שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
התפוח והעץ

לאה וזאב כרמלי

אביבה לורי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

בשבוע שעבר חגגה לאה כרמלי את יום הולדתה ה-99, ולשמחת כולם אמרה בסוף החגיגה, "נתראה בשנה הבאה". כל חייה היתה מורה לאנגלית בפתח תקוה, ואף זכתה באות יקירת העיר. גם לאחר שיצאה לגמלאות המשיכה ללמד במקומות שונים, בחלקם בהתנדבות. כרמלי עצמאית למדי, חיה בביתה ורק לאחרונה החלה להיעזר בעובדת סיעודית שעברה לגור איתה. בנה זאב, בן 65, היה בדרך להיות חוקר תנ"ך אבל נשבה בתחומי עשייה אחרים כמו העלאת יהודים לישראל ואימון של סוכני ביטוח, העיסוק הנוכחי שלו.

לאה כרמלי נולדה ב-1912 באלנטאון, פנסילבניה

באותה שנה נולדו ג'קסון פולוק, ברברה טוכמן ויהושע בר יוסף.

זאב כרמלי נולד ב-1946 בפתח תקוה

באותה שנה נולדו: יוני נתניהו, מריאן פיית'פול וסטיבן ספילברג.

צילום: איליה מלניקוב

בית:

לאה גרה בבניין דירות ברחוב כרמלי בפתח תקוה, על האדמה שהיתה שייכת למשפחת בעלה לפני למעלה מ-100 שנה, כשחצי פתח תקוה היתה שלהם. זאב גר בבית קטן בהוד השרון.

המשפחה המורחבת:

לאה היא אלמנתו של אבשלום כרמלי, שהיה ממייסדי עין גנים. לזאב יש אחות, נירה, בת 62, גננת בפנסיה; אשה (שנייה), אהובה, פסיכולוגית; ושלושה ילדים: הדר בת 40, מורה לפלמנקו, אם חד הורית לנכד עמיחי ("תסכול אבהי מספר 1"); שירה בת 35, גננית ("היא מוכשרת כמו שד, תסכול אבהי מספר 2"); אבשלום, בן 28, נשוי ("נחת אבהית"), גמר בהצטיינות יתרה לימודי מזרח אסיה ומשפטים וקיבל מלגה מממשלת סין ללמוד סינית שנה בסין; והבת של אהובה, ליא, בת 28, סיימה לימודי כלכלה וסטטיסטיקה.

בפקודת הצאר:

משפחתה של לאה מוצאה מאוקראינה. אביה, ברוך כוגן, היה שען בצבא הצאר. בזמן מלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) הוא ברח מהגיוס לארצות הברית. כעבור שנה הביא את משפחתו לאמריקה. "הוא לא סבל את האווירה בין כל היהודים בלואר איסט סייד בניו יורק ועברנו לפילדלפיה, שם פתח חנות לתכשיטים", אומרת לאה. גם באלנטאון, העיר שאליה עברו מפילדלפיה, היתה לאביה חנות לתכשיטים ובנוסף היה ממונה על השעונים של תחנת הרכבת המקומית. כשלאה היתה בבית הספר היסודי, עברה המשפחה למנהטן.

זאב ואמו, 1947

גלידה ליהודייה:

בגיל שש התחילה לאה ללמוד יידיש מסטודנט שבא מרוסיה. בגיל 10 עברה חוויה מכוננת ששינתה את עולמה. כל חברותיה היו אז קתוליות. בדוכן גלידה שכונתי התברר ששכחה את ארנקה בבית ואחת מחברותיה אמרה שאינה מוכנה לממן יהודייה. מאז אותו יום התעוררה בה התודעה היהודית והציונית. אחר כך למדה עברית והיתה חברה ב"אבוקה", ארגון יהודי-ציוני. תיכון וגם קולג' למדה בהאנטר קולג', "היה צריך לעבור בחינה קשה מאוד כדי להתקבל".

גנבו להם את המושב:

ב-1933, עם סיום הלימודים, עלתה לאה לארץ והוצבה על ידי האחראים על החינוך בפתח תקוה, שם התחילה ללמד אנגלית. באמריקה נשארו הוריה ושבעת אחיה ואחיותיה. כעבור שנה פגשה את אבשלום כרמלי, הם נישאו והיא עברה לגור באחוזת משפחתו בעין גנים, המושב הראשון שהוקם בישראל ב-1908 על ידי מורדים מהמושבה פתח תקוה שהתנגדו לעבודה ערבית. "ובגלל זה מחקו אותם מדפי ההיסטוריה, ונהלל גנב להם את הצגת הבכורה", אומר זאב. "אבל אין ספק שעין גנים היה המושב הראשון.

עשו לנו לייק בפייסבוק, וקבלו את מיטב כתבות הסופ"ש ישירות אליכם

שמואל דיין היה שכן שלהם, חיים ברנר גר כאן, א.ד. גורדון חי בביתנו. ברל כצנלסון כתב הספד לסבתי שנפטרה". אביו של זאב היה ספורטאי, שחקן כדורגל במכבי פתח תקוה, כמו רבים מבני משפחתו וכמו בנו זאב אחריו. לפרנסתו היה סוחר בפירות וירקות בסיטונות. לאה התקבלה בשמחה בחבורה הפתח-תקואית. אחת מבנות החבורה היתה צילה נתניהו לבית סגל, אמו של בנימין נתניהו. לאה וצילה הפכו לחברות נפש.

המזרח הפרוע:

ב-1939 נסע הזוג הצעיר כרמלי לניו יורק. "אמא רצתה להכיר למשפחתה את הבחור מהמזרח הפרוע, אבל בדרך פרצה מלחמה והם לא יכלו לחזור". האמריקאים לא נתנו לאזרחיהם לנסוע לפלשתינה, והכרמלים נתקעו בניו יורק לשש שנים, שבהן חילקו דירת חדר קטנה עם בנציון וצילה נתניהו. "הוא היה מזכירו של ז'בוטינסקי", אומרת לאה, "ונסע איתו לאמריקה כדי לעשות הסברה אצל היהודים, אבל ז'בוטינסקי נפטר פתאום ובנציון נשאר לבד והמשיך שם את הפעילות". בעלה של לאה עבד בכל מיני עבודות מזדמנות. בין היתר היה גנן בקמפינג של נשות הדסה, שנשבו בקסמי הצבר האוריינטלי ושתו בצמא את סיפוריו על ארץ ישראל.

הלידה של זאב:

לאה זוכרת את הלידה היטב. היא באמבולנס ולפניה נוסעות וצופרות שתי מכוניות של המשטרה הבריטית, דוהרות לבית חולים רמת מרפא ברמת גן. "בגלל העוצר", היא אומרת, "המשטרה עזרה לי להגיע לבית חולים והוא נולד כמעט על המדרגות. תפסו אותו ממש ברגע האחרון. בברית היתה שמחה בכל העיר. באו כל המכובדים של פתח תקוה". לא מזמן מצא זאב אצל אמו מכתב ברכה ליום הולדתו מעזרא איכילוב, פתח תקוואי ידוע, אחיו של משה (שעל שמו נקרא בית החולים): "לזוג חמד כמותכם ראוי היה שיבוא יורש העצר. שתיל רענן בגן נאה". גם המשורר עמנואל הרוסי הקדיש שיר לרך הנולד. הסנדק שלו היה אברהם שפירא, זקן השומרים.

מרד נעורים:

"אני בעצמי הייתי מרדנית גדולה אז לא הרגשתי שהיה לו איזה מרד נעורים", אומרת לאה. "הוא היה בדרך כלל ילד טוב, חוץ מזה שהיו לו חברות שאני לא ידעתי עליהן".

איזה תלמיד היה:

בניגוד לאמו, שהיתה שקועה עד צוואר בעניין הציוני ("הייתי תלמידה בסדר אבל לא כמו שהייתי צריכה להיות"), זאב היה תלמיד שקדן. למד בתיכון חדש בתל אביב ועל כך הוא מודה לאמו עד עצם היום הזה ("זאת היתה מתנת חיים בשבילי"). בתיכון הוא היה בן טיפוחיה של המנהלת טוני הלה, שהחליטה שיהיה מורה. "שלחתי אותו להירשם למשפטים באוניברסיטה, הוא נכנס לטוני בדרך והיא שיכנעה אותו שהוא צריך ללמוד תנ"ך".

צבא:

זאב שירת במודיעין, ביחידה שקדמה ל-8200. "נפצעתי בכדורגל והורידו לי פרופיל", הוא אומר. "בששת הימים שירתתי בגזרת סוריה".

מנחה בקברט:

"טוני היתה אומרת 'זאב יהיה חוקר ומורה', והמורה להיסטוריה, יוסף יזרעאלי, היה אומר: 'הוא יהיה מנחה בבית זונות או בקברט', בגלל שתמיד הנחיתי את האירועים בתיכון", אומר זאב. בסופו של עניין, נהיה לא זה ולא זה. על אף שסיים בהצטיינות תואר ראשון בתנ"ך ובפילוסופיה יהודית, המשיך לתואר שני ועבד כמרצה באוניברסיטה ובמסלול האקדמי בסמינר הקיבוצים.

נער שליחויות:

רוב חייו הבוגרים, עד לפני שנה וחצי, היה זאב, בהפסקות קצרות, שליח של הסוכנות, הבונדס וקרן היסוד באורוגוואי, פנמה, ספרד ומקסיקו. היו לו שיטות עבודה מיוחדות. "פעם, בפנמה, ביקרתי יהודי מתבולל שלא רצה, כך נאמר לי, לתרום למגבית", נזכר זאב. "כשבאתי לחנותו הוא עמד על סולם והחליף נורה. אמרתי לו שבאתי לראות יהודי שאינו רוצה להשתתף בהישג היהודי הגדול מאז חתימת התלמוד, הוא ירד מהסולם, לחץ את ידי, הוציא פנקס צ'קים וכתב צ'ק".

בן בית:

הקשר המיוחד בין צילה נתניהו ללאה כרמלי עבר גם לדור השני. יוני נתניהו היה כמו בן משפחה בביתה של לאה. "הוא היה בא ברגל מסירקין (בסיס אימונים של צה"ל) עם ספר ביד", אומרת לאה, "היה קורא כל הדרך, נכנס הביתה, הולך ישר לפריג'ידר, לוקח מה שרוצה ואחר כך היינו יושבים ומשוחחים".

הנשיא התבייש:

כשלאה היתה בת 95, ערכו לה אלפי תלמידיה מסיבת הפתעה. ביניהם היה גם פרופ' משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן. "הוא היה תלמיד שלי בפתח תקוה, וכשהוא בא למסיבה נתתי לו על הראש. הוא היה גאון בפיזיקה אבל לא התעניין באנגלית ולא הכין שיעורים. כשהוא ניגש לברך אותי שאלתי אותו: 'למה בזת לי כל השנים?' והוא אמר: 'לא בזתי לך, אבל לא חשבתי שאנגלית זה חשוב'".

עצבים:

לאה חושבת שבנה מדבר יותר מדי. זאב חושב שאמו שיפוטית מדי ויש לה לפעמים אמירות כסאחיסטיות וביקורתיות: "כאילו לא מעריכה את מה שיש לה, אם כי בשנים האחרונות היא התמתנה".

אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי:

"משתדל לא להיות שיפוטי כמוה".

השתקפויות במראה:

"אני אופטימיסט", אומר זאב, "כמו אמא שלי, ויש לי יכולת כמו שלה לקבל דברים. היא בחיים לא שאלה אותי 'למה?' אף פעם לא טחנה לי את המוח. בחיים לא העמידה אותי במקום שבו אני צריך לתת הסברים על משהו שכבר נעשה. זאת גדולה שקשה להבין. בזה אנחנו דומים".

חרטות:

"הייתי רוצה שהוא ילמד משפטים ויהיה שופט עליון", אומרת לאה. זאב לא מאמין בחרטות. "הגעתי למסקנה פילוסופית שטיפשים מתחרטים. מה שיש בפאזל כנראה צריך היה להיות שם".

מאה שנים של פרספקטיבה:

כשלאה מסתכלת לאחור היא לא רואה שם פער בין-דורי גדול מדי. גם היא גולשת באינטרנט ונשבתה, בהתפעלות גדולה, בסולידריות בעניין החזרתו של שליט. הבדל גדול אחד בכל זאת הצליחה למצוא. "אני לא התגרשתי", היא אומרת בעצב. "אני לא כועסת על אנשים בדרך כלל, לה אני לא סולחת על מה שהיא עשתה לזאב ולילדים. הלכה והתחתנה עם מישהו אחר".

פחד מוות:

לאה לא מפחדת ולא חושבת על מותה. וכשהיא בכל זאת מתפנה לזה, מדי פעם, היא מאחלת לעצמה מיתת נשיקה. "פשוט ללכת לישון ולא לקום, אבל אני מפחדת שזה לא יקרה. צריך הרבה מזל".

איך היית רוצה שיזכרו אותך:

"כמו שהתלמידים שלי זוכרים אותי. המורה לאנגלית. 75 שנים הייתי מורה לאנגלית".

פנטזיה:

"מימשתי הכל. עליתי לארץ", אומרת לאה. זאב לא מימש הכל. הוא רצה לשחק כדורגל ולהיות חוקר תנ"ך, אבל זה לא קרה. "כשנכנסתי לניתוח ברך אחת האחיות אמרה: 'תראו את האידיוט הזה, הוא מחייך'. היא לא ידעה שאני חולם שאני בבלומפילד".

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ