בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האחר הוא גן העדן הנכסף

סופרים ומשוררים מרחבי העולם התקבצו בסין למחנה של כתיבה. מה אפשר להספיק בעשרה ימים? ליצור קשרים אל האינסוף. גלויה מהרי לושאן

תגובות

פרולוג:

אני כותבת את השורות האלה בערב חג. הבית מבולגן. "חברים בחווה" צורחים ברקע. וצריך עוד לעשות קניות, לבשל, לקשט את המרפסת כמו סוכה, אבל הבטחתי לעצמי להתחיל. כלומר להפסיק, כי הכתיבה של הרשימה הזאת בשבילי היא כמו פרידה, היא האפשרות האחרונה להרגיש את תחושת העוצמה הפנימית ההיא, לפני שהכל יתפזר.

"הימים האלה עצובים" כתב לי אתמול ז'וזה, משורר וסופר (ועורך דין) מליסבון, כי לושאן כבר רחוקה". גם הוא כתב לעיתון על החוויה, וגם אנדראה וגם פונאם. זו העבודה שלנו, הרי: לעבד רגשות למילים. לצקת מציאות נזילה ומופשטת לתוך תבנית עלילה, ולנסות להבין בתוך כך את הפשר. את המהות. את המשמעות.

1.

אף פעם לא עשיתי את זה: לנסוע לעשרה ימי כתיבה במקום רחוק. גם לא ליומיים. ההימנעות הזאת מונעת מהכרח ומרצון: העבודה. הילדים. החיים. הכתיבה שלי נובעת מהיומיום, ידעתי, מהחיים. הילדים. העבודה. "החברים בחווה" שברקע. אף פעם לא ביקשתי ניתוק, ואף פעם לא חשבתי שהוא אפשרי.

אבל ההצעה הפעם תפסה אותי בחופש הגדול. כל אמא יודעת שאלה ימים של חולשת דעת ושל החלטות לא רציונליות. יש מצב שאת יכולה לנסוע לעשרה ימים למחנה כתיבה בסין? שאלה אותי נועה מנהיים, העורכת האהובה שלי. את יודעת מה? אולי, עניתי, והתחרטתי מיד.

למחרת התקשרה אלי יערה שרון משגרירות ישראל בבייג'ין, ושבוע אחר כך קיבלתי את המסמכים. שבוע הכתיבה, התברר, הוא יוזמה של איגוד הסופרים הסיני שמארגן את האירוע בהרי לושאן, זו השנה השלישית, ומוזמנים אליו סופרים ומשוררים מסין ומחוצה לה. השנה אמורים להיות תריסר סינים ותריסר זרים, מהודו, סינגפור, קוריאה, איטליה, ליטא, לטביה, רומניה וקנדה. אני הישראלית היחידה.

המקום נראה יפהפה כמו בחלום. התוכנית נשמעה מושלמת כמו בפנטזיה. הכל נראה מושלם. אפילו הילדים שמחו בשבילי. מה כבר יכול להשתבש?

מכאן ואילך הכל השתבש, כלומר נעצר, כלומר לא בעלילה, אלא בתוכי פנימה: סחרחורת של אשמה ופחד ונמיכות רוח. לא ניכנס לפרטים, הרשימה הזאת אישית מדי גם ככה, אומר רק שהבהלה חבקה את הכל: את הפרידה מהילדים, את אשמת נטישתם, את התפקיד של הסופרת (מי? אני?), את ההתנהלות (והכתיבה!) באנגלית, את ההתחלה, את האמצע, את הסוף, יום וחצי, לבד בבייג'ין.

החרטה התממשה במחשבות של חוסר ערך. חוסר הערך התממש בשיתוק מוחלט. לא עזר שדפנה באה להסביר לי על בייג'ין. לא עזר שכולם אמרו שזו הזדמנות חד פעמית. שאני חייבת לנסוע. ולשמוח. ולגדול. ואז, יום לפני הטיסה איילת באה, עם שני מעילים יפהפיים שלה, ואמרה: באתי לארוז לך את המזוודה. היתה לה רק שעה, בעשר היא מיהרה לירושלים לפגישת עבודה, אבל לפעמים שעה זה מספיק. בתשע היא עמדה בדלת, המזוודה היתה כמעט ארוזה לגמרי, על השולחן היתה רשימה עם כל הדברים שעוד עלי לעשות. אמרתי שבאתי לארוז לך את המזוודה, היא אמרה, אבל בעצם באתי להשאיל לך קצת אגו.

2.

דיילת הקרקע של אל-על מסתכלת עלי במבט חמור. את כמעט באובר-ווייט והסינים מאוד מקפידים. אודי אומר, בואי נראה מה אפשר להוציא. פותחים את המזוודה. המעיל הכבד של איילת נשאר אצלי ביד ועשרה מתוך עשרים הספרים שארזתי נידונים להישאר כאן. לנוכח המבט של הדיילת ושל אודי אני מרגישה קצת טיפשית: באמת חשבתי שבעשרה ימים אקרא שני ספרי קריאה, ספר אחד לתחקיר, את ויטגנשטיין, את וויניקוט, את הביוגרפיה של צ'כוב ושל רחל המשוררת?

3.

הטיסה עמוסה במיוחד. לפני, במחלקת העסקים ובספסלים הקרובים אליה, יושבים שר התחבורה ומשלחתו. הדיילת הראשית מתחנחנת אליהם באופן כמעט מביך, אבל שכבת שביעות הרצון העצמית העוטפת אותם כה משומנת שהם לא נבוכים כלל. ספק אם הם מבחינים בחנופה. מימיני משלחת חינוך של השלטון המקומי. משמאלי אשה לא צעירה ששואלת אותי אם גם אני בקבוצה. היא בטיול מאורגן לסין אבל היא לא מכירה שם אף אחד.

באמצע הלילה והשמים, הדיילת הראשית מתחילה להתרוצץ הנה והנה, וברמקול מישהו שואל אם יש רופא בטיסה. ושוב. ושוב. איש לא מבוגר במיוחד שתי שורות מאחורי מרגיש רע. האשה האלגנטית שלידו מחזיקה כוס מים ביד ונראית לחוצה מאוד. מסכנה אשתו, אני חושבת. היא לא אשתו, עונה לי האשה שלידי. הוא לבד והיא לבד. וגם זו שלידי לבד. וגם אני. רק אנשי המשלחות דבוקים זה לזה כמו קבוצה של ילדים בטיול שנתי.

עוזרי השר מתבקשים בדחילו וברחימו ונימה אישית לוותר על מקומם המשודרג עבור האיש המתקשה לנשום, שמוטב לו לשכב. הנכבד שביניהם לא מוותר בקלות. הדיילת כמעט מתחננת, וכמעט נופלת לרגליו בהקלה כשהוא נעתר לבסוף. הוא מקבל מושב ליד החלון.

אני כבר לא יכולה לישון. כותבת קצת. קוראת קצת את "מות המחבר" (מזל שזה ספר שלא שוקל הרבה), ואת אלכסנדר המון.

אני חושבת על כל האנשים כאן בטיסה הזאת. ועלי. ועל מחנה הכתיבה שנושאו "אדם וטבע", נו באמת. אם זה היה תלוי בי הייתי נותנת למפגש את הנושא "אדם ותדמיתו". הנה אני, בתדמית הסופרת, מסתכלת על כל האנשים כאן, כלומר על תדמיתם, ומנסה לראות אורות בצללים. נדמה שרק הנשימה של האיש המתקשה אמיתית באמת.

4.

הבחורה הנחמדה מאיגוד הסופרים הסיני מחכה לי כפי שהובטח. היא לחוצה קצת כי יש עוד סופרים שאמורים להגיע בעוד טיסות. היא ממהרת לקחת אותי למסעדה בטרמינל שם מחכים כבר שלושה: קורנליוס מליטא, יאנס מלטביה ואנדראה מאיטליה. עוד נדבר על שלושתם. אני מעכבת את כולם כי אני מתעקשת לקנות כרטיס סים מקומי, מה שמתגלה כמעשה חסר תוחלת כי משום מה הוא לא עובד. יש אינטרנט בלושאן? אני שואלת את שלושת הגברים, גם אני שאלתי, אנדראה עונה, אבל לא ברור בינתיים. אוי ואבוי, אני נבהלת, השארתי שלושה ילדים בבית, אני מוכרחה אינטרנט זמין. קורנליוס מחייך באבהיות. אנדראה מחייך בפלרטוט. יאנס לא מחייך. אני שוקלת את מעשי. אולי להודיע עכשיו שאני מוותרת ולעלות על הטיסה הראשונה ארצה?

ידעת שאחרי טיסת ההמשך יש לנו שעתיים של נסיעה להרים? אנדראה מחייך שוב. לא, לא ידעתי, אני עונה, ומשום מה נרגעת, חתיכת הרפתקה הזמנו לה, מה?

5.

קורנליוס ואני בתור האינסופי לטיסת ההמשך. אנדראה ויאנס בני המזל עלו כבר על טיסה מוקדמת יותר. חם וצפוף ואני חופרת לו כאילו אין מחר על הילדים שהשארתי בבית, ועל החרדות. קורנליוס אומר, גם לי היו קצת בעיות בבית לאחרונה, ונאנח, אוי, אוי, אוי. אני מספרת לו שגם אצלנו נאנחים ככה בדיוק. אנחנו מתחילים לדבר על מנהגים ושפות, על אנשים שחיים ביחד ועושים אוי, אוי, אוי ביחד. לידינו משפחה סינית, גבר, אשה ונער. האשה בוכה בגלוי. אנחנו מנסים לספר לעצמנו את הסיפור שלהם.

בטיסה אנחנו מופרדים זה מזה. אני יושבת ליד זוג מבוגר. האשה לא מפסיקה לנעוץ בי מבטים.

6.

אפילו שאמצע הלילה, אפילו שהנסיעה למעלה היתה סיבובים-סיבובים, פיתולים-פיתולים, אני רואה שהאכסניה שלנו היא מעין אחוזה חלומית. החדר שלי קטן מאוד ומאובק, אבל המיטה נקייה ואני נרדמת מיד. כשהטלפון מצלצל בשבע בבוקר בשיר עליז אני זוכרת שאני לא בבית, אני זוכרת שאני בארץ זרה, אבל אני לא זוכרת איפה. ואיך הגעתי לכאן.

כשאני נזכרת ומתלבשת אני יוצאת מהחדר. קול פכפוך מים נשמע מבין העצים, ומרחוק צלילים של מוזיקה סינית ענוגה. אני נזכרת בכל המילים שנאמרו לי לאחרונה: ההכרח. ההזדמנות. הגדילה. האגו. המוזיקה מרחוק מזכירה לי סרט ישן ואהוב. אני ועצמי ותדמיתי נכנסים לחדר האוכל לארוחת בוקר.

7.

השולחן סוער. אף אחד לא יודע מה קורה עם האינטרנט (יש או אין) וכולם בחרדות. מישהו צוחק שהנושא של הכנס צריך להיות "אדם ואינטרנט", בין לבין כל אחד מציג את עצמו. פונאם מהודו. מישל מקנדה. אז את הישראלית האחת, היא מסתכלת עלי בקור. כן, אני מחייכת בחום. היא מוצאת חן בעיני, האשה הזאת. על הקשיחות האידיאולוגית והשמאלנות ההיפית שלה, על האנגלית המושלמת לה והצרפתית המושלמת שלה, והסינית השוטפת שלה (בעיני היא נשמעת מושלמת. היא טוענת שמה פתאום). על פניה היפות. מאוחר יותר, בטקס פתיחת הכנס, היא נואמת בשם הסופרים הזרים. היא אומרת "מי ייתן ונדע להכיר את עצמנו, את זולתנו ואת והטבע שמסביבנו טוב יותר בסוף השבוע הזה", ואני חושבת שלא טעיתי בה.

לפני הצילום הקבוצתי כולם מחלקים כרטיסי ביקור. חוץ ממני, שלא הבאתי (ידעתי שלא עשיתי את כל מה שהיה כתוב ברשימה של איילת!) הנה, האיומים מתחילים להרים את הראש. עכשיו תראי שזה לא המקום שלך. שלא היית צריכה לבוא. אבל פונאם ואני מתחילות לדבר על כתיבה ופרנסה, וקווי-לאן ואני ממשיכות לדבר על כתיבה לילדים, ויאנס מדבר על הטקס הרשמי בלהט הזה שלו שבו הוא שונא כל מה שמזכיר קומוניזם, ושן-חואי עוזרת לי לתפעל את הסים הסיני. אולי בכל זאת כרטיסי הביקור לא כל כך חשובים.

8.

מתחלקים לשתי קבוצות דיון. המקומות מסומנים מראש. אני יושבת ליד קורנליוס. הו, איש איגוד הסופרים הסיני והמתורגמן המחונן שלנו, בוחר דווקא בי להיות הראשונה שתציג את עצמה. אני אמא של תשעה ספרים ושל שלושה ילדים, אני אומרת. ואני מישראל. כמובן שזו דרך טיפשית להציג את עצמי. מיד אחרי שקורנליוס מדבר על שלוש המשרות הרשמיות שלו, ועל ספריו ולא אומר מילה על משפחתו אני מבינה את הטעות. כבר מאוחר מדי. שוב מאוחר מדי. אבל המחשבות האובססיביות האלה כנגד עצמי נאלצות להשתתק כשהדיון מתחיל. מזמן לא שמעתי כל כך הרבה דברי טעם, כל כך הרבה מילים שכולן מעוררות השראה, מחשבה ועונג. המחשבות שלי מבקשות להתפקע מרוב שפעה. כמעט כל מה שמעניין אותי בעולם נמצא בדיונים האלה: משפחה ויחסים, ואהבה, והקשר בין כל אלה לשפה, ומשמעות הכתיבה, ותפקידה, ומה זה אומר לכתוב, ולמה זה אומר את מה שזה אומר, ומה קורה אם לא כותבים, ומה קורה אם כן.

9.

בהפסקת הצהריים אנדראה מצחיק את כולם עד דמעות בסיפורי דיכאון. תוך כדי הוא מראיין כל אחד לחוד. יש לו את היכולת השרמנטית הזאת להקשיב לכולם באותו זמן. או לעשות כאילו. את מוכרחה לדבר בדיון הבא, הוא אומר, את באמת מתביישת? את? קורנליוס נותן לי עותק של שיר שלו שתורגם לאנגלית. המשמעות של השיר לא לגמרי מובנת לי, אבל הקדרות שלו כן. אני מכניסה אותו בזהירות לתיק. שלא יתקמט. מחליקה עליו את ידי כמו בליטוף. קורנליוס רואה את התנועה הזאת ומחייך לעצמו.

בדיון של אחר הצהריים פונאם מדברת על ההתמזגות עם הטבע. ווי-פאן מדברת על הפחד ממנו ועל כך שבתור ילדה היתה עסוקה בלהבין את האנשים, על הבנת הטבע ויתרה. קסיאו-קסיאו אומרת שבלילה לא הצליחה להירדם. אולי מהתרגשות. ואולי מכמויות עודפות של קפה. ואולי בגלל הירח. היא מקריאה את השיר שכתבה בלילה, כשלא הצליחה להירדם. שיר על הירח של לושאן.

אני חושבת על שמי הערב הצלולים והכחולים שבארצי ועל הירח הכעסן, ופתאום המילים פורצות ממני בלי שהתכוונתי: בהיותי מישראל אני לא מסוגלת לדבר על טבע כמוך, אני אומרת לה. אצלנו לכל פיסת אדמה ושמים יש מטען כבד. של דם ואידיאולוגיה ורכושנות. ההתבוננות הפשוטה שלך בשמים כמעט לא מובנת לי, ואיך אפשר להסביר זיכרונות ילדות וחלומות וציורים בשפה זרה. אבל מצד שני, לעומת כל השוני והריבוי וחוסר האפשרות, יש כמה דברים ברורים, שחוצים את הכל: למשל הירח.

אני לא בטוחה שהצלחתי להגיד את כל מה שחשבתי. אני לא בטוחה שהם הצליחו להבין. אני לא בטוחה שזה משנה.

10.

אני חוזרת מאולם הכנסים לבד. בדרך אני פוגשת את פונאם ומובילה אותה בביטחון גמור למקום שאיננו המלון שלנו. היא קצת נלחצת אבל אני כבר מומחית בהליכות לאיבוד. אנחנו חוזרות לרחוב הראשי ופוגשות שם את קורנליוס שמראה לנו, כצפוי, את הדרך הנכונה.

ארוחת הערב רשמית וחגיגית. הרבה נאומים. הרבה אנשים חשובים. הרבה הרמות כוסית, הרבה מינגלינג. כולנו קצת שיכורים. במיוחד יאנס.

"אני אולי אידיוט, אבל אני יודע לזהות אהבה אמיתית", הוא מצטט את פורסט גאמפ ומנסה לרמוז שאנדראה מחזר אחרי זו או אחרת. פונאם רוצה לחזור לחדר אבל אני משכנעת אותה להישאר, אנחנו המגניבים של הכיתה, אני אומרת לה, את חייבת להישאר איתנו. אנחנו הולכים לטיול ראשון (ולא אחרון) ברחוב האחד של העיר. ז'וזה מחפש גלויות. אני מחפשת מתנות לילדים. אנדראה תמיד מביא הביתה את המזכרות הכי משונות.

אנחנו מתיישבים על הספסלים ליד המים כמו חבורה של ילדים על הברזלים. לא רוצים לישון, רוצים להשתגע.

11.

יאנס, אנדראה ואני רצים בבוקר. ארבעים דקות. אני עוברת בעליות להליכה. הם ממשיכים לרוץ. יאנס מגיע עד לביתו של מאו. אנדראה מחכה לי ליד קבוצה של נשים שעומדות ורוקדות לצלילי מוזיקה מטייפ נייד קטן. זו המוזיקה ששמעתי בבוקר הראשון. המראה שלהן מהפנט.

12.

אנדראה ואני יורדים בשביל התלול של עמק האנג-פו. הנוף מסחרר מסביב. אני מספרת לו על מייל שקיבלתי אתמול מנועה מנהיים, ואנחנו מדברים על יחסים עם עורכים. הוא מתקשה להבין את הקשר הרגשי העמוק, המשפחתי, המסורג שביני ובין נועה. העורכת שלו מקבלת ממנו טקסט גמור, לא עובדת איתו תוך כדי הכתיבה. השיחה מתגלגלת למהות של התהליך. מי יכול לראות. מי יכול להושיט יד. אם אפשר לבד. אני חושבת שלא. הוא כמובן חושב שכן. יש לו חברה שקוראת את הטקסטים שלו בסוף כל יום.

הוא מזכיר לי כל כך הרבה גברים שפגשתי בחיים שזה כמעט מבדח. אני אומרת לו שאני לא מרשה לאנשים שאני עובדת איתם על טקסטים להראות אותם בשלב לא גמור - במיוחד לא לחברים, ילדים ובני זוג. הוא מספר על חברים שאיבד בעקבות הספר הקודם. אני אומרת שבחישוב הכולל הרווחתי יותר חברים מאשר איבדתי בגלל מילים שכתבתי, ושזה בכלל לא בגלל החברים. זה בגלל הטקסט בעצמו. ז'וזה מצלם אותי מול הנוף ואני שולחת את התמונה לילדים ולאודי. שש וחצי בבוקר אצלם עכשיו. אימוש, את כל כך יפה! עונות לי הבנות.

13.

בארוחת הערב מישהו שואל את מישל על משפחתה, והיא עונה בכנות הכמעט מפחידה שלה "יש לי שישה ילדים חיים". יש סימן שאלה שמרחף מעל השולחן, אבל מישל מפזרת אותו כדרכה. היתה לה הארה אתמול בלילה. יש לה רעיון: שניסע למקום הכי חשוך בהר ונראה כוכבים. יאנס שוב שיכור מאוד והרעיון מביא לו את הקריזה. הקנדית הזאת, הוא נואם בשצף, כוכבים היא רוצה לראות. הארות יש לה בראש. הוא מצחיק עד בכי. עושה רושם שהוא בעצמו תיכף יבכה.

הוא מחרים את הנסיעה ואנחנו נוסעים בלעדיו. באוטובוס אני מתיישבת ליד מישל בכוונה בשביל לשאול את מה שאני שואלת. היא מספרת לי הכל בפשטות: על אמה כוכבת הטלוויזיה הלאומית, על אביה המו"ל, על סבתה שהיוותה השראה לספרה הראשון, על בעלה לשעבר, על הילדה שטבעה, על האחים שלה, על הדיכאון, על ארבעת הילדים שנולדו בלי להתכוון אחר כך, ועל החיים עכשיו, בלי הבעל ההוא, עם הנכדים, עם כל החרטות וכל הכאבים וכל ההשלמה. הדרך לקרחת היער מתארכת והשיחה שלנו גם. על אהבה. וחרטות. ונחמה.

קרחת היער חשוכה לגמרי, בשמים יש עננים ואי אפשר לראות כוכבים. בחושך הזה הכל נראה אפשרי. אני ניגשת לווי-פאן ואומרת לה שמאוד הזדהיתי עם מה שאמרה בדיון אתמול על יחסים עם אנשים ויחסים עם טבע. היא לא מבינה מילה כי היא לא מבינה אנגלית. היא קוראת להו, ואנחנו מתחילות לדבר איתו ודרכו.

היא מספרת לי שגדלה בכפר קטן ואפילו לא למדה בתיכון, וכשהגיעה לעיר רצתה לפרסם את היומן שלה כספר, כי לא ידעה מה ההבדל בין ספר ויומן. ואז, מישהו שקרא את היומן הבין שלנערה הבורה הזאת יש פוטנציאל והיא קיבלה מלגה להשלמת לימודים ולאוניברסיטה, והמשיכה לכתוב. מאז ועד היום היא כתבה יותר מעשרה ספרים. היא ראש אגודת הסופרים במחוז שלה. היא שואלת אותי אם אני מתפרנסת מכתיבה ואני עונה לה את התשובה המלאה, על כל המורכבות והמחיר. אנחנו תוהות אם ליצור זו בחירה או גזירת גורל.

פתאום אני חושבת שהמפגש הזה הוא סוג של מגדל בבל, אבל הפוך. שם אלוהים עירבב את הלשונות כדי לנכר את האנשים. כאן אנחנו כבר נידונים לשאת בעונש ההוא, לשונותינו רבות ושונות, אבל דווקא בגלל זה, דווקא מתוך הערבוב הבלתי-אפשרי הזה עולה תקשורת אחרת. טהורה ממש. בלי אגו. בלי תדמית. בלי מעמד. אנשים שפוגשים אנשים באמצע קרחת יער. ומדברים אמת.

14.

בתמונות אני רואה שאני הבלונדינית היחידה. אולי בגלל זה אנשים עוצרים אותי ומבקשים להצטלם איתי כל הזמן (באמת? ואני חשבתי שזה בגלל ההתפעלות שלהם מ"כל הדרך הביתה ועוד סיפורים").

שניים מהסופרים הסינים אמרו לי שאני יפה. ככה סתם, בלי שום הקשר. יכול להיות שהם קראו את "פעם בחיים"?

15.

החדר שלידי הוא הסוויטה ההיסטורית של מאו. הכורסה אותה כורסה וגם מנורת השולחן. קונסטנטין, המשורר הרומני, קיבל אותו.

 

16.

תובנה 1:

בחיים האמיתיים אנשים מכירים אותנו דרך הטקסטים שלנו. לפעמים זה מעליב. לפעמים זה מחמיא. לפעמים זו חשיפה גדולה ובוערת. לפעמים הגנה שקטה. כאן הכל שונה. כולם שווים. אין שמות משפחה שבעצמם הם סוג של טקסט. רק שמות פרטיים. אף אחד לא יודע עלי שום דבר חוץ ממה שאמרתי. אין שום מילים כרוכות וכתובות שיגנו עלי או יחשפו. שום חוץ לא משפיע עלינו כאן. לא החוץ של הבית, ולא החוץ של השפה ולא החוץ של השם.

מפגש של תוך ותוך, פנים ופנים, האין זו תכלית הכל?

תובנה 2:

"מות המחבר". מה בארת ופוקו היו חושבים אם היו כאן עכשיו? האם היו עומדים בדעתם שאפשר וצריך לפרק את אובייקט "המחבר" לגורמים. ומה יהא על הסובייקט שמתחתיו? (ומלפניו ומאחוריו ומצדדיו).

מצד שני, חבל שהם לא כאן, הרי בתובנה הקודמת כבר הבנתי שהמפגש הזה, על כל רגעיו, הוא ביטול מתמיד של היררכיות בין טקסט ודיבור.

17.

לידיעת הקורא עמוס עוז: היו-הואן, המשורר הקוריאני, שתק כמעט שלושה ימים. האנגלית שלו בלתי ברורה וסינית הוא לא יודע. אבל פתאום הוא השתחרר. הוא איש מקסים. אנחנו הולכים ביחד לחפש מתנות לילדים בערב. גם הבנות שלו רוצות מותגים אבל בלושאן אין מותגים. הוא שואל אותי אם אני מכירה את עמוס עוז, ומספר לי שהוא מארגן מפגשים בינלאומיים של סופרים בארצו ושהם מאוד רצו להזמין את עמוס עוז אבל בשגרירות ענו להם שהוא "לא עונה למיילים". כל העסק משעשע אותי משום מה. אני אומרת לו שאני לא מכירה את עמוס עוז אישית, לצערי, אבל שאני אעשה מה שאני יכולה כדי להעביר לו את המסר.

אני מוצאת מתנות קטנות בחנות פינתית של פיצ'פקס, היו-הואן אומר שאת הבנות שלו זה לא יעבור.

18.

הסינים לא מאמינים באנגלית. לקבוצה יש מדריכה צמודה, שמדברת ברמקול בסינית. לפעמים שן-חואי מסבירה לנו, לפעמים הו, ולפעמים אנחנו לא לגמרי מבינים איפה אנחנו. אותי זה קצת מקומם אבל אנדראה אומר, אם היית בארצות הברית והם היו מסבירים רק באנגלית לא היית מתקוממת, נכון? נכון.

אז יאנס ואני עומדים מול התמונה של פרל בק ומתווכחים אם זו היא. הוא אומר שזו חייבת להיות היא כי היא הפרל היחידה שזכתה בנובל. והוא יודע את זה בוודאות כי אמא שלו היתה מועמדת יותר מעשר פעמים, אז הוא מכיר את שמות כל הזוכים בעל פה. אני מסתכלת עליו בתמיהה והוא מספר שאמו היתה משוררת ידועה בליטא וגם אחיו. הוא היה, יאנס אומר, "כמו מין ג'ים מוריסון פואטי". הוא נהרג בנסיבות עלומות, כלומר נדחף מחלון של קומה שביעית, כלומר נרצח על ידי הק.ג.ב, קורנליוס מסביר.

יאנס מחייך במבוכה ופותח את הבירה השישית של היום. הצורה הממשית של הנראטיב של האפלה השיכורה שלו נופלת על כולנו כמו סטירה.

19.

בארוחת הצהריים אנחנו לוקחים את האוכל, יושבים בגינה ומדברים על כמה בני מזל אנחנו להיות כאן.

20.

אבל לפעמים אנחנו משתטים כמו ילדים קטנים. מצטלמים, מראיינים זה את זה בווידיאו, מתפקעים מצחוק, כמו במחנה קיץ.

21.

יאנס ואני מדברים על אוברדראפט.

מישל ואני מדברות על הסכסוך.

אנדראה ואני מדברים על בגידות.

פונאם ואני מדברות על האמהות שלנו.

ז'וזה ואני מדברים על יופי.

הו ואני מדברים על אלוהים.

22.

אני כבר לא יכולה יותר עם הקפה חסר הקפאין שכאן. פונאם, שבכלל מתגעגעת לתה עם חלב, באה איתי. בחנות שבפינה אנחנו מוצאות שקיות של נס קפה - עם הסוכר והחלב בפנים. זה דוחה כמו שזה נשמע, ומענג כמו שרק געגוע מנוחם יכול לענג. אנחנו מפיצות את השמועה וממסדות מפגשי קפה בסלון האלגנטי של הבניין שלנו. אנחנו והתמונה של מאו. ומלאי שקיות הנס קפה בחנות אוזל.

23.

ז'וזה נותן לי לקרוא סיפור קצר שלו. יש לו עותק אחד של ספר סיפורים פורטוגלי מתורגם, והוא מבקש ממני לקרוא ולהחזיר, אבל כשאני מתחילה לקרוא את הסיפור המילים מתחילות לרקד בתוכי ואני לא יכולה להפסיק: "ברגעים האלה הרגשתי רעד שחשבתי שהוא הנצח בעצמו, הרגשה חולפת כאילו הזמן ויתר על חמדנותו". הוא מספר על אהבה שלא מצליחה להיגמר. אני מצטערת, אני אומרת לו למחרת, אני לא יכולה להחזיר לך את הספר, כשאני מתאהבת בטקסטים אני הופכת להיות מאוד חמדנית.

24.

קרו עוד כל מיני דברים אישיים: הבודהה במקדש הראשון. האשה במקדש השני. הבכי במקדש השלישי. התפילה של מישל. ההודיה שלי. הטקסט שכתבתי על רחל המשוררת. הספר שקראתי. הספר שהמשכתי לכתוב. השיחות הליליות עם הבית. המיילים לאודי. תסריט הלוקיישן של בתי הבכורה. האס.אם.אסים מבתי האמצעית. השיחה הקשה עם בני הצעיר.

שהרי מצד אחד, כל העניין הזה עם כתיבה אישית הרי הוא מתעתע ושקרי ביסודו: הפער בין האמת למציאות. הפער בין האמת לעוד יותר אמת. הרווח בין המילים והדברים. הצורך לדייק. וחוסר האפשרות.

25.

אבל מצד שני: אנדראה מספר שהוא משתתף בפרויקט יומנים. שישה סופרים כותבים יומן ומקריאים אותו לסירוגין במשך שנה. אני מספרת לו על ווי-פאן ועל היומן שלה, וחושבת כמה צדקה הילדה הסינית הבורה ההיא, שהרי כמה מועט ההבדל בין האמת והבדיה, בין הבדיון ובין הממשות.

26.

וזה הקטע המסכם בטקסט שכתבתי שם והקראתי ביום האחרון. מי היה מאמין שבסוף אני אתרגם את עצמי בחזרה לעברית מאנגלית. רק זה כל כך סיבובי ומשונה, שכבר יש לי סחרחורת.

קראתי לטקסט ההוא "האדם, הטבע, והטבע האנושי" (באנגלית זה נשמע מדויק יותר). "הירח הנצחי. העצים העתיקים. ההרים. השמים. האנשים. מה עשה את השבוע הזה כה מיוחד? כה עמוק? כיצד ייתכן שאנשים שלא הכירו קודם, שאולי לא ייפגשו יותר לעולם (עם פנטזיות אי אפשר לקנות כרטיס טיסה), שלא מדברים אותה השפה, שלא כותבים באותה השפה, שלא חיים באותו שיח תרבותי, שלא יושבים תחת אותו עץ יצירתי, ייקשרו ככה, בשבוע אחד, בלב ובנפש, בתודעה ובהכרה, במילים ובמה שמתחתן.

"בהשאלה מהסופר הישראלי האהוב עלי ביותר, דויד גרוסמן, אני אומרת: העבודה שלנו (אם אפשר לקרוא לה עבודה), היא עבודה של פירוק. של פירוק מנגנוני הגנה. של פירוק אישיות. של פירוק גבולות: הגבולות שבינינו לבין עצמנו, הגבולות שבינינו לבין העולם, הגבולות שבינינו לבין שכנינו, הגבולות שבינינו לבין האחר. סארטר אמר 'הגיהנום הוא האחר'. המפגש הזה, על כל אינסוף המפגשים הקטנים שייצר במהלך השבוע הזה, גרם לי להבין שלא: האחר הוא דווקא גן העדן הנכסף. ומפגש אמיתי עם אחר אמיתי, מעבר למילים, מעבר לתרבויות, מעבר לאידיאולוגיות, טומן בחובו את הישועה. את הרגעים שמהם יצירה נולדת. את הסיבה להיות".

27.

היום האחרון היה קצת תלוש. המפגש הזה ועוצמתו היו חוויה רוחנית. אבל ביום האחרון לא נאספנו על ידי שום גורו רב חסד, אלא חזרנו לאולם הכנסים להקראת הקטעים. הישיבה היתה רשמית. המפגש נוהל שוב בסינית, עם ניחוח קומוניסטי. האווירה היתה שוב נוקשה.

ז'וזה נכנס לדאון. אנדראה נהיה חולה. מישל ואני נתקפנו דברת אינסופית. פונאם כבר היתה חצי בבית. כל אחד הגיב לפרידה הזאת כמו שהוא יודע. בשדה התעופה לא הספקנו אפילו להגיד שלום כמו שצריך. כל אחד חזר להיות הוא, כל אחד מיהר בחזרה לעצמו.

28.

יום וחצי לבד בבייג'ין. קניתי את כל המתנות לילדים. הלכתי לאיבוד בלי פחד. נכנסתי למסעדה מקומית והזמנתי משהו שלא ידעתי מהו. עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה הלא נכונה. מקדש השמים. פונאם הרחומה התקשרה פעמיים לשאול איך אני. הרגעתי אותה שהכל בסדר.

ממש לפני הטיסה חזרה ישבתי בקפה הצרפתי עם יערה מהשגרירות. הודיתי לה ככל שמילים יכולות להודות. התנצלתי על הלחץ של לפני. ועל האטרף של חיפוש הקניות. כולם ככה כשהם באים לבייג'ין, היא חייכה, בחודש הבא א.ב יהושע מגיע, מעניין אם גם הוא.

29.

חזרתי הביתה. החיים שלי התנפלו עלי בחיבוק חם במיוחד. כמו שטיח אדום מבד שנפרש לפני כל הדרך הביתה, כמו יהלום מנצנץ. לרגע (שלא חלף כל כך מהר כמו שציפיתי, יש להודות), הרגשתי שאני יכולה לכל: לקשיים. לכעסים. לכאבים. לגירעונות. למועקות. לרגליים עם בוץ ולכלוך שלא רואות את השטיח ואת הנצנוץ.

בימים הראשונים התכתבנו הרבה. מיילים אישיים. מיילים קבוצתיים. תמונות וטקסטים. סאן-שה פתחה לנו קבוצה בוואלה. אנדראה הציע שניפגש אחת לשנה, בכל פעם במקום אחר בעולם. בשנה הבאה בפאריס. יאנס אמר שאולי.

אפילוג:

עבר חודש מאז. לא הפסקתי לשאול את עצמי מה היה במפגש הזה. לנסות להבין מהו הערך המוחלט של הדיוק שאין להגדירו במילים. אולי עוד אבין. ואולי לא. הקשר היומיומי נחלש בהדרגה ובטבעיות, החיים הרי יותר חזקים מהגעגועים. היומיום הרי אף פעם לא מוותר על תובענותו. אבל כך או כך, כמו שעניתי לז'וזה, מה שלא יהיה, תמיד תהיה לנו לושאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו