצמדתי אותה לזוג עירום באוהל, הרבה לפני שספנסר טוניק הפשיט את עם ישראל. במטה המאבק אהבו את הכרזות שלי, אבל על ‘המחאה מתפשטת' קיבלתי ביקורת שזה לא מתאים, כי זה בעל אופי מיני ולמאהל מגיעות גם משפחות. בחור אחר במטה המאבק אמר ש'המחאה מתפשטת' דווקא סבבה לגמרי, והבעיה היא רק עם כרזה אחרת שבה רואים אבא ובן ליד אוהלים, והאב אומר: ‘יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך'. הבעיה מבחינתו היתה שעל אחד האוהלים בכרזה היה סטיקר ‘ביבי הביתה', ככה שלכל אחד יש את ההעדפות שלו. בסופו של דבר, תליתי כרזות ברוטשילד והרבה מהן הורדו מהאינטרנט ונתלו באוהלים".

אנגלמאיר לא הסתפק ביצירה אינדיבידואלית, וכדרכו שיתף פעולה עם אמנים נוספים: "השתתפתי בפנזין ‘קשקושי תחת' - גיליון מחאה שכלל תנוחות מיניות באוהלים ונוצר בשלושה ימים על ידי ירמי שיק בלום ויונתן השילוני המעולים (ראו יצירות מתוך הפנזין בעמ' 24-25), ואחר כך מכרנו את הגיליון בשני שקלים בשדרה, ליד מתחם מחאת הרופאים, מה שהתברר כחוויה כיפית ומלאה אדרנלין כי קיבלנו המון תגובות: החל בפסיכולוגיות ממחאת הפסיכולוגים, דרך פעילי ימין קיצוני שהגיבו בעיקר לתנוחות וכלה בהומלס ערבי, שקרא בקול טקסטים מהפנזין ברמקול המשוכלל של ירמי".

בניגוד לגישה כבדת הראש וחמורת הסבר של "World War 3 Illustrated", אנגלמאיר, כמו רבים אחרים בעולם הקומיקס החתרני, מאמין בהומור - חלק בלתי נפרד מעולם הקומיקס, עוד מראשיתו, כפי שמעיד שמו של המדיום. "ההומור בקומיקס החתרני אינו אומר שהביקורת הכלולה בו אינה רצינית; יש מערכון של מונטי פייתון שבו איזה בריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מספר בדיחה וכל מי ששומע אותה מתפוצץ מצחוק ומת. אחר כך מתרגמים את הבדיחה לגרמנית כדי להרוג את חיילי האויב. אף שהבדיחה מצחיקה, המוות פה הוא עניין רציני. ההומור לא מחליש את המסר, אולי ההפך: לפעמים קל יותר לנפנף קומיקס וקריקטורות שמבקרים באופן ‘רציני' את המשטר, כי יש תחושה שהם מיסיונרים ומטיפים. לעומת זאת, קומיקסים שהביקורת בהם סמויה ננעצים עמוק, הם מפתים וההומור הופך אותם למסוכנים יותר, כמו התפוח המורעל של שלגיה".

אמיתי סנדי, אקטיביסט חברתי ופוליטי וקומיקסאי שערך בשנות ה-90 את פנזין הקומיקס החתרני "סטיות של פינגווינים", מסכים. "הומור זה אפקטיבי, קודם כל. הומור מושך המונים מכל הסוגים, בלי הבדלי צבע ומעמד כלכלי, ודבר שני - הומור הוא כלי יעיל לבחינת ערכים", אומר סנדי.

"זאת אומרת, יש ערכים שאבד עליהם כלח, ובמקום לשרת את החברה הם פוגעים באנשים, אבל מפני שדרכם של ערכים להתקדש, הם נשמרים. והומור עובד על איזושהי שבירה של המציאות. זה קצת כמו שאמנים, כאשר הם מרגישים שיש משהו לא בסדר עם הפרספקטיבה של התמונה, הם הופכים אותה, ואז נקודת המבט החדשה גורמת להם להסתכל על דברים מנקודה בריאה. הומור, כשהוא מוצלח, עושה אותו הדבר: הוא גורם לאנשים לשאול את עצמם אם הערכים האלה שמדברים עליהם עדיין תקפים, או שאולי הם התיישנו וצריך להחליף אותם במשהו חדש".

הנחש הקטוע של פרנקלין

ואכן, הקומיקס - ואחותו הגדולה הקריקטורה הפוליטית - עושים כבר כמה מאות שנים בדיוק את זה: בחינת תוקפם של הערכים החברתיים. פריצת רעיונותיהם של הוגי תנועת הנאורות, ובראשם השאיפה להיטיב עם כלל האנושות, בעיקר על ידי שיפור תנאי החיים, בחינת הסדרים החברתיים ועידוד המחשבה הביקורתית, וזאת במקביל להתפתחותו של הדפוס, שאיפשר להפיץ את הרעיונות הללו בשלל דרכים לחלקים גדלים והולכים מכלל האנושות, התרחשו כהקדמה לשתי המהפכות הפוליטיות הגדולות ביותר של העידן שלנו, שגם סימלו את ראשיתו: המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית.

את ראשיתו של האיור הפוליטי מציינים היסטוריונים רבים בכרזת "להתאחד או למות" שיצר ב-1754 בנג'מין פרנקלין - מדינאי, הוגה, ממציא ומאבות האומה האמריקאית. הכרזה מתארת נחש קטוע לשמונה חלקים, כל אחד מהם מייצג את המושבות הבריטיות באמריקה (תוך כדי איחוד מלאכותי של חלק מ-13 המושבות שהיו בפועל), ומתייחס לחשיבות החזית המאוחדת שעל המושבות לקיים נגד כל איום מבחוץ - בתחילה בנוגע למלחמות הצרפתיות-אינדיאניות, ולאחר מכן בנוגע למהפכה האמריקאית ולהתנערות מהשלטון הבריטי. האיור הודפס בכל העיתונים וכתבי העת של היבשת ונהפך לאיקונה של המהפכה האמריקאית. מאז הוא המשיך לשמש סמל של אחדות ובמלחמת האזרחים האמריקאית נעשה שוב אקטואלי, כשכל צד במלחמה עשה בו שימוש לצרכיו שלו.

בצרפת, קריקטורות של משפחת המלוכה, של האצולה והכמורה, ובעיקר של ניצולם של כל אלה את בני "המעמד השלישי", היו המשך טבעי למסורת החמשירים המלעיגים, שהיו נפוצים מאוד בפאריס של המאה ה-18 ומיזגו רכילות, חדשות, פרשנות ודעות. החמשירים הללו עברו על פה מרובע לרובע ולעתים קרובות השתנו הדגשים שלהם לפי מצוקותיו הספציפיות של כל רובע. עשרות תחריטים של מעמד האצולה והכמורה, הרכובים על גבו הנשבר של האיכר/הפועל המנוצל, נפוצו ברבבותיהם כהדפסים בצרפת של ימי התלקחות המהפכה, ונהפכו אף הם לסמל של הסדר הישן שיש להפוך על פיו. זמן לא רב לאחר המהפכה החלו להופיע תחריטים מסוג חדש - של המעמד הנמוך המנצח, הרכוב בתורו על גבם של מנצליו לשעבר.

קריקטוריסטים רבים וטובים במאה ה-19 התייחסו באופן נרחב לאינספור סוגיות חברתיות ופוליטיות, וכך ביטאו את הלך הרוח של הציבור, עזרו לפשט בעיות מורכבות ובכך הפכו את הציבור לשותף לדיון שעד אז נערך רק ב"חלונות הגבוהים", או - לעתים נדירות יותר - עיצבו את דעת הקהל.

אחד החשובים שבהם היה ג'ורג' קרוקשנק - מאייר וקריקטוריסט בריטי, מאיירו של דיקנס ואוצרו של אלמנך הקומיקס הראשון. אחד הסיפורים הידועים ביותר על קרוקשנק הוא שבשיא הקריירה שלו קיבל שוחד בסך 100 ליש"ט ממשפחת המלוכה כדי להפסיק ליצור קריקטורות פרובוקטיביות של המלך. קרוקשנק היה בין הראשונים ליצור קומיקס כפי שאנו מכירים אותו כיום: רצף של תמונות עם טקסט, כשהדיבורים מיוצגים באמצעות בועות דיבור היוצאות מפי הדמויות.

המאה ה-19 גם חזתה בהולדתם של כתבי העת "פאנץ'" בבריטניה ו"פאק" בארצות הברית, שהביאו את הביקורת המאוירת ההומוריסטית לרמות חדשות של תפוצה וסטנדרטים. "פאנץ'", ששיא פריחתו היה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, טבע את הביטוי "Cartoon" באנגלית, שמשמש מאז כינוי לכמעט כל סוג של איור או יצירה המבוססת על איור (סרטים מצוירים, לדוגמה, נקראים בשפה הפופולרית "Cartoons"). איור השער הראשון של "פאנץ'" הציג ליצן התולה שטן, מה שאפשר לפרש בשני אופנים: או שהליצן יחסל את הרשע בעזרת חצי שנינותו, או שהוא מרושע וכופר אף יותר מהשטן עצמו.

"פאק", שנוסד בשנות ה-70 של המאה ה-19, היה כתב העת האמריקאי ההומוריסטי הראשון והמצליח ביותר בזמנו, וכולו היה מבוסס על איורים פוליטיים, קריקטורות ובדיחות מצוירות בצבע.

רצועת הקומיקס הראשונה שהודפסה על גבי עיתון בתפוצה רחבה היתה "סמטת הוגאן" של ריצ'רד אאוטקולט, שפורסמה לראשונה ב-1895 בעיתון "ניו יורק וורלד" של ג'וזף פוליצר. במרכזה עמד "הילד הצהוב", שנקרא כך על שום לבושו. "סמטת הוגאן" עסקה בילדים בשכונות המצוקה של ניו יורק, ועסקה בעיקר בהרפתקאותיהם, באירועים שיזמו (שבדרך כלל חיקו אירועים גדולים ומכובדים יותר) ובמלחמות שלהם עם אויביהם. הסדרה הדיפה ניחוח חריף של ביקורת חברתית, ועד מהרה נהפכה ללהיט ענקי.

שנה אחר כך עבר אאוטקולט לעיתונו של ויליאם הרסט, "ניו יורק ג'ורנל", שם המשיך לפרסם את עלילותיו של הילד הצהוב (שנהפך לוולגרי ביותר) אך הזכויות על "סמטת הוגאן" נשארו בידי פוליצר, ששכר מאייר אחר והמשיך לפרסם את הסדרה. כך, במשך שנה, התפרסמו עלילותיו של הילד הצהוב בשני העיתונים המתחרים במקביל. שני העיתונים קיבלו עד מהרה את הכינוי "עיתוני הילד הצהוב", ובסופו של דבר התקצר הכינוי לכדי זה המוכר לנו כל כך היום: "עיתונות צהובה".

קוד אתי לקומיקס

במאה ה-20 ידע הקומיקס המסחרי על שלל הז'אנרים שלו צמיחה מטאורית, וסופרמן, באטמן, ספיידרמן, ונדרוומן וגיבורים רבים אחרים נהפכו לגיבורי התרבות הבלתי מעורערים של התודעה הגלובלית. ב-1954 פירסם הפסיכיאטר פרדריק וורתהם ספר ששמו "פיתוי התמימים", ובו תיאר את ההידרדרות המוסרית המהירה שהקומיקס גורם כביכול לבני נוער. הספר תיאר את שלל החטאים והפשעים שבני נוער נחשפים אליהם כשהם קוראים לא רק קומיקס-פשע או קומיקס-אימה, אלא גם כשהם קוראים את הז'אנר הפופולרי מכולם - ז'אנר גיבורי-העל, שתור הזהב שלו היה בשנות ה-40.

בעקבות שימוע וחקירה של הקונגרס בעניין קיבלה עליה התאחדות הקומיקס האמריקאית לנסח מחדש את הקוד האתי של יצירות הקומיקס; כל רצועה, מגזין, חוברת או ספר קומיקס שרצו לקבל את חותמת ההכשר של ההתאחדות, נדרשו ליישר קו עם כללי הקוד, שכלל מגוון הגבלות, ביניהן איסורים על תיאורי אלימות בוטה, רמיזות מיניות, הצגת נושאי תפקידים רשמיים באופן מלעיג או מגוחך, תיאור כלי נשק והצגת ערפדים, אנשי זאב, זומבים ודומיהם. כמו כן, נאסר לכלול את המלים "פשע", "אימה" ו"טרור" בשמו של הקומיקס והופיעה הדרישה כי בכל מאבק בין טוב לרע, על הטוב לנצח.

שנות ה-60, התנועה ההיפית, תנועת זכויות האזרח וזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית - כל אלה הפיחו גם רוח חדשה בעולם הקומיקס. סצינת האנדרגראונד של הקומיקס התפתחה במהירות מסחררת, ועמה התפתחו ז'אנרים וזרמים חדשים: במקום להציג פנטסיות והרפתקאות, עסקו היוצרים בחייהם הפרטיים ובעולמם הפנימי, וכן בחזרה לשורשים המסורתיים של הקומיקס: ביקורת חברתית ופוליטית. מתוך הזירה הזאת יצאו ענקים כרוברט קראמב ("פריץ החתול", "מר נטורל", "ווירדו"), הארווי פיקאר ("אמריקן ספלנדור") וארט ספיגלמן ("מאוס").

לתוך הזירה הזאת נקלע בשנות ה-70 גם ויל אייזנר, אחד מאבות קומיקס גיבורי-העל. אייזנר, שעיקר הצלחתו היתה בשנות ה-40 ולאחר מכן התרחק מעולם הקומיקס, שב וגילה עניין בקומיקס דרך סצינת האנדרגראונד המתפתחת, והתקבל בשמחה על ידי חבריה הצעירים. כך קרה שהיה זה דווקא הוא שטבע את המונח "רומן גרפי" בהתייחס לסוגה ספרותית המוצגת בפורמט הקומיקס, גם אם אין לה שום קשר לגיבורי-על וגם אם אין בה שום דבר מצחיק.

בסוגה זו התפרסמו ב-30 השנים האחרונות יצירות נפלאות, משנות תודעה, בעלות איכות ספרותית לא פחות מכל רומן טקסטואלי וגם בעלות אוריינטציה פוליטית וחברתית. ביניהן אפשר לציין את "פרספוליס" של מרג'אן סטראפי, המספר על ילדותה באיראן, הגירתה לאוסטריה וחזרה למולדתה; "מאוס" של ארט ספיגלמן, המתאר את יחסיו עם אביו ניצול השואה וזיכרונותיו של אביו משנות מלחמת העולם השנייה; ו"פלסטין" של ג'ו סאקו, המתאר את מסעו של האמן לרצועת עזה ולגדה המערבית בתחילת שנות ה-90 ואת מצוקתם של התושבים הפלסטינים שם.

ד"ר דני פילק, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון ויו"ר עמותת רופאים למען זכויות אדם, משלב בין אהבתו לקומיקס לבין הבנתו בתהליכים היסטוריים וחברתיים כדי לבחון דרך אמנות הקומיקס סדרים חברתיים והתניות תרבותיות. הוא מציין כמה גישות מקובלות ביחס לקומיקס: יש המחזיקים בגישה אליטיסטית ורואים בקומיקס מוצר זול וחסר ערך לחלוטין, יש מי שתופשים את הקומיקס ככלי למניפולציה ואילו פילק משייך עצמו לגישה שלפיה "הקומיקס הוא שדה שצריך להתייחס אליו ולראות מהם המסרים השונים שלו; אי אפשר לראות בו רק סוג של מניפולציה אוטומטית, או מוצר.

"אפשר לקחת כמעט כל קומיקס ולקרוא אותו קריאה פרשנית שבוחנת איך מיוצגים בו בעיות, סכסוכים ומאבקים חברתיים שונים", מוסיף פילק. "בחלק מהקומיקס זה מובן מאליו, כמו למשל בדוגמה מוכרת למדי: לפני כמה שנים מארוול קומיקס (אחד משני תאגידי הענק של תעשיית הקומיקס האמריקאית) הוציאה לאור סדרה ששמה ‘Civil War' ובה כל הדמויות מההיסטוריה של מארוול נכנסות לעימות חריף, בעקבות דרישה של הממשל האמריקאי שכל אחת מהן תחשוף את השם האמיתי שלה. כל הקומיקס הזה, לאורך כ-100 גיליונות, הוא סוג של דיון או הרהור בסוגיות כמו אחריות חברתית וחופש הפרט, במידה לא מבוטלת בצל תגובת ממשל בוש למתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001".

אבל אפילו ביצירות קומיקס שקשה יותר לפרש את המסרים הטמונים בהן, מציין פילק, "אפשר להסתכל על המורכבות של הקשר בין מסרים מסוימים, דמויות מסוימות, ועל ההקשר החברתי שבו הקומיקס נהפך למרכזי. אני חושב שאין זה מקרה שכיום שתי הדמויות המיתיות אולי המרכזיות ביותר בחברה האמריקאית הן דמויות קומיקס: סופרמן וספיידרמן. יש לקומיקס יכולת ליצור מיתולוגיה עממית חדשה".

עדיין מוקדם לשפוט אם גם בישראל של הקיץ האחרון סייעו הקומיקסאים ביצירת מיתולוגיה עממית חדשה, אבל אין ספק שהם הוסיפו גוונים ורבדים רדיקליים למחאה החברתית. "קשה למדוד רמת השפעה, אם יש כזאת", אומר אנגלמאיר, "ונראה לי שהרבה פעמים ההשפעה אינה בכך שמישהו התנגד למחאה, ועכשיו, אחרי שקרא את ‘קשקושי תחת', הוא יגיד: ‘ואלה, הם צודקים החבר'ה האלה, מהיום אני בעד'. מדובר בהשפעה על צורת החשיבה: קצת לנער קבעונות, לשחרר את הדיון ולהכניס לתוכו הומור שמפוגג מתח ומאפשר לדבר על הדברים.

"אני מת על הערוצים האלטרנטיביים, על פנזינים שבזכות הפקתם הזולה מאפשרים יצירה עצמאית לגמרי, על אמנות רחוב שבחסות האפלה ויופיו של התרסיס מייפה את העיר בפרחי גרפיטי בוטים ומלבלבים, על כל אמצעי ההבעה האישיים שאינם תלויים במערכות גדולות, באישורים ובטייקונים שיממנו אותם".

שער הקומיקס "מרטין לותר קינג - סיפור מונטגומרי", שחולק בזמן המהפכה במצרים. בכיתוב במסגרת נאמר: "איך הצליחו 5,000 שחורים לסיים את האפליה הגזעית"; בעמוד הימני: עבודה של מאליק סג'אד מקשמיר. מתוך הגיליון הקרוב של כתב העת "WW3", שיוקדש למהפכות האחרונות

כרזת "המחאה מתפשטת" של זאב אנגלמאיר; למטה: גנזיר והכרזה שיצר נגד המשטר הצבאי במצרים, שהובילה למעצרו. בכותרתה נכתב: "מסכת החופש"

מימין: הדפס ובו נראה איכר נושא על גבו את הפקידים והאצילים. יוצר לא ידוע, צרפת, סוף המאה ה-18; למטה: הקריקטורה הפוליטית הראשונה - "להתאחד או למות", בנג'מין פרנקלין, 1754. איקונה של המהפכה האמריקאית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו