שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סאם אנדרסון, ניו יורק טיימס
סאם אנדרסון, ניו יורק טיימס

לנסיעתי הראשונה אי פעם ליפן, הקיץ, התכוננתי כמעט אך ורק על ידי שקיעה מוחלטת ביצירתו של הרוקי מורקמי. מתברר שמדובר ברעיון איום ונורא. תחת השפעתו של מורקמי, הגעתי לטוקיו בציפייה למצוא את ברצלונה, פאריס או ברלין - בירה עולמית קוסמופוליטית שבה אזרחים מן השורה אינם רק דוברי אנגלית שוטפת, אלא גם בקיאים בדקויות התרבות המערבית: ג'אז, תיאטרון, ספרות, סיטקומים, פילם נואר, אופרה, רוקנרול. אבל זה, כפי שכל אדם בעולם יודע, ממש לא יפן. יפן - האמיתית, הממשית והניתנת לביקור - התגלתה כיפנית באופן אינטנסיבי, לא גמיש ולא מתנצל.

את הלקח למדתי, כראוי, מתחת לפני הקרקע. בבוקר היום הראשון שלי בטוקיו, בדרכי למשרד של מורקמי, ירדתי אל הרכבת התחתית מלא ביטחון עצמי, לובש חולצה שגוהצה זה עתה - ואז הלכתי לאיבוד לחלוטין, לא הצלחתי למצוא שום דובר אנגלית שיעזור לי, ובסופו של דבר (אחרי שפיספסתי רכבות, קניתי כרטיסים לא נכונים במחירים מופקעים ונופפתי בידי בזעם לעבר נוסעים מבועתים) מצאתי את עצמי עולה אל פני הקרקע היכן שהוא במרכז העיר, כבר מאחר מאוד לראיון, ואז ממשיך לנדוד בייאוש וללא מטרה, לכל כיוון שגוי אפשרי בעת ובעונה אחת (בטוקיו ישנם שלטי רחוב מעטים בלבד, כך מתברר) עד שבסופו של דבר מצאה אותי יוקי, העוזרת של מורקמי, יושב על ספסל מול פירמידת זכוכית שנראתה לי, בשעת ייאושי, כמו מקדש זדוני של כת היעילות המוחלטת.

וכך עברתי את טבילת האש של האנדרגראונד של טוקיו. תמיד הנחתי - מתוך גישה נאיבית, אמריקאית - שמורקמי הוא נציג נאמן של התרבות היפנית המודרנית, לפחות במצבי הרוח המציאותיים יותר שלה. ואולם שם למטה התברר לי שהוא שונה מהסופר שחשבתי שהוא, שיפן היא מקום אחר - ושהקשר בינו לבינה הוא מורכב בהרבה ממה שיכולתי אי פעם לשער, מנקודת המבט הרחוקה והבטוחה של התרגום.

הרוקי מורקמי. הזיכרון הראשון: בגיל 3 יצא לבד מהבית, נפל לערוץ נחל ונסחף לעבר מנהרה אפלה צילום: ויז'ואל פוטוס

אחד מגיבורי הרומן החדש של מורקמי, "1Q84", שמתפרסם כעת בעברית (הוצאת כתר וכנרת זמורה-ביתן, תרגום מיפנית: עינת קופר), רדוף על ידי הזיכרון הראשון שלו עד כדי כך שהוא שואל את כל מי שהוא פוגש על הזיכרון הראשון שלו. כאשר פגשתי בסופו של דבר את מורקמי במשרדו בטוקיו, התעקשתי לשאול אותו מה היה הזיכרון הראשון שלו עצמו.

כאשר היה בן 3, הוא סיפר לי, הצליח איכשהו לצאת את דלת ביתו בכוחות עצמו. הוא דידה לצדו השני של הכביש, ואז נפל לערוץ נחל. המים סחפו אותו במורד הזרם, לעבר מנהרה אפלה ונוראה. אבל בדיוק כשעמד להיכנס לתוכה, הושיטה אמו את ידיה והצילה אותו. "אני זוכר זאת בבירור", הוא אמר. "את קור המים ואת אפלת המנהרה - את צורתה של האפלה ההיא. זה מפחיד. אני חושב שלכן אני נמשך לאפלה".

בעת שמורקמי תיאר את הזיכרון שלו, חשתי תזוזה פנימית משונה, שלא יכולתי לאתר בדיוק - משהו כמו שילוב בין דז'ה-וו למקבילה הרוחנית של עיטוש. לפתע הבנתי ששמעתי את הזיכרון הזה בעבר, או שמא, באופן משונה, זכרתי אותו בעצמי. רק בשלב מאוחר בהרבה הבנתי שאכן זכרתי את הזיכרון: מורקמי ייחס אותו לאחת מהדמויות השוליות בפתיחת "קורות הציפור המכנית".

הפגישה הראשונה שלי עם מורקמי התרחשה בבוקר חם ולח באמצע שבוע ובאמצע קיץ קשה להחריד ביפן - קיץ של ניסיון להתמודד, כאן במציאות, עם תוצאותיו של אסון שנראה לא מציאותי. הצונאמי הכה בחוף הצפוני ארבעה חודשים קודם לכן, הביא למותם של 20 אלף בני אדם, הרס עיירות שלמות, גרם אסון גרעיני והשליך את המדינה לכמה משברים מקבילים: באנרגיה, בבריאות הציבור, בתקשורת ובפוליטיקה (כשראש הממשלה התפטר באחרונה, הוא היה ראש הממשלה החמישי בחמש השנים האחרונות שעושה זאת).

באתי לדבר עם מורקמי, הסופר המוביל ביפן, על התרגום לאנגלית (וגם לצרפתית, תאילנדית, ספרדית, עברית, לטבית, טורקית, גרמנית, פורטוגלית, שוודית, צ'כית, רוסית וקטלאנית) של "1Q84" רחב ההיקף - ספר שכבר נמכר במיליוני עותקים באסיה ועורר שמועות עקשניות על פרס נובל במרבית השפות שבהן הוא עוד לא היה זמין.

עיר החוף ריזונטקאטה ביפן לאחר פגיעת הצונאמי, מארס 2011 צילום: איי-פי

בגיל 62, אחרי שלושה עשורים של קריירה, ביסס מורקמי את מעמדו כמשורר החצר הלא רשמי של יפן - שגריר הדמיון הראשי שלה, בכל תחום, לעולם: המקור העיקרי המעצב בעיני מיליוני קוראים את הטקסטורה והצורה של ארץ מולדתו. זה, כמובן, מפתיע מאוד את כל הנוגעים בדבר.

דילמת האסיר

מורקמי תמיד ראה בעצמו אאוטסיידר בארצו שלו. הוא נולד באחת מהסיטואציות הסוציו-פוליטיות המורכבות בהיסטוריה שלה: קיוטו ב-49' - בירת האימפריה היפנית לשעבר, בעיצומו של הכיבוש האמריקאי שלאחר מלחמת העולם השנייה. "יהיה קשה למצוא רגע חוצה תרבויות יותר עז, בלתי צפוי, רב משמעי, מבלבל ומחשמל כמו הרגע הזה", כתב ההיסטוריון ג'ון וו דאוור על יפן של סוף שנות ה-40. החליפו את המלה "רגע" במשפט זה במלה "סיפורת" ותקבלו תיאור מושלם של יצירתו של מורקמי. המבנה הבסיסי של סיפוריו - חיי יומיום הלכודים בין עולמות שאינם מתאימים זה לזה - הוא גם המבנה הבסיסי של חוויות חייו הראשונות.

שנות ההתבגרות של מורקמי עברו ברובן בקובה, עיר נמל בינלאומית המתאפיינת בשאון של שפות רבות. בנעוריו הוא שקע בתרבות האמריקאית, בייחוד ג'אז וסיפורי בלשים. הוא הפנים את גישת המרד הקולי המאפיינת אותם, ובשנות ה-20 המוקדמות לחייו, במקום להצטרף לשורות תאגיד גדול, הוא האריך שיער וגידל זקן, התחתן בניגוד לרצונם של הוריו, לקח הלוואה ופתח מועדון ג'אז בטוקיו שנקרא "פיטר קט". הוא השקיע כמעט עשר שנים בניהול היומיומי של המועדון: טאטוא, האזנה למוזיקה, הכנת סנדוויצ'ים וערבוב קוקטיילים עמוק אל תוך הלילה.

הקריירה הספרותית שלו התחילה בסגנון מורקמי קלאסי: משום מקום, בסביבה השגרתית ביותר, אמת מיסטית הפציעה בקרבו ושינתה את חייו לנצח. מורקמי, בן 29, ישב ביציע של אצטדיון הבייסבול המקומי ושתה בירה כאשר חובט אמריקאי ששמו דייב הילטון חבט בכדור. זה לא היה מהלך יוצא דופן, אבל כשהכדור התעופף באוויר, מורקמי הגיע לתגלית מאירת עיניים. הוא הבין לפתע שהוא יכול לכתוב רומן. הוא מעולם לא חש רצון עז לעשות זאת קודם לכן, אבל עתה זה היה כמעט בלתי נשלט.

וזה מה שהוא עשה: אחרי המשחק, הוא הלך לחנות ספרים, קנה עט וניירות, ובחודשים הבאים כתב את "שמע את הרוח שרה" (Hear the Wind Sing), עלילה דקה ואליפטית על מספר חסר שם בן 21, חברו שנקרא רט ואשה בעלת ארבע אצבעות. לא הרבה קורה, אבל הקול של מורקמי נוכח שם מהרגע הראשון: מרק משונה של שעמום ואקזוטיות.

ב-130 עמודים בלבד, הספר מצליח לכלול חתך רוחב מקיף של התייחסויות לתרבות המערבית: "לאסי", "מועדון מיקי מאוס", "חתולה על גג פח לוהט", "California Girls" (של הביץ' בויז), הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של בטהובן, הבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים, בוב דילן, מרווין גיי, אלביס פרסלי, הציפור המצוירת וודסטוק, סם פקינפה ופיטר, פול ומארי. זו רק רשימה חלקית, והספר אינו כולל (לפחות בתרגום לאנגלית) אף לא התייחסות אחת לאמנות יפנית, מכל סוג. כמה מהמבקרים היפנים אינם מרפים מלהתייחס לנטייה זו ביצירתו של מורקמי עד עצם היום הזה.

מורקמי הגיש את הספר להתמודד על פרס חדש ויוקרתי לסופרים חדשים, וזכה. אחרי שנה נוספת ורומן נוסף - הפעם בכיכובה של מכונת פינבול שייתכן כי יש לה רגשות - מכר מורקמי את מועדון הג'אז שלו כדי להקדיש עצמו, במשרה מלאה, לכתיבה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות המגזין של "הארץ" ישירות אליכם

הרוקי מורקמיצילום: ויז'ואל פוטוס

משמעות הביטוי "משרה מלאה" שונה אצל מורקמי מאשר אצל מרבית בני האדם. זה 30 שנה הוא חיי חיים ממושטרים ונזיריים, כל חלק בהם מתוכנן בדיוק רב כדי לסייע לו בעבודתו. הוא רץ או שוחה מרחקים ארוכים כמעט בכל יום, מקפיד על תזונה בריאה, נכנס למיטה בסביבות תשע בערב ומתעורר, בלי שעון, בסביבות ארבע לפנות בוקר - אז הוא פונה ישירות לשולחן הכתיבה לחמש או שש שעות עבודה מרוכזת (לפעמים הוא מתעורר אפילו בשתיים בלילה). לדבריו, הוא רואה במשרד שלו תא מאסר "אבל מאסר מרצון, מאסר מאושר".

"ריכוז הוא אחד הדברים המשמחים בחיי", הוא ציין. "אם אינך יכול להתרכז, אתה לא ממש שמח. אני לא חושב מהר, אבל כשאני מתעניין במשהו, אני עושה זאת לשנים רבות. אני לא משתעמם. אני כמו קומקום גדול. לוקח לי זמן לרתוח, ואז אני נשאר חם".

הרתיחה היומית הפיקה, עם השנים, את אחת מהקריירות הספרותיות הייחודיות ביותר בעולם: שלושה עשורים של מוזרות ממכרת שנופלת לתוך חור מרתק ומשונה בין ז'אנרים שונים (מדע בדיוני, פנטזיה, ריאליזם, סיפורי בלשים) ותרבויות (יפן, אמריקה), חור שאותו שום סופר לא חקר לפניו, או לפחות לא לעומק כזה. עם השנים, הרומנים של מורקמי נטו להתארך ולהיהפך לרציניים יותר - הרמיזות לסיטקומים פינו את מקומן, בדרך כלל, לסימפוניות - ועתה, אחרי רתיחה עזה ומתמשכת במיוחד, הוא הפיק את הספר הארוך, המשונה והרציני ביותר עד כה.

מורקמי מדבר אנגלית מצוינת, בקול אטי ועמוק. הוא לא אוהב, כך סיפר לי, לדבר בעזרת מתורגמן. המבטא שלו כבד - גוון הקול עלה בחדות או צנח לפתע בדיוק כשציפיתי שהוא יישאר יציב - אולם רק לעתים נדירות התקשינו להבין זה את זה. התרשמתי שהוא נהנה להיות מחוץ למגרש הלשוני הביתי שלו: ישנו רמז לאלתור משועשע באנגלית שלו.

ישבנו לשולחן במשרדו בטוקיו, המטה של מה שהוא מכנה חצי בצחוק "מורקמי תעשיות". צוות מצומצם טרח סביבנו, ברגליים יחפות, בחדרים הסמוכים. מורקמי לבש מכנסיים קצרים כחולים וחולצת כפתורים שנראתה, כמו אצל רבות מהדמויות שלו, כאילו גוהצה לאחרונה (הוא אוהב לגהץ). הוא היה יחף ושתה קפה נטול חלב מספל שעליו מודפסת עטיפת "השינה הגדולה" של ריימונד צ'נדלר בהוצאת פינגווין - אחד מהספרים האהובים עליו, שהוא מתרגם אותו עתה ליפנית.

כשהתחלנו לדבר, הנחתי את העותק שלי של "1Q84" על השולחן בינינו. מורקמי נראה מפוחד. המהדורה האנגלית של הספר משתרעת על פני 932 עמודים, ואורכו כמעט 40 ס"מ - גודל של ספר חוקים רציני במיוחד. "זה כל כך גדול", אמר מורקמי. "זה כמו ספר טלפונים".

זו היתה, מתברר, הפעם הראשונה שמורקמי ראה את הגרסה האמריקאית של הספר, אשר, כנהוג במקרים של חילופים תרבותיים שכאלה, שינה את טבעו. ביפן, "1Q84" יצא בשלושה כרכים נפרדים במשך שנתיים (במקור סיים מורקמי את הרומן בכרך השני, אבל שנה מאוחר יותר החליט להוסיף עוד כמה מאות עמודים). בארצות הברית הרומן נהפך לכרך אחד בגודל עצום (ובישראל מכיל הספר החדש את שני הכרכים הראשונים, והשלישי יראה אור בשנה הבאה).

בעולם הספרות האמריקאי שווק הספר כמאורע הספרותי של הסתיו, כולל קדימון מפואר ביוטיוב. בהוצאת קנופף מיהרו כל כך להוציא את הספר באנגלית שהם חילקו את העבודה בין שני מתרגמים, כל אחד מהם עבד על חלק נפרד.

שאלתי את מורקמי אם הוא תיכנן לכתוב ספר כל כך גדול. הוא אמר שלא: שאילו היה יודע מה יהיה האורך שלו בסופו של דבר, ייתכן שלא היה מתחיל אותו מראש. הוא נוהג להתחיל לכתוב סיפורת בכותרת ודימוי פתיחה (במקרה שיש לו את שניהם) ואז יושב לשולחן שלו, בוקר אחר בוקר, ומאלתר עד שהספר מושלם. "1Q84", הוא אמר, כלא אותו למשך שלוש שנים.

ואולם, ספר ענק זה צמח מתוך הזרע הזעיר ביותר. לדברי מורקמי, "1Q84" הוא בסך הכל הגברה של אחד מהסיפורים הקצרים הפופולריים ביותר שלו, "בראותי בחורה 100 אחוז מושלמת בבוקר אחד יפה של אפריל", אשר, בגרסה העברית, אורכו ארבעה עמודים. "בבסיס, זה אותו דבר", הוא סיפר לי. "נער פוגש נערה. הם נפרדים ומחפשים זה את זה. זה סיפור פשוט. רק הארכתי אותו".

למעשה, "1Q84" אינו סיפור פשוט. את העלילה אי אפשר אפילו לסכם - לפחות לא במסגרת כתבה לעיתון, שנכתבת בשפה אנושית, במישור האסטרלי הזה. הוא מתחיל בעצירה מוחלטת: אשה צעירה ששמה אאוממה (שם שמשמעותו "אפונים ירוקים") תקועה במונית, בפקק תנועה, באחד מהכבישים המהירים התלויים המקיפים את פרברי טוקיו. ברדיו של המונית מושמעת היצירה הקלאסית "סינפונייטה" של המלחין הצ'כי לאוש יאנאצ'ק - נראה שזו אינה המוזיקה האידיאלית לשמוע במונית התקועה בפקק, כותב מורקמי.

ואולם, היא מתחברת אליה בדרך מסתורית. ובעת ש"סינפונייטה" מתנגנת והמונית עומדת, הנהג מציע לאאוממה נתיב בריחה לא שגרתי. הכבישים התלויים, הוא מספר לה, מנוקדים ביציאות חירום; למעשה, אחת מהן נמצאת מרחק קצר בהמשך. ביציאות אלה, הוא מספר, יש מדרגות סודיות המובילות לרחוב, שמרבית האנשים אינם מודעים להן. אם היא ממש נואשת, היא כנראה תוכל לרדת מטה באחת מהן. בעת שאאוממה שוקלת את ההצעה, הנהג משמיע אזהרה מורקמית אופיינית. "יש משהו שאני רוצה שתזכרי", הוא אומר. "הדברים אינם כפי שהם נראים". אם היא תרד, הוא מזהיר, עולמה עשוי להשתנות לפתע לנצח.

היא יורדת, והוא אכן משתנה. לעולם שאאוממה יורדת אליו יש היסטוריה מעט שונה, ויש לו גם - הבדל משמעותי יותר - שני ירחים (דרך אגב, מתברר כי הפגישה שהיא איחרה אליה היא התנקשות). ישנו גם שבט של יצורים קסומים שנקראים האנשים הקטנים, שמופיעים, ערב אחד, מפיה של עז עיוורת מתה, מתרחבים מגודל של ראשן לזה של כלב רועים, ואז, תוך כדי שירת "הו הו" בקול אחד, מתחילים לשלוף חוטים זוהרים מהאוויר כדי לטוות בועה גדולה בצורת בוטן שנקראת "גולם אוויר".

זהו פחות או יותר הבסיס לשיגעון של "1Q84". בערך באמצע הדרך, הספר מתעלה לגבהים על-טבעיים כה נדירים (שעון מרחף, שיתוק-מיני מיסטי) שמצאתי את עצמי מצייר סימני קריאה על כל שולי הדפים.

כבר עשורים מדבר מורקמי על רצונו להביא את עצמו לכתוב מה שהוא מכנה "רומן מקיף" - משהו בסדר הגודל של "האחים קרמאזוב", אחד מאבני הבוחן האמנותיים שלו (הוא קרא את הספר ארבע פעמים). נראה שזה מה שהוא ניסה לעשות עם "1Q84": מגה-רומן מפואר וכולל בגוף שלישי. ספר זה מלא בכעס, אלימות, אסונות, סקס מוזר ומציאויות חדשות ומשונות; ספר שנראה כי הוא מכיל את יפן כולה בתוכו; ספר אשר, למרות הסרבול שהוא מכיל לעתים (או אולי בגלל אותו סרבול), גורם לך להתפעל בעת קריאתו מכל אותם פיתולים משונים שהמוח האנושי מסוגל להכיל.

אמרתי למורקמי שהופתעתי לגלות, אחרי כל כך הרבה ספרים מפתיעים, שהוא הצליח להפתיע אותי פעם נוספת. כרגיל, הוא לא קיבל עליו אחריות, וטען שהוא פשוט כלי הקיבול הישן והמשעמם של דמיונו.

"האנשים הקטנים הופיעו לפתע", הוא אמר. "אני לא יודע מי הם. אני לא יודע מה משמעותם. הייתי אסיר של הסיפור. לא היתה לי אפשרות בחירה. הם באו, ואני תיארתי זאת. זו העבודה שלי".

שאלתי את מורקמי, שיצירתו מזכירה חלומות לעתים כה קרובות, אם לו עצמו יש חלומות מוחשיים. הוא אמר שאינו מסוגל לזכור אותם - הוא מתעורר ואין כלום. החלום היחיד שהוא זוכר מהשנים האחרונות הוא סיוט חוזר ונשנה שנשמע דומה מאוד לסיפור של מורקמי: בחלום, מבשלת לו דמות צללים לא מוכרת מה שהוא מכנה "אוכל מוזר" - טמפורה בשר נחש, פאי זחלים ואורז עם דובי פנדה זעירים (קלאסיקת אינסטנט של מטבח החלום היפני). הוא לא רוצה לאכול את זה, אבל בעולם החלום הוא מרגיש שהוא חייב. הוא התעורר בדיוק לפני הביס הראשון.

זה לא אמיתי

ביום השני שלנו יחדיו, מורקמי ואני נכנסנו למושב האחורי של רכבו ונסענו לביתו ליד הים. אחת מעוזריו, אשה מסוגננת מעט יותר צעירה מאאוממה, הסיעה אותנו ברחבי טוקיו ואל הכביש התלוי שממנו ירדה אאוממה את הירידה הגורלית ב"1Q84". הרדיו ניגן את הגרסה של ברוס ספרינגסטין ל"Old Dan Tucker", קטע קלאסי של אמריקנה אפלה וסוריאליסטית.

כשנסענו, הצביע מורקמי על יציאות החירום שעליהן חשב כשכתב את סצנת הפתיחה (הוא היה תקוע כאן בפקק, בדיוק כמו אאוממה, כשחשב על הרעיון). לאחר מכן הוא קיבל עליו משימה קיומית מסובכת: הוא ניסה להצביע, בדיוק רב ובכביש הממשי, על הנקודה שבה אאוממה הבדיונית ירדה מטה אל עולם חדש. "היא היתה בדרכה מיוגה לשיבויה", הוא אמר, מביט מחלון הרכב. "אז סביר להניח שזה היה ממש כאן". אז הוא פנה אלי והוסיף, מזכיר לשנינו: "אבל זה לא אמיתי".

למרות זאת, הוא הביט שוב מהחלון והמשיך כאילו הוא מתאר משהו שבאמת קרה. "כן", הוא אמר, מצביע, "זה המקום שבו היא ירדה". בדיוק חלפנו על פני בניין שנקרא מגדל קארוט, לא רחוק מגורד השחקים שנראה כאילו בורגי ענק תקועים בו. אז הביט בי מורקמי שוב והוסיף, כאילו הוא הבין זאת לפתע: "אבל זה לא אמיתי".

לסיפורת של מורקמי יש דרך מיוחדת לדלוף למציאות. בחמשת הימים שלי ביפן גיליתי שנוח לי פחות בטוקיו האמיתית מאשר בטוקיו של מורקמי - העיר האמיתית שמסתננת דרך עדשות הדמיון של ספריו. ביליתי כמה שיכולתי בעולם ההוא. הלכתי למשחק בייסבול באצטדיון ג'ינגו - מקום ההתגלות של מורקמי - ועמדתי גבוה בהמולת היציע, מתבונן בריכוז בכל פעם שמישהו חבט בכדור (הכי רחוק שהגעתי להתגלות היה כשיריתי פול אדממה ישירות לגרוני וכמעט נחנקתי). יצאתי לריצה ארוכה במסלול הריצה האהוב על מורקמי בטוקיו, הג'ינגו-גאיין, כשאני מאזין למוזיקת הריצה האהובה עליו, "Sympathy for the Devil" של הרולינג סטונס ו"Reptile", אלבומו של אריק קלפטון מ-2001.

המלון שלי היה סמוך לתחנת שינג'וקו, מרכז התחבורה שהוא מוקד ההתרחשויות ב"1Q84", ושתיתי קפה ואכלתי קארי במקום המפגש האהוב על הדמויות, בית הקפה "נאקאמוראיה". הלכתי ל"דני'ס" בחצות - שם נפתח הרומן של מורקמי "אחרי החשכה" - וצותתי לתושבי טוקיו תוך כדי אכילת פרנץ' טוסט ותה בועות. נהפכתי למודע במיוחד, בעת שיטוטי, לדברים שהרומנים של מורקמי מודעים אליהם במיוחד: מוזיקה מקרית, עליות וירידות, צורת האוזניים של אנשים.

בכך הצטרפתי לשורה ארוכה של עולי רגל בעקבות מורקמי. אנשים פירסמו ספרי בישול המבוססים על ארוחות המתוארות בספריו, ואספו פלייליסטים אינסופיים של שירים שהדמויות שלו מאזינות להם. מורקמי סיפר לי, בחדווה גלויה, שחברה בקוריאה אירגנה טיולי "קפקא על החוף" במערב יפן, והמתרגם שלו לפולנית מחבר מדריך טיולים לטוקיו בהשראת "1Q84".

לפעמים התיירות חוצה אפילו את הגבולות המטאפיזיים. מורקמי שומע לעתים קרובות שקוראיו "גילו" את ההמצאות שלו בעולם האמיתי: מסעדה או חנות שהוא חשב כי המציא, הם מדווחים, קיימת למעשה בטוקיו. בסאפורו ישנם כיום כמה מלונות דולפין - מוסד שמורקמי המציא ב"מרדף הכבשה".

אחרי הפרסום של "1Q84", קיבל מורקמי מכתב ממשפחה ששמה הוא אאוממה, שם כה בלתי סביר (כאמור, "אפונים ירוקים") שהוא חשב שהוא המציא. הוא שלח להם עותק חתום של הספר. העניין הוא שכל זה - סיפורת חודרת לתוך המציאות, מציאות הדולפת לתוך הסיפורת - הוא מה שהסיפורת של מורקמי (כולל, במיוחד, "1Q84") עוסקת בו. הוא מסיע אותנו ללא הרף הלוך ושוב בין העולמות.

זה מזכיר את פעולת התרגום - המעבר בין עולם אחד לשני - ומבחינות רבות זה המפתח להבנת היצירה של מורקמי. הוא הכחיש שוב ושוב שהושפע מסופרים יפנים; הוא אפילו דיבר, בתחילת הקריירה שלו, על הימלטות מ"קללת היפנים". במקום זאת, הוא גיבש את טעמו הספרותי כנער בקריאה כפייתית של סופרים מערבים: האירופים הקלאסיים (דוסטויבסקי, סטנדאל, דיקנס), אבל בעיקר אוסף האמריקאים בני המאה ה-20 שאותם קרא שוב ושוב בחייו - ריימונד צ'נדלר, טרומן קפוטה, פ' סקוט פיצג'רלד, ריצ'רד בראוטיגן, קורט וונגוט.

כשהתיישב מורקמי לכתוב את הרומן הראשון שלו, הוא נתקע - עד שחשב על פתרון לא שגרתי: הוא כתב את פתיחת הספר באנגלית, ואז תירגם אותה ליפנית. כך, לדבריו, הוא מצא את קולו. המתרגם הוותיק של מורקמי לאנגלית, ג'יי רובין, סיפר לי שליפנית של מורקמי יש מאפיין ייחודי: לעתים קרובות היא נקראת במקור כאילו תורגמה מאנגלית.

אפשר אפילו לומר שהתרגום הוא העיקרון המארגן של היצירה של מורקמי: הסיפורים שלו לא רק מתורגמים, אלא הם על תרגום. ההנאה הטיפוסית בעלילה של מורקמי היא הצפייה בסיטואציה מאוד שגרתית (נסיעה במעלית, בישול ספגטי, גיהוץ חולצה) הנהפכת לפתע ליוצאת דופן (שיחת טלפון מסתורית, מסע במורד באר קסומה, שיחה עם איש כבשים); במלים אחרות, צפייה בדמות הנופלת משטף הקיום אל מקום זר לחלוטין, ואז נאלצת לתווך באופן מגושם בין שתי המציאויות הללו.

מבחינה מסוימת, הדמויות של מורקמי תמיד מתרגמות בין שני עולמות שונים ביותר: היומיומי והביזארי, הטבעי והעל-טבעי, הכפר והעיר, הזכר והנקבה, העל-קרקעי והתת-קרקעי. דהיינו, היצירה שלו כולה היא המחזה של פעולת התרגום.

בין קארבר לגלן גולד

בחזרה למושב האחורי של רכבו של מורקמי. יצאנו מטוקיו אל היישובים הסובבים אותה, חלפנו על מספר רב של מטות תאגידים, כמו על פני מלון אוהבים המעוצב בצורת סירת ענק. אחרי כשעה, הנוף התעבה והתרומם והגענו לביתו של מורקמי, מבנה נאה אך שגרתי בן שתי קומות בשכונה ירוקה בין הגבעות, באמצע הדרך בין ההרים לים.

החלפתי את נעלי לכפכפים, ומורקמי הוביל אותי במעלה המדרגות אל המשרד שלו - התא שבו הוא כתב את מרבית "1Q84". באופן לא מפתיע, זהו גם מקום מושבו של אוסף תקליטים עצום (הוא משער שיש שם בסביבות 10,000, אבל הוא מפחד לספור). שני הקירות הארוכים במשרד מכוסים מהרצפה עד התקרה בתקליטים, כמעט כולם בעטיפות פלסטיק. בצד השני של החדר, תחת חלונות גבוהים שצופים להרים, ניצבו שני רמקולים ענקיים.

המדפים האחרים בחדר הכילו מזכרות מחייו של מורקמי ומעבודתו: ספל עם דמותו של ג'וני ווקר, סמל הוויסקי שהוא דימיין בתור נבל רצחני ב"קפקא על החוף"; תמונה של עצמו נראה אומלל בעת שהוא מסיים את המרתון המהיר ביותר שלו אי פעם (91', ניו יורק, 3:31:27). על הקירות היתה תמונה של ריימונד קארבר, כרזה של גלן גולד וכמה ציורים קטנים של דמויות ג'אז מרכזיות, כולל המוזיקאי האהוב ביותר על מורקמי - סקסופוניסט הטנור סטאן גץ.

ביקשתי להאזין לתקליט, ומורקמי שם את "סינפונייטה" של ינאצ'ק, השיר שהחל, ומאז רדף לסירוגין, את העלילה ב"1Q84". זוהי, כך טוען הספר, כנראה המוזיקה הגרועה ביותר האפשרית לפקק תנועה; עמוסה, מהירה, דרמטית - כמו חמישה שירים רגילים הנאבקים על העליונות בפחית צבע ריקה. מה שהופך אותה למוטיב המושלם להרפתקה הקדחתנית, המגושמת והאלימה של "1Q84".

מורקמי סיפר לי - בצעקות, כדי שדבריו יישמעו למרות המוזיקה - שהוא בחר את "סינפונייטה" בדיוק בגלל המוזרות שלה. "שמעתי את המוזיקה הזאת באולם קונצרטים רק פעם אחת. היו שם 15 חצוצרנים מאחורי התזמורת. משונה, מאוד משונה... והמשונות מתאימה היטב לספר. איני יכול לדמיין איזו מוזיקה אחרת תתאים כל כך לסיפור". הוא אמר שהקשיב לשיר, פעם אחר פעם, בעת שכתב את סצנת הפתיחה. "בחרתי את 'סינפונייטה' כי היא ממש לא מוזיקה פופולרית. אבל אחרי שפירסמתי את הספר, המוזיקה נהפכה לפופולרית כאן... מר סאיג'י אוזאווה הודה לי. האלבום שלו נמכר היטב".

כש"סינפונייטה" נגמר, שאלתי אותו אם הוא זוכר את התקליט הראשון שהוא קנה אי פעם. הוא נעמד, חיפש באחד מהמדפים, והציג לי את "The Many Sides of Gene Pitney". על העטיפה היה תצלום של פיטני, זמר נשמה אמריקאי מתחילת שנות ה-60, לבוש מקטורן אדום ועניבה רחבה מנוקדת. שערו נראה כמו גל שקפא. מורקמי סיפר שהוא קנה את האלבום בקובה כשהיה בן 13 (אך כעת זהו עותק חדש; את המקורי הוא שחק לפני עשרות שנים). הוא הנמיך את המחט וניגן את הלהיט הראשון של פיטני, "Town Without Pity", אלתור דרמטי ומלא כלי נשיפה שבו פיטני מדבר בשמו של מאהב צעיר הקורא קריאת עזרה אפוקליפטית: "אנו זקוקים ללב מבין/ מדוע הם לא עוזרים לנו... לפני שעולם החימר והגרניט מתפרק לרסיסים?" מורקמי העלה את המחט כשהשיר נגמר. "שיר טיפשי", אמר.

מודל חדש

שמו של "1Q84" הוא למעשה בדיחה: רמיזה לספרו של ג'ורג' אורוול המסתמכת על משחק מלים רב לשוני, שכן ביפנית הספרה 9 מבוטאת כמו האות האנגלית Q. שאלתי את מורקמי אם הוא קרא מחדש את "1984" כשכתב את "1Q84". הוא אמר שכן, ושזה היה משעמם (זה לא בהכרח רע; בשלב כלשהו שאלתי אותו למה הוא אוהב בייסבול. "כי זה משעמם", השיב).

"מרבית הספרות על העתיד הקרוב היא משעממת", הוא אמר לי. "תמיד אפל ותמיד יורד גשם, ואנשים הם כל כך לא מאושרים. אני אוהב את מה שקורמאק מקארתי כתב, 'הדרך' - זה כתוב ממש טוב... אבל זה עדיין משעמם. זה אפל, ואנשים אוכלים אנשים... '1984' של ג'ורג' אורוול זו ספרות על העתיד הקרוב, אבל זה", הוא אומר על "1Q84" - "על העבר הקרוב. אנחנו מביטים באותה שנה מהצד השני. זה העבר הקרוב, זה לא משעמם".

שאלתי אותו אם הרגיש קרבה כלשהי לאורוול. "אני משער שאנחנו חולקים אותה תחושה של התנגדות לשיטה", אמר מורקמי. "אורוול היה חצי-עיתונאי, חצי-סופר. אני 100 אחוז סופר... אני לא רוצה לכתוב מסרים. אני רוצה לכתוב סיפורים טובים. אני רואה בעצמי טיפוס פוליטי, אבל אני לא מצהיר על המסרים הפוליטיים שלי בפני אף אחד".

ואולם, מורקמי הצהיר, בצורה לא אופיינית, את המסרים הפוליטיים שלו בקול רם ביותר בשנים האחרונות. ב-2009 נסע לביקור מעורר מחלוקת בישראל לקבל את פרס ירושלים לספרות היוקרתי, וניצל את האירוע כדי לדבר על ישראל ופלסטין. הקיץ הוא השתמש בטקס חלוקת פרסים בברצלונה כדי לבקר את תעשיית הגרעין היפנית. הוא כינה את פוקושימה דאיצ'י (הכור שנפגע בצונאמי לפני כחצי שנה) האסון הגרעיני השני בהיסטוריה של יפן, אבל הראשון שהיא ורק היא המיטה על עצמה.

כששאלתי אותו על נאום ברצלונה שלו, הוא שינה את תפיסותיו מעט. "אני 99 אחוז סופר ואחוז אחד אזרח", הוא אמר. "כאזרח יש לי מה לומר, וכשאני חייב לעשות זאת, אני עושה זאת בבירור. באותה נקודה, איש לא אמר לא לתחנות כוח גרעיניות. אז אני חושב שעלי לעשות זאת. זו האחריות שלי".

הוא אמר שהתגובה לנאום ביפן היתה חיובית ברובה; שאנשים קיוו, כמוהו, שזוועת הצונאמי תוביל לשינוי. "אני חושב שיפנים רבים חושבים שזו נקודת מפנה של ארצנו", הוא אמר. "זה היה סיוט, אבל יש עדיין סיכוי טוב לשינוי. מאז 45' עבדנו מאוד קשה והתעשרנו. אבל דברים כאלה לא ממשיכים לנצח. עלינו לשנות את ערכינו. עלינו לחשוב מה ישמח אותנו. לא מדובר בכסף. לא מדובר ביעילות. מדובר במשמעת ומטרה. מה שרציתי לומר זה את מה שאמרתי מאז 68': עלינו לשנות את השיטה. אני חושב שזה רגע שבו עלינו לשוב להיות אידיאליסטים".

שאלתי איך נראה אותו אידיאליזם, אם ייתכן שהוא רואה בארצות הברית מודל. "אני לא חושב שאמריקה היא עדיין מודל", הוא אמר. "אין לנו שום מודל ברגע זה. עלינו לבסס מודל חדש".

האסונות שעיצבו את יפן המודרנית - מתקפת גז הסארין ברכבת התחתית, רעידת האדמה בקובה, הצונאמי האחרון - הם במידה רבה אסונות-מורקמי: פרצים של אלימות תת-קרקעית, טראומה עמוקה ובלתי נראית המתבטאת בהרס מסיבי של חיי היומיום על פני הקרקע.

מורקמי ידוע לשמצה בעיסוק הכפייתי שלו במטאפורות של עומק: דמויות היורדות במורד בארות ריקות ונכנסות לעולמות סודיים או פוגשות יצורים אפלים תחת מנהרות הרכבת התחתית של טוקיו (הוא סיפר פעם בראיון שהיה חייב לעצור את עצמו מלהשתמש בדימוי הבאר, אחרי הרומן השמיני שלו, כי התכיפות של השימוש בו החלה להביך אותו). גם את היצירתיות שלו הוא מדמיין במושגים של עומק. בכל בוקר, ישוב לשולחן שלו, בטראנס המיקוד המוחלט, מורקמי נהפך לדמות מספר של מורקמי: אדם מן היישוב שצולל אל תוך מערות הלא-מודע היצירתי שלו ומדווח בנאמנות על שמצא שם.

"אני חי בטוקיו, בעולם מתורבת - כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון או פאריס", אמר. "אם אתה רוצה למצוא סיטואציה קסומה, דברים קסומים, אתה חייב להגיע עמוק לתוך עצמך. אז זה מה שאני עושה. אנשים אומרים שזה ריאליזם מאגי, אבל במעמקי הנפש שלי, זה פשוט ריאליזם. לא מאגי. כשאני כותב, זה מאוד טבעי, מאוד לוגי, מאוד ריאליסטי והגיוני".

הוא מתעקש שכאשר אינו כותב, הוא אדם שגרתי לחלוטין; היצירתיות שלו, לדבריו, היא "קופסה שחורה" שאין לו גישה מודעת אליה. הוא נוטה להימנע מהתקשורת, ותמיד מופתע כאשר קורא מעוניין ללחוץ את ידו ברחוב. הוא אומר שהוא מעדיף בהרבה להאזין לאנשים מדברים - ואכן, הוא ידוע בתור סטאדס טרקל של יפן (טרקל היה סופר, היסטוריון ושדרן רדיו, שנודע בעיקר בשל מפעלו לתיעוד ההיסטוריה שבעל פה של אמריקאים מן השורה). אחרי מתקפת גז הסארין ב-95', השקיע מורקמי שנה בראיונות עם 65 מנפגעי הפעולה ומבצעיה; הוא פירסם את התוצאות בספר רחב היקף ששמו תורגם לאנגלית (ולעברית) בתמצות רב ל"אנדרגראונד".

ריצה אל הגבעה

לקראת סוף ביקורי, לקח אותי מורקמי לריצה ("את מרבית הידע שלי על כתיבה", הוא כתב פעם, "למדתי בריצה מדי יום"). סגנון הריצה שלו הוא הרחבה של אישיותו: קל, יציב, ענייני. אחרי דקה או שתיים, אחרי שמצאנו את הקצב המשותף שלנו, מורקמי שאל אם ארצה להתחיל ממשהו שהוא כינה בשם "הגבעה". האופן שהוא אמר את זה נשמע כמו אתגר, אזהרה. את נימת הקול שלו הבנתי מאוד מהר, כי התחלנו לטפס עליה, על הגבעה - לא בדיוק רצים, אלא יותר מדדים במקום על השיפוע התלול, האדמה נהפכת להליכון בזווית תחת רגלינו.

כשפילסנו את דרכנו אל סוף הדרך, פניתי למורקמי ואמרתי, "זו גבעה גדולה". הוא החווה בידי כי סיימנו רק את הראשונה מבין עליות רבות. אחרי זמן מה, כשנשימתנו נהפכה למקוטעת יותר ויותר, התחלתי לתהות, בפסימיות, אם העליות לא יסתיימו לעולם, אם נכנסו לעולם מורקמי של עליות אינסופיות; טפס, טפס, טפס.

אבל אז, לבסוף, הגענו לפסגה. יכולנו לראות את הים הרחק למטה: עולם מים סודי ועצום, ממופה לחלוטין אבל לא ראוי למגורים, משתרע בין יפן לאמריקה. פני השטח שלו נראו שלווים מהנקודה שעמדנו בה באותו יום.

אז התחלנו לרוץ מטה. מורקמי הוביל אותי דרך הכפר שלו, על פני חנות הגלישה ברחוב הראשי ובתי הדייגים (הוא הצביע על "מקדש דייגים" מסורתי באחת מהחצרות). לזמן מה היה האוויר לח ומלוח, כשרצנו לאורך החוף. דיברנו על ג'ון אירווינג, איתו יצא פעם מורקמי לג'וגינג בסנטרל פארק, כשהיה מתרגם צעיר ולא מוכר. דיברנו על ציקדות, כמה משונה זה יהיה לחיות שנים כה רבות מתחת לקרקע רק כדי להפציע, בצעקות, לכמה חודשים הרי גורל על העצים. מה שאני זוכר בעיקר הוא הקצב היציב של רגליו של מורקמי.

בחזרה בבית, אחרי הריצה, התקלחתי והחלפתי בגדים באמבטיית האורחים של מורקמי. חיכיתי שהוא יירד למטה. נעמדתי בבריזה של המזגן בחדר האוכל והבטתי מחוץ לחלון קטן, שנפתח אל גן בחצר האחורית של עשבים ועצים נמוכים.

אחרי כמה דקות, הופיע בגן יצור משונה ונכנס לשדה הראייה שלי. בהתחלה הוא נראה כמו ציפור כלשהי - אולי יונק דבש שעיר ומשונה, אם לשפוט לפי האופן שבו ריחף. אבל אז הוא התחיל להיראות כמו שתי ציפורים דבוקות יחדיו: הוא רטט יותר מאשר עף, ונתלו ממנו כל מיני כנפיים וחלקים מיותרים. הוא החליט, בסופו של דבר, להיות פרפר גדול ושחור, הפרפר המשונה ביותר שראיתי בחיי. הוא ריחף שם, מפרפר כמו דג חייזר, בדיוק מספיק זמן כדי לבלבל אותי, כך שאנסה לקטלג אותו, לא בהצלחה מלאה, לתור קטגוריה מוכרת של דברים. ואז הוא עף משם, מפרפר, במורד ההר לעבר הים, משחזר, פחות או יותר, את המסלול שמורקמי ואני עשינו בריצתנו.

רגעים ספורים אחרי שהפרפר עזב, ירד מורקמי במדרגות והתיישב, בשקט, לשולחן האוכל. אמרתי לו שבדיוק ראיתי את הפרפר המשונה ביותר שנתקלתי בו בחיי. הוא לגם מבקבוק הפלסטיק שלו, ואז הרים את מבטו אלי. "ישנם פרפרים רבים ביפן", אמר. "זה לא משונה לראות פרפר".*

תרגום: אסף רונאל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ