ברנאר אנרי לוי
ברנאר אנרי לוי

התמונות האלה של הגופה שלו. פניו החיים עדיין, אך מדממים, שבהם, כך נדמה, משתלחים הפורעים. הראש הגלוי הזה, גלוי במידה מוזרה, פתאומית - אני שם לב שעד כה ראינו אותו רק עוטה טורבן בגנדרנות, ויש בזה משהו קורע לב המעורר חמלה כלפי הפושע הזה.

אני לא חדל לשנן לעצמי שהאיש הזה היה מפלצת.

אני לא חדל להריץ את התמונות האחרות הרודפות אותי כבר שמונה חודשים, המזעזעות הרבה יותר: הוצאות המוניות להורג בשנות הרודנות השחורות; פני המעונים; תליות של אפריל 1976 ואחריהן כמעט בכל אפריל, שעוררו עליצות בקליגולה של ימינו; גלי הפגרים; סימנים לגלי פגרים; קירות מוכתמים בדם שהתגלו בכל תחנה ותחנה במסעותי שם; אסירים שהושמו חיים מאחורי חומות אך המהפכה חילצה סוף סוף מכלאם והם אינם פוחדים עוד.

טריפולי לאחר הריגת קדאפי, בשבוע שעבר. פרפור גסיסה אחרון של ימי הברבריות צילום: אי-פי

אני לא חדל לומר לעצמי שהיו, למת הזה, אלף הזדמנויות לנהל משא ומתן, לעצור הכל, להציל את עצמו. ושאם לא עשה כן, אם העדיף לשפוך את דם עמו עד זרא, פירוש הדבר שצעד, מתוך מודעות מלאה, לעבר גורל טרגי זה.

אני לא חדל לחשוב שמעמדנו אינו מאפשר לנו ללמד מישהו שיעור בהומניות מהפכנית, אנו, האירופים, שעל מצפוננו רובצים מעשי הטבח של ספטמבר 1792 בצרפת; הנשים שחברו לחיילים גרמנים והושפלו לאחר השחרור מהכיבוש; בניטו מוסוליני התלוי ברגליו לאחר ההתעללות בגופתו; ניקולאי צ'אושסקו ואשתו, שנטבחו כמו שתי חיות זקנות - עוד דוגמאות לרוב של "קבוצות מהפכניות בהתהוות" ההופכות בלהט האירועים ל"עדת מבצעי לינץ'" כדברי ז'אן פול סארטר.

ואף על פי כן.

אני כנראה "יפה נפש" חשוך מרפא.

או יריב חסר תקנה לאותו רוע מוחלט שהינו, בכל מצב, עונש המוות. כי במחזה הזה יש משהו המעורר בי שאט נפש.

בסצינת הלינץ' הזאת יש אכזריות שלוחת רסן שמקוממת אותי ושדבר אינו יכול להצדיקה.

חמור מכך: תמונת הגסיסה המצולמת הזו, המופצת, מוקרנת שוב ושוב בהנאה בכל רשתות הטלוויזיה בעולם, ההופכת רקע של מסך, העפילה, בעזרת הטכנולוגיה, לסוג של שיא באמנות ביזוי המת.

ואיני מדבר אפילו על הסצינה שבאה אחריה: הגופה המוצגת לראווה, חצי עירומה, באותו חדר קירור במיסרתה, שנוהרים אליו בזה אחר זה לוחמים צוהלים, המצטלמים או מבקשים שיצלמו אותם כשהם מסמנים באצבעותיהם V של ניצחון ליד הגוויה הנרקבת - ממש באותם טלפונים ניידים שהיו עדים במשך שמונה חודשים למעשי הזוועה הנוראיים ביותר שנעשו בידי המשטר, וההופכים כאן לכלי ביזוי המפר אותו חוק עתיק יומין הקובע, מימי האיליאדה ועד ייסוד האיסלאם, שיש לכבד את גופתו של המובס...

אני אומר זאת לחברי הלובים בפאריס.

אני אומר זאת לחברי במועצת המעבר הזמנית שאני מצליח להשיג בטלפון. כשמתקשר אלי, ממיסרתה, מפקד הגדוד שאליו משתייכים אותם גורמים שלוחי רסן שהשתלטו על קדאפי, אני מגלה, גם באוזניו, שאני שותף לתחושת ההקלה שלו; שיום נפילתו של העריץ הוא יום גדול בשביל לוב; אבל שנסיבות מותו, בימויין והצגתן לאחר מכן לראווה, עלולות, אם לא נישמר, להשחית את מהותה המוסרית של מהפכה שהיתה עד כה מופתית.

כולם, נדמה לי, שומעים.

דומה שכל האחראים במועצת המעבר, שאותם אני משיג, חצויים כמוני בין חדוות השחרור לבין המועקה, האימה אפילו, לנוכח מעשה אחרון זה.

זהו מכל מקום פשרן של ההחלטות ההפכפכות שהתקבלו על גורל הגופה: נתיחה, כן או לא? ועדת חקירה, כן או לא? וההחלטה, שהתקבלה במהירות יחסית חרף לחצי הרחוב, למסור את הגופה לידי בני המשפחה ולשפוך אור על הנסיבות שבעטיין הופרו חוקי המלחמה.

האמת היא שעניין זה מהותי.

הוא חשוב יותר לעתיד עמי האזור מההכרזה המחודשת על קבלת השריעה, המיושמת כבר הלכה למעשה במרבית המדינות המוסלמיות-ערביות ושמשמעותה תלויה תמיד בפרשנות, הגמישה פחות או יותר, שמעניקים לה.

כל מי שנתן את הדעת להיסטוריה הכללית של המהפכות, לא יכול להתעלם מכך שמדובר באפיזודה סמלית שעל פיה נקבעים, מעבר לתדמית, האמת העמוקה של התקוממות דמוקרטית וגורלה.

כי יש רק שתי אפשרויות.

או שהפשע הזה שבוצע במשותף הוא, כמו עריפת ראשו של המלך האחרון של צרפת לדברי אלבר קאמי, המעשה המכונן של העידן העולה, השתקפותו המוקדמת. זה יהיה נורא.

או שאין זו התחלה אלא סוף, פרפור גסיסה אחרון של ימי הברבריות, קץ הלילה הלובי, גניחתו האחרונה של הקדאפיזם הזקוק, בטרם ישבוק, להשתלח ביוצרו ולהחדיר בו את רעלו שלו: הקרב על החופש, לאחר גירוש השד, יעלה שוב על מסלולו - העקלקל, הרצוף מהמורות, אך בסופו של דבר, הנינוח למדי והנאמן להבטחות האביב של בנגאזי.

אפשרות שנייה זו היא שנראית לי, היום, מתקבלת ביותר על הדעת, ולהתהוותה יש לסייע בכל כוחותינו. זה הרבה יותר מאקט של אמונה: ללוב החופשייה אין ברירה אחרת. *

-

מצרפתית: סביונה מאנה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ