שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילן ליאור
אילן ליאור
אילן ליאור
אילן ליאור

הטלפון הנייד של סתיו שפיר חזר לצלצל השבוע בתדירות גבוהה. אמנם לא כמו לפני חודשיים-שלושה, בשיא המחאה, אבל בימים האחרונים הפעילים שוב רוצים לדעת מה קורה, כולם מנסים להבין לאן פני המחאה. האם היא חוזרת בגדול אחרי תרדמת החגים? או שמא ההפגנה במוצאי שבת תהיה אקורד סיום צורם של קיץ היסטורי?

בימים האחרונים שפיר וחבריה, יוזמי מחאת האוהלים, עושים כל מאמץ להחזיר את הנושא החברתי לסדר היום. נתוני הפתיחה, הם יודעים, לא מזהירים. הם מדברים על אופוריה בעקבות שחרור גלעד שליט, על החזרה לשגרה, לעבודה וללימודים אחרי החגים. הם מדברים על הקושי להוציא אנשים לרחובות אחרי הפסקה ארוכה, מאז "הפגנת המיליון" ב-3 בספטמבר.

השבוע צילמו אנשי המחאה כמה סרטונים, שבהם הם קוראים לציבור לבוא להפגנה. הם העלו את הקטעים לרשת, אך בימים הראשונים היו להם רק כמה מאות צפיות. באחד הסרטונים, שצולם בסניף בנק, מככבת שפיר שניות ארוכות. עם חיוך גדול ובהתלהבות, היא קוראת "העם דורש צדק חברתי", אופטימית מתמיד.

שפיר בשדרות רוטשילד, השבוע. "כולם שותפים לתהליך. אנחנו לא עושים הצבעות וזה לא מבנה היררכי"צילום: מוטי מילרוד

אנחנו יודעים מה עשיתם בקיץ האחרון, אבל האם תעשו זאת גם בחורף? דברו על זה בעמוד הפייסבוק של הארץ

לשפיר אין ספק לאן נושבת הרוח. "זו רק ההתחלה", היא קובעת נחרצות, מלאה ביטחון. הג'ינג'ית שהפכה לאחד מסמלי המחאה, משוכנעת שההמונים יבואו להפגין, שהעם יתעורר, ייצא מאדישותו. הציבור הישראלי, לדבריה, לא ישלים עוד עם המציאות. הוא רוצה לשנות אותה. ולמרות זאת, בראיון היא חושפת מדי פעם איזה טפח של חשש, שמא הייאוש יגבר על התקווה.

מאהלים כבר אין, ההתלהבות דעכה והסטודנטים לא ממש תומכים במהלכים שלכם. את חושבת שתצליחו להוציא שוב את הציבור לרחובות?

"יותר מתמיד אנחנו צריכים לצאת כדי להוכיח שלא ניתן לעצור אותנו מבלי לייצר פה את השינוי שאנחנו מבקשים", אומרת שפיר. "הזדמנות כזו, מחאה כזו גדולה, זה משהו חד-פעמי. אני לא יודעת מתי הזדמנות כזו תבוא שוב ולכן אסור לנו לפספס אותה. אני לא יודעת לאן אנחנו עלולים להידרדר אם כל המיליונים ששותפים למחאה הזו יחזרו לייאוש".

הציבור יצא לרחובות פעם אחר פעם הקיץ. אתם לא מרוצים מהתוצאות. איך תעזור עוד הפגנה? אולי צריך לשנות גישה?

"הפגנה היא מעשה רגשי. זה היתרון שלה. לפעמים אנחנו כאזרחים צריכים תזכורת לכך שאנחנו לא לבד, שיש אתנו עוד ציבור שלם. הממשלה צריכה תזכורת תמידית לזה שהציבור הזה לא מוכן לשתוק, ולא מוכן שיסבנו אותו וירמו אותו. אין כמו הצעקות של מאות אלפי אנשים במקום אחד, בלילה אחד, כדי להבהיר את זה".

למספרים יש משמעות. הפגנה דלת משתתפים תעיד אולי שוועדת טרכטנברג סיפקה את הציבור. את לא חוששת שבמקום להחיות את המחאה, תקברו אותה? "אין פה שום עניין של להחיות את המחאה כי המחאה מעולם לא מתה. השלטון מנסה לפרק את המחאה בשלל דרכים ולהוציא אותה מהשטח, אבל אנשים לא מפסיקים לדבר על זה. כל אדם שתופס אותי ברחוב מסתכל לי בעיניים ואומר לי, ‘אל תפסיקו, רק אל תפסיקו'. יש פה חברה שלמה שהחליטה לקחת אחריות על המדינה שלה. השינוי הזה ייקח זמן".

העם תוקף

שפיר, בת 26, עזבה ימים ספורים לאחר תחילת המחאה את עבודתה ככתבת באתר Xnet. נראה שהיא התרגלה מהר למעמדה החדש כמנהיגת מחאה ציבורית. היא סולדת מפוליטיקאים ומהמערכת הפוליטית בכלל, אך גם היא חוטאת במידה מסוימת בזהירות, מהלכת בין הטיפות.

רק את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שפיר לא מהססת לתקוף בחריפות: "ביבי הוכיח שהוא לא אמיץ מספיק כדי להסתכל לעם בעיניים. מתחילת המחאה הוא לא הסתכל לנו בעיניים פעם אחת", היא מאשימה.

"הוא מרח, הוא הסתיר. שום דבר בהתנהלות שלו לא הראה על יצירת קשר. היו לו הרבה הזדמנויות וזה פשוט לא קרה. הכנסת הולכת לעמוד עכשיו במבחן גדול מאוד, ובראש ובראשונה ראש הממשלה. הוא צריך להבין שזה לעשות או ללכת".

למרות ההתקפות החוזרות שלה, של דפני ליף ושל שאר מובילי המחאה על ראש הממשלה, שפיר מתעקשת שהמטרה אינה להחליף את נתניהו. "השינוי שדרוש הוא מערכתי ולא פרסונלי. האידיאולוגיה של ההפרטות, של הקטנת ההוצאה הציבורית, של מכירת כל נכסינו כחברה, לא שייכת רק לאדם אחד. יש פה ציבור שמבקש אידיאולוגיה חדשה".

היא משוכנעת שהמחאה תתבטא בקלפי בבחירות הבאות, לא משנה מתי יתקיימו. "הציבור יחפש את האנשים החברתיים, אנחנו לא נקנה עוד פעם את הלוקשים שמכרו לנו כל כך הרבה שנים. היום אנשים עושים את הקישור בין ביטחון לחברה. בבחירות הבאות זה כבר לא יהיה רק המצע המדיני שישלוט, אלא המצע החברתי", אומרת שפיר.

את ועדת טרכטנברג היא וחבריה להנהגת המחאה פוסלים על הסף. לטענתם, השאירו את הדו"ח מאחור. "נראה שמדובר בהמשך המדיניות הקיימת", היא מסבירה. "מעבר למדיניות הקיימת, זו התעלמות מוחלטת מרוב הדברים שדיברנו עליהם - איפה הבריאות, הרווחה, הדיור הציבורי, התעסוקה? מה קרה שם באמת? מה קיבלנו? הוועדה הזו לא משנה פה את המציאות".

אולי האי-הצלחה לשנות את סדר העדיפויות באמצעות מחאה ציבורית מוכיחה שכדי לשנות צריך להיכנס לפוליטיקה?

"אסור לנו להיות נגועים באינטרסים של אף אחת מהמפלגות הקיימות. אנחנו מחויבים לשמירה על המרחב המשותף הזה של כלל הציבור ולא לסקטורים מתוכו. המעשה שאנחנו עושים הוא מעשה פוליטי מאוד ואנחנו מדברים עם פוליטיקאים, אבל להיות חלק ממפלגה עכשיו זו תהיה טעות חמורה בשביל המחאה הזו".

את אומרת "מפלגות קיימות". זה אומר שמפלגה חדשה באה בחשבון?

"לי אין כאלה רעיונות. אני שומעת כל הזמן על יוזמות כאלה. הכי עצוב שאנחנו מקבלים את זה מפוליטיקאים. איזו מין אמירה זו לגבי הדמוקרטיה? בדמוקרטיה אזרחים לא חייבים להיות חלק ממפלגה כדי להשפיע. עם זאת, אני בטוחה שהמחאה הזו עודדה אנשים להשתתף בתהליך הפוליטי מכל הזוויות שלו. מה יהיה עם זה? אנחנו בטח נגלה בבחירות הבאות".

את רואה את עצמך בכנסת בעתיד?

"לא היו לי מעולם תוכניות כאלה ואני לא יודעת מה יביא יום. כרגע אין עדיין מחשבות כאלה. אני שלמה מאוד עם הדרך שלי, הדרך שאנחנו עושים כאזרחים".

העם שובת

שפיר התראיינה השבוע למגזין האמריקאי "טיים". המאמר השווה בין המחאה הישראלית לזו שהחלה בוול סטריט. "הכאוס חשוב מאוד", הסבירה שפיר ל"טיים" את סוד ההצלחה. "בתור תנועה שקמה נגד הכוח החזק ביותר, אם תנהג כמו ארגון, כמו מוסד, תפסיד. אם יש לך ראש אחד, הם יודעים מה לערוף. אתה צריך להיות כמו מים, להיות בכל מקום, להיות בלתי צפוי. אנחנו עובדים כמו קוד פתוח. על כל אחד לעשות את שלו. כל אחד צריך לפעול כמו מנהיג".

על העקרונות האלה חוזרים ראשי המחאה מימיה הראשונים, באמצע יולי. אבל לאורך הדרך משהו השתנה. את הראיון הזה שפיר ביקשה לתאם עם הדובר. וזה רק סממן אחד להתמסדות. את הקבוצה המובילה מלווים גם יועצת אסטרטגית משופשפת, מפיקים מנוסים ואפילו כותב נאומים. מסיבות עיתונאים כבר הפכו לעניין שבשגרה.

"אנחנו לא ארגון. הדבר האחרון שאפשר להגיד זה שאנחנו עובדים בצורה מסודרת", מתעקשת שפיר. "כולם שותפים לתהליך. אנחנו לא עושים הצבעות וזה לא מבנה היררכי. אנחנו יותר ויותר מתחילים לעבוד כמו תנועה אבל זו לא תנועה במובן הישן של המלה. המטרה הכי גדולה שלה היא לגרום לכולם להרגיש שיש להם כוח. בלי שאזרחים בישראל ירגישו שיש להם כוח, כולנו נפסיד".

הקבוצה המצומצמת שהחלה את המחאה נאחזה במושכות בחוזקה. חבריה אמנם דיברו על פוליטיקה חדשה ועל דמוקרטיה של העם, אבל לא תמיד המעשים תאמו את המלים היפות. נציגי המאהלים לא שותפו בהליך קבלת ההחלטות, פעילים מרכזיים נדחקו לשוליים, ואחרים פשוט פרשו, בטענה שההנהגה מתעניינת רק בכותרות ובאור הזרקורים.

גם בין ראשי המאבק היו סכסוכים, שעדיין נמשכים. הקרע העמוק ביותר הוא בין יוזמי המחאה לבין הסטודנטים. חילוקי הדעות הובילו לכך שהתאחדות הסטודנטים, בראשות היו"ר, איציק שמולי, לא היתה שותפה השבוע לארגון העצרת, שההחלטה על קיומה התקבלה בפורום מצומצם. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לכלות את כוחנו בהפגנות", הסביר שמולי וקרא לפעול באפיקים נוספים.

"אנחנו מתכנסים פעם ביום, כל פעילי הארץ, כדי להצביע על ההחלטות", הודפת שפיר את הטענות. "זה לא ריאלי. מי שייך? מי לא? האם צריכים להצביע חצי מיליון איש שהגיעו להפגנה האחרונה? אנחנו לא מדינה, זו מחאה. הבסיס שלה הוא חופש פעולה וכל עוד כולנו הולכים לקראת מטרה אחת - מדינה טובה יותר - זה נפלא שאנחנו פועלים בדרכים שונות".

מה הלאה? שפיר תולה תקוות ב"שביתת העם" ביום שלישי. לשמחתם של אנשי המחאה, קשה למדוד הצלחה של שביתה כזו. גם הצלחת החרם שעליו הכריזה אגודת הסטודנטים בתל אביב על שופרסל ואחר כך על תנובה, מעודדת את שפיר. "הבנו שבאמת צריך להפעיל גם לחץ כלכלי ולא רק לחץ של מספרים ברחובות", היא מסכמת. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ