יוסי מלמן
יוסי מלמן

כישלון מהדהד של קהילת המודיעין הישראלית והישג מרשים של החמאס - כך אפשר לסכם את 64 החודשים שחלפו מאז נפל גלעד שליט בשבי. בראש ובראשונה היה כאן מחדל צורב של שירות הביטחון הכללי (השב"כ), שאחראי לכיסוי המודיעיני בגדה המערבית ובעזה. גם יחידה 8200, יחידת האיסוף המרכזית של אגף המודיעין בצה"ל, נושאת באחריות לכישלון, אם כי במידה מופחתת.

השב"כ אחראי לאיסוף מידע ממקורות אנושיים. יחידה 8200 מסייעת לשב"כ באיסוף מידע ממקורות טכנולוגיים כמו טלפונים ומחשבים. יובל דיסקין, שהיה ראש השב"כ כששליט נשבה, הודה עם פרישתו באחריות לכישלון.

בגלל המחסור במודיעין, מחלקת מבצעים מיוחדים בצה"ל, היחידות המיוחדות בצבא ויחידות המבצעים של השב"כ (ואולי המוסד) לא יכלו אפילו לבדוק היתכנות של מבצע לשחרור שליט. בדיקת היתכנות מבצעית היא שלב מקדים לתכנון פעולה לשחרור השבוי.

חיילים צופים בפיצוץ המנהרה ששימשה את חוטפי שליט, לאחר התקרית ביוני 2006 צילום: אי-פי

מכל אלה אין להסיק, שאם היה לישראל מודיעין טוב על מקום הימצאו של שליט ועל מערך האבטחה של החמאס, ששמר עליו, אפשר היה להוציא אל הפועל מבצע לשחרורו. גם במקרים שיש מידע טוב ועדכני, צריך להביא בחשבון קיום פערי מידע. הפערים האלה עלולים להביא לכישלון.

כך היה במבצע הכושל לחילוץ נחשון וקסמן. לפני הפעולה נדמה היה שבידי צה"ל יש מודיעין מושלם. בדיעבד התברר שפרט אחד קטן - קיומה של דלת נוספת בבניין שבו הוחזק וקסמן - לא היה ידוע. בגלל פערי המידע הסתיים המבצע בתוצאה טרגית. וקסמן והקצין ניר פורז, שהיה בכוח החילוץ, נהרגו.

עיוורון

במקרה של שליט, בתנאים של עיוורון מודיעיני מוחלט, לא היתה לצה"ל או לדרג המדיני אופציה אחרת, זולת עסקת חילופין כואבת וחסרת תקדים. נכון, עסקה כזאת היתה יכולה לצאת לפועל כבר לפני שנתיים וחצי, בסוף ימיה של ממשלת אהוד אולמרט. אבל אולמרט, שקיבל גיבוי מראש המוסד אז, מאיר דגן, ומראש השב"כ באותם ימים דיסקין, סירב במארס 2009 להיענות לדרישות החמאס. ראש הממשלה וראשי ארגוני המודיעין שירטטו שלושה קווים אדומים. הם סירבו לשחרר 125 מחבלים מהדרג הבכיר, שנמנים עם מפקדי החמאס; הם סירבו לשחרר מחבלים לגדה; הם סירבו לכלול בעסקה אסירים ערבים-ישראלים.

החמאס סירב להתגמש. אולמרט התפטר ובנימין נתניהו עלה לשלטון. בתחילת דרכו כראש הממשלה הוא ניסה להתנער מהמתווה שגובש בזמנו של אולמרט. נתניהו סבר, שכל עסקה כמוה ככניעה לטרור וקיווה שלאחר המלחמה בעזה יצליח המודיעין להשיג מידע שיקדם מימוש אופציה צבאית. בהדרגה הבין נתניהו, שהמודיעין אינו יכול לספק את הסחורה. "אנחנו עבדנו רע והם עבדו טוב", הגדיר איש מודיעין בכיר, הבקיא בפרטי הפרשה, את מה שקרה.

כיצד נכשלה ישראל באיתור גלעד שליט? חוו דעתכם/ן בפייסבוק שלנו

נתניהו הבין שלא נותרה לו ברירה. להחלטתו תרמה גם חולשתו בשתי חזיתות. המחאה החברתית כירסמה במעמדו מבית; מחוץ נקלעה ישראל לבידוד מדיני בגלל סירובו להתגמש ולאפשר פתיחת משא ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית. אבל גם החמאס נחלש. המהומות בסוריה עירערו את מעמדו של הנשיא בשאר אסד, נותן החסות של החמאס. הנהגת הארגון החלה לחפש מעון חלופי. גם המהפכה במצרים, שהגבירה את אמון החמאס בהנהגה החדשה, ובעיקר בדרג הבכיר במודיעין המצרי, עשתה את שלה.

נתניהו וחאלד משעל המוחלשים הבינו שאין להם ברירה אלא להתגמש ולהתפשר. שניהם שמחו להיכנע. נתניהו ויתר על שלושת הקווים האדומים. שוחררו 60 מחבלים "בכירים" - מחצית מה-125 שנכללו ברשימה; ערביי ישראל נכללו בעסקה; וחלק מהמחבלים שוחררו לגדה. החמאס ויתר על שחרור 60 מחבלים, רובם מבכירי הארגון, ונאלץ להסכים לכך שמספר קטן יחסית של אסירים יועברו לגדה.

כישלון

זה לא היה צריך להיות כך. נתוני הפתיחה היו סבירים. לצה"ל היה מידע מוקדם - התרעה על אפשרות חטיפה, שאמנם לא היתה ממוקדת. למרות זאת, החמאס הצליח להפתיע את צה"ל ולחטוף את שליט. כמה נסיבות נוספות העצימו בהמשך את הכישלון.

מידע על זהות החוטפים היה אמור לסייע למודיעין הישראלי. את החטיפה ביצעו במשותף כמה ארגונים, שכולם יחד כונו "ועדות ההתנגדות". למעשה, הפעולה היתה משותפת לחמאס ולמשפחת דורמוש. בשב"כ כינו את בני המשפחה "האנשים האפורים" על שום עיסוקם - סבלים חסונים הפורקים שקי מלט ממשאיות. בשלב מסוים הם הרחיבו את תחומי העיסוק שלהם, הקימו מיליציה פרטית על בסיס משפחתי והיו מעין קבלן משנה של החמאס למשימות טרור. הם אלה שרצחו, על פי "חוזה" שקיבלו מהחמאס, את מוסא ערפאת - אחיינו של יאסר ערפאת. הם פרצו לביתו, הורידו אותו לרחוב, ושם, לאור יום ולעיני העוברים והשבים, רצחו אותו.

ריבוי גופים וארגונים המעורבים בחטיפה פוגע בחשאיות הפעולה, ומצב זה היה צריך להקל על השב"כ להשיג מידע. אבל זה לא קרה. זה היה הכישלון הראשון. הכישלון השני היה שהשב"כ לא הצליח לגרום לחמאס לעשות טעויות שהיו יכולות לסייע בהשגת מידע.

זה כן קרה במקרה של "המהנדס" יחיא עיאש. "המהנדס" נמלט מהגדה לרצועה ועקבותיו אבדו לשב"כ. אך בעזרת שורה של פעולות שבהן הופעלו סוכנים, עשה עיאש כמה טעויות ו"עלה אל פני השטח". כך השיג השב"כ קצה חוט, שאיפשר לחסל את עיאש ב-1996, במטען שהוטמן בטלפון הנייד שלו, והופעל בשלט רחוק על ידי מזל"ט. פעולה מסוג זה לא נעשתה הפעם.

השב"כ החל להפעיל את כלי האיסוף שלו בשלב מאוחר יחסית. הזמן שחלף איפשר לחוטפים להיערך כראוי ולהקפיד על מידור מוחלט. השב"כ הצליח לאתר כמה מהחוטפים ולזהותם. בחיי שניים מהם, עימאד חאמד ומזכ"ל ועדות ההתנגדות כמאל א-נירב, התנקשו. א-נירב היה הראשון שחקר את שליט, מיד לאחר החטיפה. מעורבים אחרים נחטפו ונחקרו, אבל החקירות לא הניבו מידע של ממש. מיד לאחר החטיפה הם נותקו מהמעגל האנשים ששליט נמסר לידיהם. אישור לכך נתן אתמול המזכ"ל החדש של ועדות ההתנגדות, זוהייר אל-קייסי. בראיון לעיתון "אל-חיאת" אמר: "העברנו את השבוי לחמאס, כי היתה להם היכולת לשמור עליו והיו להם מקומות מתאימים".

המידור היה כה קפדני והקבוצה ששמרה על שליט היתה כה סודית, שמעטים בחמאס ידעו בכלל על קיומה. חבריה היו קשורים רק לאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס - גדודי עז א-דין אל-קסאם - והאיש שלזכותו נזקפת הצלחת העסקה.

אפשר לקבוע כמעט בוודאות, שהשומרים-המאבטחים הקפידו על דממת קשר מוחלטת. הם לא השתמשו בטלפונים, ניידים או קוויים, לא במכשירי קשר ולא במחשבים. הם ידעו שהמודיעין הישראלי משקיע שעות נוספות במעקב אחריהם ולא הותירו שום חתימה דיגיטלית. בהעדר חתימה כזאת, כל אמצעי ההאזנה, היירוט והפענוח של השב"כ ויחידה 8200 במודיעין לא יכלו להושיע.

נראה גם שהחוטפים מיעטו בהחלפת מסרים עם העולם החיצון. הם תיקשרו ביניהם באמצעות בלדרים ואולי, גם אם ההשערה נשמעת מופרכת, בעזרת יוני דואר. הם לא גילו את פניהם במגעים עם שליט, כדי שלא יזהה אותם. במלחמת הצללים הזאת ידו של החמאס היתה על העליונה הפעם. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ