בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חצי שנה אחרי הצונאמי ביפאן, אלכס ליבק חוזר אל הים המאיים

במארס ראו תושבי סנדאי שביפאן את הצונאמי שעלה מהים מציף את רכושם וסוחף את חייהם. חצי שנה אחרי שסיקר את האסון, שב צלם "הארץ" אלכס ליבק יחד עם מתנדבים ישראלים שעוזרים לניצולים להתמודד עם הטראומה - ועם הים המאיים שעדיין שם

10תגובות

כשהייתי ביפאן, מיד אחרי הצונאמי במארס השנה, לא יכולתי שלא להתפעל מהתנהגותם של היפאנים. למרות האסון המשולש - רעידת האדמה, הצונאמי והתפשטות הקרינה הרדיואקטיבית - האיפוק והשליטה של התושבים היו יוצאים מן הכלל. נדמה היה שכל האסונות עברו לידם. התגודדויות דלילות מול צגי ענק בתחנות הרכבת בטוקיו היו כמעט הסימן היחיד לכך שאסון נורא מתרחש במדינה. אפילו במקומות שנשטפו בגל העצום שמרו התושבים על חזות מאופקת. מתוך סקרנות הגובלת בהערצה לעם המופלא הזה, קראתי על התרבות היפאנית ושוחחתי עם יודעי דבר.

יותר מחצי שנה חלפה. לאחרונה ביקרתי באזור סנדאי בצפון-מזרח יפאן, לא הרחק מפוקושימה, והבנתי קצת יותר.

היפאנים מצליחים להתמודד עם האסון ביעילות שאינה מוכרת במקומותינו. חלק עצום ממזח חדש שנבנה לאורך חופי האוקיינוס - חומת בטון בצורה להגנה מגלי ענק - כמעט הושלם. כשמטפסים על המזח, הוא נראה אין-סופי, לשני הכיוונים. אשקוביות ארעיות, המשמשות דיור זמני לפליטי הצונאמי, נראות במקומות רבים. אנשים ממשיכים לנהל את חייהם. רק לילדים אסור להסתובב באוויר הפתוח יותר משמונה דקות ביום, מחשש שייחשפו לקרינה רדיואקטיבית. הריסות הבתים פונו וכעת נראים רק יסודותיהם המבצבצים בין העשבים.

אחד היסודות החשובים בתרבות היפאנית הוא ההרמוניה. הכוונה היא בעיקר להרמוניה חברתית, אבל כל מי שמבקר ביפאן רואה שההרמוניה באה לביטוי גם באסתטיקה ובסדר המופתי. הצונאמי המיט על יפאן הרס רב, והדרך היחידה להתמודד עם הכאוס היא לפעול להשבת הסדר.

במקום אחד יש הררי פסולת בניין, במקומות אחרים נערמות מכוניות שנסחפו: במגרש אחד מכוניות חלודות לחלוטין, שהיו מתחת למים, ובאחר מכוניות מרוסקות. בחצר בית ספר שתלמידיו נמלטו לגג וחולצו משם במסוקים, מונחים מאות אופנועים בשורות ארוכות. כולם ממוספרים. יש גם מצבורי מקררים ומזגנים. כל המצבורים האלה נאספו בעבודת נמלים יעילה.

לא הכל מושלם. יש מקומות שתושביהם לא עברו עדיין לדיור חלופי. ביולי נאלץ שר השיקום, ריו מטסומוטו, להתפטר בתום שמונה ימים בלבד בתפקיד, לאחר שהעליב את תושבי פוקושימה. השר כינה את פוקושימה "עיר המוות" וקינח בהבטחה לעיתונאים כי לאחר שיבקר בעיר יתחכך בהם, כדי שגם הם יישאו קרינה רדיואקטיבית.

הנפש

זה לא זמן לבדיחות. בתקופה הזאת היפאנים מפנימים ערך חשוב בתרבותם - Gaman, מצב נפשי של התמודדות עם אסון, נחישות וכוח התמדה. כל יפאני, גם מאלה שלא נפגעו ישירות, נושך שפתיים, ממשיך בעבודתו ומקבל עליו סגפנות מסוימת, לאות הזדהות עם הקורבנות. מנהל בחברה גדולה יכול לבוא למשרד באופניו, במקום במרצדס הנהוגה בידי נהג. מישהו אחר יבחר להתנזר משוקולד. כלפי חוץ, היפאני מתנהג בהתאם לצפוי ממנו ומציג פסאדה של שלווה וביטחון, או Tatemae. אבל מה קורה לחלק האחר של אישיותו, לרגשותיו העמוקים, ה-Honne, שעליהם הוא שומר בקנאות? מה קורה לנפש?

התייחסותם של היפאנים למחלות נפש שלילית עד קיצוניות. עד לפני זמן לא רב, פרוזאק נחשב סם לא חוקי ביפאן. לפני כעשר שנים, כשהותר השימוש בתרופות נוגדות דיכאון בתנאים מגבילים, הבינו היצרנים שכדי לשווק אותן בהצלחה עליהם לשנות את התפישה התרבותית הרווחת ביפאן בנוגע לחרדה, דיכאון ובעיות דומות. במקום השם הקליני, דיכאון, החליטו לומר "הצטננות של הנפש". אם צריך לבלוע כדורים כדי להתמודד עם שפעת, למה לא לקחת תרופה נגד שפעת נפשית? יפאן היא המדינה החמישית בעולם במספר ההתאבדויות בה. אחת לרבע שעה, בממוצע, אחד מתושבי יפאן שולח יד בנפשו. בעקבות הצונאמי עלה מספר המתאבדים בכ-20%.

החצנה

לתוך המערבולת הזאת קפצו אנשי ארגון המתנדבים הישראלי IsraAid. זה עשר שנים יוצאים פעילי הארגון להושיט סיוע לנפגעי אסונות בעולם. הם היו במיאנמר שנפגעה בסופת טייפון, יצאו לתאילנד אחרי הצונאמי ולהאיטי בעקבות רעידת האדמה, והיו גם בסומליה הסובלת ממשבר הומניטרי. חברי הארגון, שצברו ידע רב בטיפול בנפגעי טראומה (תחום מוכר ומתקדם מאוד בישראל, כידוע), יצאו זמן קצר אחרי האסון לארבע ערים בצפון-מזרח יפאן, האזור שספג את הפגיעה הקשה ביותר.

הם פגשו אנשי חינוך, מנהלי בתי ספר וגני ילדים, פסיכולוגים ויועצים, הדריכו אותם בשיטות טיפול והעבירו סדנאות למטפלים. "התקבלנו בהתלהבות סוחפת", אומר מנכ"ל הארגון, שחר זהבי. "הבנו שלא נוכל להיענות לכל הפניות, אף שחזרנו לאזור כמה פעמים. הוחלט להכשיר צוותים יפאניים, כדי שיוכלו לפעול בשיטות דומות לאלה שפיתחנו".

"נסענו ליפאן אף על פי שידענו על השוני התרבותי הגדול", אומרת ד"ר גילת רייש, חברה במשלחת הישראלית. "ידענו, למשל, שהם מקפידים על מרחק אישי ושהמגע הפיסי אינו חלק מהתרבות היפאנית, לפחות לא בציבור". הסדנאות של IsraAid מבוססות במידה רבה על מגע פיזי והחצנת רגשות. בסדנאות מצאו היפאנים מקום מוגן ובטוח, שבו יכלו להביע את רגשותיהם העזים ביותר, לקבל תמיכה מאחרים ולהעניק להם תמיכה.

למעשה, מסבירים המתנדבים הישראלים, בסדנאות נוצרה מסגרת חוץ-יפאנית, שהקלה על המשתתפים לחוש את הרגשות שלהם עצמם ושל אחרים. בתוך המסגרת המגוננת של הסדנה, הם חוו מחדש את האהבה והתמיכה שילדים יפאנים חווים בעוצמה רבה בבית הוריהם. המשתתפים עצמם הודו שעצם העובדה שהסדנה באה מבחוץ, מתרבות שונה, סייעה להם להקפיד פחות על חזות נוקשה וסכמטית.

לקראת סופה של אחת הסדנאות שבהן השתתפתי, שנמשכה כמה שעות, התבקשו המשתתפים לכתוב על פתק מסר כלשהו לים. את הפתק גילגלו לתוך מבחנת זכוכית דקיקה ופקקו אותה. אחר כך הלכו כולם לים, עם המבחנות ובהן הפתקים.

המפגש המחודש עם האוקיינוס היה רגע השיא של הסדנה. הרוב הגדול של המשתתפים לא ירדו לים מאז הצונאמי. סערת רוחם היתה גדולה, חלקם הפגינו פחד גלוי מהרגע שבו יעמדו מול הים. אחדים צעדו בדממה, היו שבכו. כשהגיעו אל המים אחזו ידיים, מחזקים זה את זה. כשזרקו את המבחנות לים, התלהבותם נגעה בחוויה דתית. הם השתתפו במעין טקס גירוש שדים, הניפו את ידיהם אל האוקיינוס באיום או בתחינה. אחר כך התחבקו כולם, יצרו מעגל והניפו ידיים מעלה וחיוכים על פניהם.

בנובמבר יוענק ל-IsraAid בניו יורק פרס מיוחד מטעם לשכת המסחר היפאנית, על תרומתו לשיקום יפאן.

לפעמים כיף להיות ישראלי בחו"ל. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו