בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תזה בדיעבד

עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה הסבירה הנהגת המדינה ש"אין פרטנר" בצד הפלסטיני ושנחשפה שאיפתו האמיתית של ערפאת - חיסול ישראל. התזה הסתמכה על "התורה שבעל פה" של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמוס גלעד. אבל מסמכים מגלים שבימים הראשונים לעימות, חטיבת המחקר ומפקדה גלעד האמינו בכלל שפני ערפאת להרגעה. מדוע שינו את הערכתם?

19תגובות

אינתיפאדת אל-אקצה, שסימנה מעשית את סופו של תהליך אוסלו, פרצה ערב ראש השנה לפני 11 שנים (ב-29 בספטמבר 2000). המשא ומתן שניהל ראש הממשלה אז, אהוד ברק, עם הרשות הפלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת, נמשך בפרפורי הגסיסה שלו עוד כארבעה חודשים. בסוף ינואר 2001, לאחר כישלון שיחות טאבה, המו"מ עם הפלסטינים נפח את נשמתו.

עם פרוץ האירועים בשטחים מיהרו קובעי המדיניות, מראש הממשלה, דרך שרי ממשלתו ועד הרמטכ"ל וסגנו, לטעון שהושגה ההוכחה המוצקה לכך שערפאת כלל לא התכוון להגיע להסכם על חלוקת הארץ בין שני העמים. תהליך אוסלו, הם טענו, היה מסווה למימוש התכלית הפלסטינית - הכחדת ישראל כמדינה יהודית. ערפאת יזם את האינתיפאדה והחל לתכנן אותה לאחר שהגיע למסקנה שעדיף לכונן את המדינה הפלסטינית מתוך "מלחמת עצמאות", ולא בדרך של משא ומתן וויתור על זכויות העם הפלסטיני. מכאן היתה הדרך קצרה לגיבוש התזה שעיקרה שתי מלים, "אין פרטנר", ול"חשיפת פרצופו האמיתי של ערפאת".

בכירי הצבא, ובראשם הרמטכ"ל שאול מופז וסגנו, משה יעלון, מיהרו לאמץ את הגישה הזאת. את העימות בשטחים הגדירו "מלחמה על הבית" ו"חרב המונחת על צווארה של המדינה". האינתיפאדה היתה ל"מלחמת אין ברירה". במלחמה מסוג זה, הבהיר הרמטכ"ל, יש לגבות מהפלסטינים מחיר כבד, כדי "לעצב את המציאות". יעלון, שהיה לרמטכ"ל ביולי 2002, הגדיר את תפישת הניצחון שלו: "בטרור ובאלימות לא מנצחים אותנו, לא מקפלים אותנו. אם לא תהיה הפנמה עמוקה כזאת בסוף העימות, תהיה לנו בעיה אסטרטגית עם איום קיומי על מדינת ישראל. אם הדבר הזה לא ייצרב בתודעה הפלסטינית והערבית, לא יהיה סוף לתביעות מאתנו... לכן העימות הזה כל כך חשוב. זהו עימות שלא היה חשוב ממנו מאז מלחמת השחרור".

גטי אימג'ס

כמעט עשור אחרי מותו של עראפת - האם הוא היה פרטנר? דברו על זה בעמוד הפייסבוק

ומחיר כבד אכן נגבה. בצה"ל בדקו ומצאו כי בשבועיים הראשונים של האינתפיאדה ירו החיילים כמיליון ו-200 אלף כדורים, כ-100 אלף כדורים ביום. מספר ההרוגים הפלסטינים בחודשים הראשונים של האירועים הסתכם בעשרות רבות, לעומת נפגעים ישראלים מעטים יחסית. ערפאת והרשות הפלסטינית הוגדרו "גורמי טרור", הגדרה שהצדיקה נקיטת פעולות צבאיות כלפיהם.

הציבור, פוליטיקאים מכל המפלגות והתקשורת ברובה המכריע, אימצו את הנרטיב הזה והביעו תמיכה נלהבת בעמדות ראש הממשלה ובכירי צה"ל: אין עם לדבר ואין על מה לדבר. ערפאת סומן כאיש הרע, האויב האולטימטיבי, ששאיפתו הברורה היא חיסול מדינת ישראל.

הבל

אבל ביוני 2004 הציב האלוף עמוס מלכא, שהיה ראש אמ"ן בתחילת האינתיפאדה, סימן שאלה גדול מעל תקפות הנרטיב הזה. בראיון ל"הארץ" טען מלכא כי תת אלוף עמוס גלעד (היום אלוף במילואים, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון), שהיה אז ראש חטיבת המחקר באמ"ן, הטעה את קובעי המדיניות וסילף את הערכות המודיעין. לדברי מלכא, גלעד הצליח להנחיל את תפישת ה"אין פרטנר" לצמרת המדינית. "בכל תקופת כהונתי כראש אמ"ן לא היה אפילו מסמך אחד של חטיבת המחקר שנתן ביטוי להערכה שגלעד טוען שהוצגה בפני ראש הממשלה. אני טוען שרק לאחר הפסקת שיחות טאבה, ערב בחירות 2001, גלעד החל לשכתב בדיעבד את הערכות אמ"ן", אמר מלכא.

גלעד מיהר להגיב וטען שדברי מלכא הם "טענות הבל". לדבריו, "ברור שההערכות עוררו בזמנו ביקורת קשה. זה טפח על פני אלה שחשבו שאנחנו הולכים לשלום עם הפלסטינים. עמוס מלכא נכנס למודיעין רק לתקופה קצרה. מאחורי יש ניסיון של עשרות שנים עם יאסר ערפאת, אני מכיר אותו מכל הזוויות, אני מלווה אותו עשרות שנים. זה לא רק מידע, אלא גם היכרות עמוקה. הקדשתי אלפי שעות להבנת האיש הזה. לצערי העמוק מאוד, הערכת המודיעין הזאת התבררה כמוצדקת".

יותר משבע שנים חלפו מאז העלה מלכא את טענותיו, ובמחלוקת בין שני בכירי המודיעין אין הכרעה. קובעי המדיניות לא חשבו שיש ללבן את הדברים, אף שברור שההערכה המודיעינית שהוצגה להם בשלהי 2001 התוותה במידה רבה את המדיניות בחודשי האינתיפאדה הראשונים. לפיכך חשוב לדעת אם גלעד אכן סילף את הערכות אמ"ן.

מסמכים שהגיעו לידי "הארץ" מאפשרים לעקוב אחר גיבוש הערכות המודיעין בחטיבת המחקר של אמ"ן, ולנסות לקבוע מי מהשניים צדק - מלכא או גלעד.

נתחיל מהסוף. בכל ההערכות שחיברה חטיבת המחקר של אמ"ן לא נאמר שערפאת אינו מתכוון להגיע להסדר ושכוונתו האמיתית היא חיסול מדינת ישראל. נהפוך הוא, מסמכי החטיבה קבעו שערפאת דווקא מתכוון למצות את התהליך המדיני. לאחר פרוץ האינתיפאדה העריכו בחטיבת המחקר שערפאת לא יזם אותה, ושניסה לבלום את האלימות בכמה הזדמנויות. אם גלעד הציג לראש הממשלה ולבכירי הקבינט עמדה שונה, היא היתה הערכתו-שלו ("תורה שבעל פה", הגדיר אותה אחד מפקודיו בחטיבת המחקר). העמדות שהציג לממשלה לא גובו במסמכים ולא היו מבוססות על מידע בדוק.

בספטמבר 1999, כשנה לפני פרוץ האינתיפאדה, נכתבה בחטיבת המחקר הערכה לקראת המשך השיחות על "הסכם המסגרת", שהחלו ב-13 בחודש. לפי המסמך, באמ"ן העריכו שבכוונת ערפאת לקדם את השיחות על ההסדר. אנשי חטיבת המחקר אפילו כתבו שיש לו "מרחבי גמישות אפשריים" בסוגיות שונות: שאלת הגבולות, סידורי הביטחון, עניין הפליטים, ירושלים ועוד.

צומת

ביוני 2000 גיבשה זירת מרכז באמ"ן את הערכתה בדבר כוונות ערפאת לקראת פגישתו עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ב-15 בחודש. במסמך, שנשא את הכותרת "ערפאת על סף הכרעה: בין הסדר למשבר", נאמר בין השאר: "ערפאת מתקרב לצומת הכרעה, אך דבק בעמדות היסוד שלו... אין הכרח שכישלון במו"מ יוביל לעימות אלים. שיקולים מגוונים עשויים להביא את ערפאת להסכים ל'סידורים זמניים', שיאפשרו את הכרזת המדינה (בהסכמה ישראלית-אמריקאית), בנוסף לקבלת נתח טריטוריאלי משמעותי ומחויבות ישראלית להמשך המו"מ לפרק זמן קצוב ועל בסיס החלטה 242".

בשלב זה התערב גלעד, ראש חטיבת המחקר, קבע כי ההערכה אינה נכונה ופנה אל מציגי המסמך. "אתם שוב מכניסים לי את הדבר הזה של 'הסדרים זמניים'? אני לא מקבל את זה. ערפאת לא מוכן לזה לדעתי, וגם ראש הממשלה, אהוד, לא מוכן ורוצה הסכם שיביא סוף לסכסוך. אני מוריד את זה", אמר. תהליך הגיבוש של "התורה שבעל פה" החל. גלעד לא היה מוכן לקבל הערכה המבוססת על המידע המודיעיני, אבל ציין שיש להתחשב בעמדת ראש הממשלה, כפי שהוא מבין אותה. איש אמ"ן המתאים את הערכותיו לעמדת הקברניט חוטא לתפקידו כמעריך.

ב-15 ביוני היה דיון חשוב בלשכת שר הביטחון, תפקיד שגם בו החזיק ברק. גלעד הדגיש שהכל סובב סביב אישיותו של ערפאת, ושאין לו כוונה להגיע להסדר. הוא גם קבע כי פניהם של ערפאת ואנשיו לעימות. "מה שכנראה יחפשו זה מועד, מין מועד כזה שיגבש סביבו אמוציות ומשקעים כאלה שיכולים להביא להתפרצות... אני חושב שפה הפער בינינו לבינו. זה לא עניין של סוחרי נדל"ן, שהוא מקבל איזו עסקה רווחית. אם ייגזר עליו להיעלם מעל במת ההיסטוריה באש ובתמרות עשן, כשהוא מחויב לנושא הלאומי הפלסטיני, הוא יעדיף את זה על פני פתרון של 'בגידה' שיציג אותו בהיסטוריה בצורה שלילית".

את עמדת השב"כ הציג באותו דיון מתי שטיינברג, מזרחן שהיה יועץ לראש השב"כ: "לערפאת יש מרחב גמישות מסוים בתחום הטריטוריאלי, יותר ממה שאמר עמוס", ציין שטיינברג. ראש המוסד, אפרים הלוי, הציג גם הוא הערכה שונה משל גלעד: "אנו מזהים רצון עז של ערפאת להימנע מעימות כולל בינינו לבינו. יש פה בכל זאת יסוד כוח שלנו בכך שערפאת לא רוצה לגמור כמתאבד לאומי, וככזה שבעצם הוביל את העם שלו לדם ותמרות עשן... זה דבר שהוא מאוד רוצה להימנע ממנו. אנחנו מזהים את זה לאורך כל הדרך". כמה ימים אחר כך, בישיבת הקבינט ב-18 ביוני, שב גלעד והדגיש כי ערפאת מוכן ללכת לעימות שיימשך דורות.

לקראת יציאת ברק לקמפ דייוויד, שם החלו הדיונים ב-11 ביולי, הכין אמ"ן נייר הערכה לראש הממשלה. המסמך גרס כי ערפאת "נגרר לקמפ דייוויד" ושהוא "איבד את אמונו בברק". עם זאת נאמר במסמך כי בתנאים מסוימים יסכים ערפאת לסידורים זמניים וש"הוא לא רואה בה (בפסגת קמפ דייוויד, ר"פ) את 'ההזדמנות האחרונה' להימנע ממשבר, ולהבנת הפלסטינים ייתכנו מפגשי פסגה נוספים".

גם לאחר כישלון פסגת קמפ דייוויד העריכו בחטיבת המחקר שאין לרשות הפלסטינית עניין באלימות. הסיבה: "היא מעוניינת בהמשך המו"מ המדיני, רואה בו אפיק מרכזי, וחוששת שהידרדרות תפגע עוד יותר בדימויה במערכת הבינלאומית". אפילו מופז קבע כי "בשלב זה הפלסטינים לא מעוניינים בעימות".

ב-24 באוגוסט, בדיון בחטיבת המחקר של השב"כ, ציין ברק בן-צור, ראש החטיבה, כי "עמוס (גלעד - ר"פ), אתו דיברתי ממש עכשיו, חושב שהעימות הוא כמעט דטרמיניסטי, וזו רק שאלה של זמן". "אנחנו חולקים עליו", השיב אחד מפקודיו.

ב-6 בספטמבר, ברק וערפאת פגשו את קלינטון בניו יורק. לפגישה לא היו תוצאות. ימים אחר כך, בין 11 ל-17 בספטמבר, התנהלו שיחות בוושינגטון. משלחת ישראלית נפגשה עם משלחת אמריקאית ונציגים פלסטינים שוחחו עם אמריקאים. במוקד השיחות עמדו ירושלים והר הבית. הישראלים הבהירו שיהיו מוכנים להסתפק בריבונות בחלל מתחת להר הבית.

שבוע אחר כך, ב-25 בספטמבר, ערפאת פגש את ברק בביתו בכוכב יאיר. למחרת התחדשו השיחות בוושינגטון, שבהן הסכימו הישראלים לנוסחה ולפיה הפלסטינים יקבלו 93% מהשטח בתוספת שני אחוזים משטח ישראל. בביתו של ברק ביקש ערפאת מראש הממשלה למנוע את עלייתו הצפויה של ח"כ אריאל שרון להר הבית. הוא הסביר שיש חשש שהביקור יגרור הפרות סדר והתנגשויות דומות לאלה שהיו עם פתיחת מנהרת הכותל ב-1996. אם ערפאת תיכנן את האינתיפאדה והתכוון להשתמש בעליית שרון להר הבית כתירוץ, הוא לא היה מבקש מברק למנוע את הביקור.

חומר קשה

עם פרוץ המהומות, ב-30 בספטמבר 2000, הוציא קצין המודיעין של פיקוד מרכז, יוסי קופרווסר (כעבור זמן קצר הוא החליף את גלעד בראשות חטיבת המחקר), דיווח מודיעיני. לפי אותו דיווח, "סביר שאין בכוונת הפלסטינים להביא להסלמה רבתי ומתמשכת מתוך מגמה שלא לפגוע בתהליך המדיני". בלקט שהפיץ גלעד באותו יום בצהריים נאמר, כי "ערפאת מנצל את אירועי הר הבית ליצירת עימותים מבוקרים כתפאורה לקידום עמדותיו בתהליך המו"מ... אין ערפאת מעוניין בהידרדרות לעימות כולל אשר עלול לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו". כלומר, בשלב זה גלעד עדיין לא העלה על הכתב את התזה שהציג לפני קובעי המדיניות, שערפאת תיכנן את פרוץ המהומות. בדיון אצל סגן הרמטכ"ל יעלון, באותו יום, הדגיש נציג השב"כ בן-צור: "יש חומר מודיעיני 'קשה' ולפיו ערפאת הורה לעצור את האירועים ואפילו לירות במפגינים".

בימים הבאים הנחה הרמטכ"ל את הכוחות לנהוג איפוק ולנסות להרגיע את השטח. בינתיים התנהל ויכוח על מידת השליטה של ערפאת בפלסטינים. השינוי במדיניות הרמטכ"ל חל שישה ימים לאחר פרוץ האירועים, ב-5 באוקטובר: "אם לא הולכים למסלול של שקט... צריכים לעבור ממצב של מדיניות מגיבה למצב של מדיניות יזומה".

דומה כי הדיון המכריע, שבעקבותיו נפרצו הסכרים והחלה הפעילות המאסיבית של צה"ל, התנהל ב-7 באוקטובר. באותו דיון סטה גלעד מ"התורה שבכתב" של חטיבת המחקר וקבע: "ערפאת הולך על מאבק מתוכנן. זה לא נכון שזה התפרצות, זה לא נכון שזה אי סדר, זה לא נכון שזה בלגאן". את הדיון סיכם הרמטכ"ל: "מול הפלסטינים: להפעיל את התוכנית היזומה בשטח (תוכנית 'פלדה לוהטת'), ובכלל זה הטלת סנקציות כלכליות על בכירי הרשות". האיפוק הסתיים, המדיניות של צריבת התודעה לפלסטינים החלה.

מלכא טעה בעניין אחד: המסמכים מגלים כי "גלעד החל לשכתב בדיעבד את הערכות אמ"ן" לא לאחר כישלון השיחות בטאבה, אלא זמן רב קודם לכן. ראש הממשלה עצמו קבע נחרצות שאין לראות בערפאת פרטנר עם שובו מקמפ דייוויד ביולי 2000. הערכותיו של גלעד, לפיכך, נפלו על אוזניים כרויות. היה זה מקרה קלאסי שבו הערכות מודיעיניות הוטו והותאמו לשרת את הקברניט במימוש מדיניותו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו