בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החורף השלישי של ממשלת נתניהו

עם רוח גבית חזקה מעסקת שליט וקואליציה חסינת רטיבות, נתניהו מאמין שלממשלתו יש סיכוי טוב לעבור בשלום את מושב הכנסת הקרוב. אבל ענני סערה מכיוון ליברמן והמחאה החברתית עלולים להטביע אותו בשלולית עמוקה במיוחד

21תגובות

מושב החורף השלישי של הכנסת הפך בשני העשורים האחרונים לעמק הבכא של ראשי ממשלות ישראל. לגיא הריגה פוליטי, מקום ממנו איש עוד לא חזר. יצחק רבין היה האחרון שצלח אותו בשלום. מאז 1995, כל יורשיו של רבין, או שכשלו בניסיונם להגיע ליעד הזה, או שזו היתה תחנתם האחרונה, לפני הנפילה וההתפוררות שהובילו לבחירות. נתניהו חווה על בשרו את משבר מושב החורף השלישי בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. ביום שני הוא יתחיל את מסעו אל הבלתי נודע, בנאום מדיני במליאת הכנסת.

התקדימים שהוזכרו למעלה כתובים בדברי ימי הכנסת, אבל לא תמיד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בעקבות הפופולריות שהניבה לו עסקת שליט, נתניהו נכנס למושב הזה ברגל ימין, תרתי משמע. יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אמר השבוע לשגריר ארצות הברית בישראל, דן שפירו, כי אם ערב פגרת הקיץ הוא צפה שמושב החורף הקרוב יהיה מושבה האחרון של הכנסת ה-18, כעת, בעקבות שחרור שליט, הוא מעריך שהכנסת הנוכחית עשויה להחזיק מעמד עד אוקטובר 2012. איש אינו יכול לאיים על נתניהו בבחירות, גרס ריבלין. אם כבר, אז הוא מסוגל לאיים על השותפים שלו.

בצאתו לפגרת הקיץ בתחילת אוגוסט השנה, נתניהו היה במגננה. מאהלי המחאה צצו בכל עיר, בכל פינה. הצונאמי היה בעיצומו. מאות אלפי אנשים דרשו צדק חברתי. לא מעט שרי ליכוד החלו להספיד את עצמם ואת סיכוייהם לחבוש שוב את מגבעת המיניסטר. עד לפני חודשיים, כמעט כל מהדורת חדשות נפתחה בדיווחים חיים מהמאהל ברוטשילד. לנתניהו יש לא מעט יועצים שמאמינים בקדוש ברוך הוא ומקיימים עמו קשר הדוק. איש מהם לא העז לחזות לו קאמבק כזה.

הלוך הרוח בלשכת נתניהו בשבועיים החולפים גובל באופוריה. הסקרים הפנימיים מצביעים על התחזקות ניכרת, אישית ואלקטורלית, על חשבון מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה, ומנהיגתה החבוטה, ציפי לבני. מניסיון העבר, כשבלשכת ראש הממשלה מרגישים על הסוס, מהר מאוד קורה משהו שמפיל אותם מהאוכף ומביא למפגש כואב ומדמם עם קרקע המציאות המסולעת. אחרי המאניה מגיעה הדיפרסיה.

המשהו הזה עלול להגיע בדמות פיגועים, מעשה ידי משוחררי עסקת שליט. או, להבדיל, בחידושה של המחאה החברתית, שתעמוד במבחן קריטי במוצאי שבת, או בקטסטרופה, פיאסקו, או כישלון בלתי צפויים. כמה כאלה מתבשלים ממש בימים הללו במשרדיו של מבקר המדינה. מיכה לינדשטראוס מסיים את הקדנציה שלו ביוני 2012. הוא לא מתכוון לצעוד מעדנות לעבר השמש השוקעת. הוא מתכנן, כאותו ביטוי אמריקאי, להיפרד מאתנו ב"באנג", בפיצוץ אדיר.

אבל עוד חזון למועד. נתניהו חי את הרגע. כל עוד גלעד שליט המשתקם וחיוכו המבויש והסימפטי ימשיכו להיות אייטם יומי בחדשות, הילת המנהיג, המשחרר, פודה השבויים, תמשיך לרחף ככיפת ברזל פוליטית מעל ראשו של ראש הממשלה.

מדבר דוגרי

אם בקיץ האחרון נתניהו עדיין נחשב ברירת מחדל של הימין, כרע במיעוטו, הרי שבסתיו הזה הוא כבר מצטייר כנכס עבור האלקטורט הימני. עסקת שליט - והמריבה עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) מעל בימת האו"ם שקדמה לה - חיזקו את מעמדו של נתניהו בבסיס הפוליטי שלו.

לגבי עסקת שליט, מדובר בפרדוקס: הקריירה הפוליטית של נתניהו כביבי הלוחם בטרור, החלה ב-1985, בעקבות עסקת ג'יבריל. הוא התקומם נגד העסקה, שקל להתפטר מתפקידו כשגרירנו באו"ם, וכתב ספרים בגנות עסקאות שכאלה. אחר כך חזר ארצה, התברג בצמרת רשימת הליכוד לכנסת, ואחרי כמה שנים נבחר ליו"ר הליכוד. ב-2011, בזכות העסקה שהיא אנטי-תזה גורפת לכל מה שכתב ואמר ונאם והטיף והזהיר, הוא שובר שיאים של פופולריות. לכו תבינו.

תמונת המצב הזו עשויה לשפוך אור מסוים על התנהלותו של שר החוץ ויו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן: כחודש לפני השימוע שיכריע את גורלו המשפטי, פתח ליברמן, בעל חושים של חתול רחוב, שמבין סקרים לעומקם, במתקפה ארטילרית עזה על אבו מאזן. הוא קרא לו להתפטר, כינה אותו "מכשול לשלום" והאשים אותו שהוא מונע מאינטרסים אישיים.

ההפצצה הליברמנית החלה בצהרי יום שני, בתדרוך לכתבים מדיניים. היא נמשכה בבוקר יום רביעי בראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל, שבו עבר ליברמן לשימוש בפצצות מצרר, וחשף כיצד אבו מאזן היה מתקשר לראש הממשלה אהוד אולמרט בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה", ומפציר בו להשמיד את שלטון החמאס ברצועה.

השיא, שבמונחים של דיפלומטיה בהחלט יכול להיחשב לוחמה בלתי-קונבנציונלית, היה בצהרי אותו יום, כשלשכת שר החוץ הפיצה לשגרירויות הזרות המרכזיות בישראל מסמך רשמי ובו מעין סיכום מנומס של כל הנאצות ששר החוץ שפך על ראשו של נשיא הרשות.

צריך להודות שליברמן דייק בעובדות: נתניהו פסע כברת דרך לא קצרה לקראת הפלסטינים בשנתיים וחצי האחרונות, והם גמלו לו בהתחמקות אחר התחמקות. עבאס לא תבע משום ראש ממשלה קודם להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול נתניהו הוא מציב זאת כתנאי. אבל הוא גם האיש שעוצר טרור משטחי הגדה, והוא גם זה שאמור לפקוח עין על משוחררי עסקת שליט. השפלתו הפומבית אינה משרתת את ישראל ומציגה אותה שוב כמדינה מטורללת, רפובליקת בננות, קריקטורה של מדינה שבה שר החוץ, לא זו בלבד שאינו מבטא את עמדת של ראש הממשלה שהיא גם עמדת הממשלה, אלא פועל כמוכה אמוק נגדה.

מאחר שליברמן, שלא כאבו מאזן, חף מאינטרסים אישיים ומונע אך ורק ממניעים לאומיים, הוא ודאי לא יסכים להערכה הבאה שרווחת בחוגים הפוליטיים: ההשתוללות שלו נועדה להחזיר אליו את בוחרי הימין. תקופה ארוכה הוא מתלבט, בינו לבין עצמו ובינו לבין חבריו, האם לפרוש מהקואליציה בתואנה כלשהי ולהביא להפלת הממשלה. בינתיים, הוא מבקש לסמן טריטוריה. לוודא הריגה.

על אף שנתניהו אינו מאותת שהוא הולך לבצע מחוות שיחזירו את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן, ליברמן חייב ליטול לעצמו את האשראי כאילו הוא זה שמנע מראש הממשלה לשבור שמאלה. עבאס הוא מטרה קלה. הימין שונא את ראש הרשות, שהלך לאו"ם לבקש מדינה עצמאית, שתוקע את ישראל בכל הפורומים העולמיים, שבירך את המחבלים שחזרו לשטחו והעניק להם מענקי הסתגלות שמנים.

האמירות הקיצוניות של ליברמן נועדו להעביר את המסר הבא: אני הוא הימין האמיתי. מלה שלי זו מלה. שרון בגד בכם. ביבי בגד בכם. אצלי, מה שאתם רואים, זה מה שאתם מקבלים. זה אני שמדבר דוגרי.

תדבר דוגרי

צרות באות בצרורות, גורסת האמרה. מזה תקופה ארוכה ציפי לבני חווה את האמת הזו על בשרה. מאז תחילת המחאה החברתית, הסקרים שוחטים אותה ואת מפלגתה. בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות העבודה קרעה נתח נוסף בבשרה של קדימה. עסקת שליט - השתיקה והדיבור אחריה, עשרה ימים אחריה - לא עשו לה טוב. השחיתות לכאורה שהתגלתה בגזברות קדימה לא מוסיפה לה בריאות, על אף שהיא זו שחשפה אותה והתלוננה עליה במשטרה.

אפילו עניין פעוט כמו ישיבת המליאה המיוחדת שכונסה השבוע, ביוזמת קדימה, על מנת לדון בכשלי הממשלה, נהפך לבומרנג; הישיבה כלל לא סוקרה על ידי התקשורת. להוותה של לבני, הקטע היחיד ששודר בטלוויזיה היה זה שבו יריבה, שאול מופז, עקץ אותה בכך שהביע תמיכה בעסקת שליט, יום לאחר שהיא יצאה בסדרת ראיונות נגד העסקה.

לבני נמצאת בסחרור, באובדן שליטה. מושב החורף הבא עלינו יהיה גורלי לא רק לנתניהו ולממשלתו ולאביגדור ליברמן ולתיקו, אלא גם ללבני. היא לא תוכל להמשיך ולהתבצר זמן רב מאחורי תקנון קדימה, שמעניק לה סמכות בלעדית לקבוע מועד לפריימריס. ככל שתתגונן בעזרת התקנון, כך היא תשדר חולשה. ההערכה בקדימה מדברת על פריימריס בסביבות פברואר 2012.

לבני מבינה את מצבה. היא מתכוונת לנצל את החודשים הקרובים כדי לבסס מחדש את מנהיגותה הרופפת. בשיחות פרטיות היא מבטיחה שבכוונתה לעשות סדר בסיעתה, שם עדיין יש לה רוב. עד כה היא הבליגה והכילה את כל אותן תופעות הזויות של ח"כים מסיעתה שמשתפים פעולה עם הימין בכנסת, שפוזלים לליכוד, שממהרים לחתום על כל הצעת חוק גזענית ואנטי-דמוקרטית מבית המדרש הקלוקל של ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי והאגף הימני בליכוד.

לא עוד, מבטיחה לבני לבני שיחה. לא לשם כך הקמנו את קדימה. הח"כים הללו אינם מבטאים את רוחה של קדימה. בגלל הדברים האלה לא ברור איפה קדימה עומדת מבחינה מדינית, מבחינה חוקתית, מבחינת יחסה לישראל כמדינה דמוקרטית. בחודשים הקרובים היא תפעל לייצר יותר החלטות סיעתיות, יותר משמעת ופחות ברדק. אם עד היום היא נמנעה מעימותים, אולי מכאן ולהבא היא תחפש אותם, כדי לייצר סמכותיות ודומיננטיות שחסרות לה.

בבוא היום, היא תסתער על השטח. המסר שבכוונתה להעביר לפעילים: "לא אשאר בקדימה כמספר שתיים של מופז. או שתבחרו בי שוב, או שבחורף הבא אני אעלם. אין לי כוונה להישאר בקדימה רק כדי להביא מנדטים למופז. באתי להנהיג. באתי לעשות שינוי. אוכל לעשות זאת רק מעמדת הנהגה. תחת מופז, קדימה לא תהיה קדימה ואני לא אהיה בקדימה רק בגלל כללי משחק נדושים. זו הבחירה שלכם, זו ההכרעה שלכם".

תמימות קדושה

במוצאי שבת תתמלא כיכר רבין בתל אביב בדורשי צדק חברתי. זהו הימור די בטוח. על מנת למלא את הכיכר והרחובות החובקים אותה, די ב-60 אלף איש. לפני חודשיים יצאו כמעט חצי מיליון מוחים ברחבי הארץ לשורה של צעדות והפגנות, במחאה על מצבם הכלכלי, על השיטה הדפוקה, על יוקר המחייה השערורייתי, על התעשרותם של הטייקונים, על חוסר התקווה. מאחר ושום דבר לא השתנה, אין סיבה שהמפגינים, כולם או רובם, לא יחזרו לצעוד ולמחות ולצעוק (וגם לצחוק, ממערכון חדש של החמישייה הקאמרית שתתאחד באופן חד פעמי לרגל חזרתה של המחאה החברתית).

בימים האחרונים מתנהל ויכוח ער בקרב מארגני המחאה, על המסר המרכזי של ההפגנה. האם לקרוא להקדמת הבחירות, להפלת הממשלה, להפלת ראש הממשלה, או להסתפק באמירות מתונות יותר. יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שמקיים קשר הדוק עם כל ראשי המחאה, ממתין לראות מה יעלה בגורלה של ההפגנה מחר. אם תצליח, אם הצונאמי יתרומם מחדש, הוא יראה בכך אות להחרפת מאבקו הצודק נגד תנאי העסקת עובדי הקבלן. ועדות הכנסת יחלו לעסוק בשבועות הקרובים בסעיפים השונים של דו"ח טרכטנברג, בדרך לחקיקה. זו תהיה הזירה שבה יוכרעו גורלו של הדו"ח ובמידה רבה גורלה של המחאה.

שתי קבוצות לחץ ילוו את הח"כים, כמעט באורח יום-יומי: קבוצתו של יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית איציק שמולי, שסבור שיש לתמוך בסעיפים ה"חיוביים" ולנסות להציג אלטרנטיבה לסעיפים שבעיניו הם שליליים, או לא קיימים; וקבוצתם של דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס וחבריהם, שאינם מוכנים להכיר בדו"ח טרכטנברג ותובעים תקציב חדש. דרישה נאיבית ולחלוטין לא ריאלית.

הקרע בין שתי הקבוצות, ובעיקר בין ליף לשמולי, הוא סוד גלוי בסצינת המחאה התל אביבית. ההשמצות שעפות מצד לצד, ריב הקרדיטים, המאבק על המשך הדרך ועל ההובלה לא היו מביישים מפלגות ותיקות ופוליטיקאים מקצועיים. לפני כשבוע, בניסיון ליישר הדורים, התקיימה פגישת פסגה בין ליף לשמולי על גג איזשהו בניין בתל אביב, שלקח זמן רב ומאמץ גדול לתאם אותה ולמצוא לה אתר הולם, ושלא יישרה דבר.

להפך. הבדלי הסגנון בין השניים זועקים: ליף, שפיר וחבריהן מבקשים לשמר מה שהם מכנים "התמימות". זו שיצרה ביולי השנה תופעה חברתית פנטסטית, שסחפה אחריה מדינה שלמה ועוררה עניין רב בעולם. שמולי ואנשיו רגועים יותר. פניהם לכנסת, לוועדות הכספים והכלכלה. שמולי חושב שתם עידן ההפגנות הגדולות, שהגיעה העת לעבור לפעולות מחאה בקמפוסים, ומחוץ להם, במקביל לפעילות בכנסת.

ליף, מן הסתם, חושבת אחרת. אולי הוא צודק, אולי היא צודקת. מסיבת העיתונאים שהיא כינסה באמצע השבוע בכיכר רבין, היתה מפגן של טעם רע. היא ישבה לה שם ונזפה, מנופפת באצבע צרדה מטפורית, בנתניהו, כאילו היה תלמיד שלה, או ילד שלה. "ביבי, תראה מה קורה באמריקה", גערה בו בגסות. היא איימה עליו שזו "הפעם האחרונה" שהיא פונה אליו ישירות, (לפני מה? לפני שהיא מגייסת עורכי דין?) והודיעה לו שלא תיישיר מבטה אליו לעולם.

היא גערה בו על שהמלה הראשונה שאמר לאחר שהחזיר את גלעד שליט, היתה "אני". אבל בקטע הקצר ששודר מדבריה בטלוויזיה ובאינטרנט היא השתמשה במלה "אני", לפחות עשר פעמים. אם לה מותר, למה לנתניהו אסור.

נדרשה מידה לא מעטה של אטימות מצדה של ליף, לשבת ליד ניצולת שואה כבת 80, ולספר לאומה כמה קשים חייה שלה, של ליף. בכל זאת, מדובר בצעירה ברוכת כישרונות, בת להורים אמידים, שכל חייה לפניה. "אני אשה עייפה", קוננה, "ביבי, אתה מסתכל על אשה עייפה". המצלמות קלטו את הקשישה הנבוכה שלצדה, רות קריגר שמה, מעיפה לעברה מבט תוהה ומודאג קמעה. "זה קצת מרגיש כמו תיכון כשנכנסים פנימה", אמרה ליף על הכנסת.

אפשר לומר על הכנסת הרבה דברים, אבל תיכון? בכל מקרה, בתיכון הזה מתקבלות הכרעות דמוקרטיות במדינה. נחקקים חוקים. עוברות רפורמות. ממשלות קמות וממשלות נופלות. ברוכים הבאים למציאות. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו